ראשי » מקומי » מרכז » תל אביב-יפו

גדולה מהחיים: סקס, סלסה וניוקי פטריות עם הילה אלפרט

הילה אלפרט חוזרת לטלוויזיה עם "רוקדים עם כוכבים", ו"יועזר בר יין" בדיוק חגג 15 שנה להקמתו. שתי סיבות לא רעות בשביל להרים איזה דרינק, ובמקרה של אלפרט ושל יונתן אסתרקין - לשתות כל הלילה

הילה אלפרט הייתה תמיד בעיניי נערת הפוסטר המושלמת ללילות תל אביב ולתערובת הנפלאה של גירויים תרבותיים וחושניים בעיר הזו. האישה שמפלרטטת עם קולנוע, משחק ואמנות, כותבת למחייתה ואוכלת להנאתה.

אהובה ומקושרת, הילדה הכי פופולרית בכיתה, שהסקס אפיל הסוחף שלה מעורבב היטב עם עשן סיגריות, ויסקי חרוך וסטייק מדמם. ההשתתפות שלה בעונה החדשה של "רוקדים עם כוכבים" בערוץ 2 ("רשת", שני ושלישי, 21:00) היא תירוץ מצוין להיפגש לכמה כוסות חגיגיות וארוכות. כלומר, החל מעכשיו אמרו: "שבע כוסות".

אלפרט היא זו שבחרה את "יועזר בר יין", מהמקומות הקבועים שלה בעיר. כוס ראשונה שתיתי על הבר של "יועזר" עם הבעלים והמייסד שאול אברון. אברון לא אוהב את טעמו המעושן של הסינגל מאלט האהוב שלי "לה פרויג", אז אין במסעדה. במקומו הוא ממליץ לי על "היילנד פארק", סינגל מאלט איכותי לא פחות ומעושן בעדינות. אבל הוא מודה ש"לה פרויג" הוא סינגל מאלט נחשב בהחלט.

הוא מספר על חבר ותיק שלו, אציל אירי, בנו של משורר אירי חשוב מאין כמותו, שבמרתפו היו כל סוגי הוויסקי היקרים ביותר ושביום-יום שתה "לה פרויג". כך שאני בחברה טובה. אברון ידע על מה הוא מדבר, כרגיל בענייני אוכל ושתייה.

15 שנה חוגג לו ה"יועזר" החודש, ואברון נזכר: "פתחנו ממש בסוף אוקטובר 1995, ושבוע-שבועיים אחרי הפתיחה אני זוכר את הערב ההוא. מוצאי שבת. הייתי פה ליד הבר. אנשים ישבו ואז עוד לא היו לכולם פלאפונים, אבל התחילו להיכנס טלפונים לאלה שכן היו להם ניידים. לאט-לאט חדרה ההכרה לכולם, ואפשר היה להרגיש את זה ממש ממלא את החדר בהרגשה כזאת של כבדות. רצחו את רבין. ולאט-לאט, המקום התחיל להתרוקן".

זה משהו שיכול להיות מכת מוות למסעדה. במיוחד בהתחלה.
"לגמרי. זה כמעט היה גם. על הפתיחה, כשאתה רוצה לבנות קצת שם, להחזיר השקעות, פתאום אנשים היו בדיכאון. לא רצו לשתות. לא רצו לאכול. היה קשה".

אירועי החגיגות כוללים תפריטי טעימות מיוחדים ותפריטי יין איכותי במחירים מוזלים יחסית לרגל האירוע וערבים מיוחדים בהם מתארחים מיטב השפים - רושפלד, חיים כהן, גם הילה אלפרט בכבודה ובעצמה תפגין את כישוריה באחד מהם. הערב של רושפלד נשמע מעניין במיוחד מכיוון שלדברי אברון הוא יכין בויאבז, אותו מרק דגים ופירות ים מצרפת שהוא סוג של אורגזמה.

בתשובה לשאלה כמה זה אמור לעלות הוא אומר שהוא לא יודע. כשאני

אומר שבדרך כלל כשרושפלד מבשל צריך למכור כליה בשביל להיכנס, נדמה שאברון קצת מתרגז. חשוב לו לשמור על מחירים סבירים. "לא צריך למכור כליה", הוא נוזף בי, "מקסימום למכור זרע".

ואז אלפרט מופיעה. במחשוף נדיב וסקס אפיל מתפרץ היא נכנסת למסעדה כמי שהגיעה הביתה. לפני שאני מספיק להבין מה קורה אני מקבל חיבוק אמיץ ונשיקה על כל לחי. גם אברון מנשק אותה כמו את בתו האובדת, ולאורך כל הערב היא תחליף ברכות, נשיקות וחיבוקים עם חצי מבאי המקום. היא מתיישבת. משנה דעתה. מתיישבת במקום אחר. לוקחת מיד בעלות על תפריט הטעימות וקובעת מה תזמין עבורי.

"מה, אתה לא אוכל?" היא שואלת בקשיחות, ומזמינה עבורנו מגוון מנות טעימה, עבורי עוד ויסקי ועבורה צ'ייסר וודקה. אנחנו פוצחים בריאיון, כלומר בתחקור שלי, והשיחה אתה קופצנית משהו. היא שואלת שאלה, אני עונה, באמצע התשובה עולה לה עוד שאלה, הנושא מוחלף ללא רחם.

בשלב מסוים אני מאבחן אותה כסובלת מהפרעת קשה וריכוז מסוימת. היא מאשרת את האבחנה, במיוחד כשהיא עייפה, אבל מוסיפה שהיום קמה הפוכה במיוחד. במסגרת חקירותיה אנחנו מגלים שבנה החורג (יש לה גם שני ילדים משל עצמה בני 14 ו-11), בנו של בעלה לשעבר מנישואיו הקודמים, הוא בערך בן גילי ואפילו למדנו באותו תיכון. משם כמובן מתגלגלת השיחה לרומנים אפשריים עם גברים צעירים, התאוששות מגירושים ושאר עינוגים.

"אני גידלתי במשך לא מעט שנים בחור שהוא בערך בגילך היום", היא מפוצצת לי פנטזיה, "כך שנראה לי שהפרש כזה כבר היה נראה לי מוזר מדי. אבל לך תדע. אם יש חיבור. זה לא ממקום של זקנה שמחפשת בשר צעיר. רוב הרומנים שלי היו תמיד עם גברים מבוגרים ממני, אבל ככל שעובר הזמן אני מרגישה יותר סביר עם האופציה. עכשיו ב'רוקדים עם כוכבים' אני רוקדת עם בחור בן 28 שלגמרי תופס את המקום של גבר בריקוד אתי. על כל המשתמע מכך. יש לי גם חברות טובות בגילי עשרים פלוס".

כן, אבל זה אחרת. זה לא לחלוק את החיים.
"גם ככה זה לא בדיוק לחלוק את החיים. אחרי הגירושים אני חושבת שהדבר הכי קשה הוא להפסיק לחשוב בזוג. בשניים. זה לא משהו שאני חושבת שישתנה כבר. משהו בצורת החשיבה, בהתגייסות שרואה הכול בכפול, 'אני' זה 'אנחנו' - כל זה הלך ולא נראה לי שישוב. היה לי מאוד קשה לגייס את המקום הזה בפעם שעברה, ואני לא חושבת שאצליח לגייס אותו שוב".

זה קשה? ההבנה שהדבר הזה לא יחזור? אחרי גירושים להתחיל מחדש?
"אני לא יודעת אם 'קשה' זאת המילה, אבל אין ספק שיש צלקות. יש שריטות. אלה דברים שאני גם לא חושבת שישתנו כבר בגילי המופלג. אתה לוקח בחשבון הכול כשאתה נכנס לקשר, שהאהבה נחלשת, שהסקס נחלש, שמתרגלים אחד לשני, אבל אתה לא לוקח בחשבון שאחרי כל כך הרבה שנים שחשבת בזוג והיית יחידה של שניים, פתאום שוב תהיה יחידה של אחד. בדברים הכי קטנים. לדוגמה, פעם קניתי ארון שיש בו מקום לבגדים של שני אנשים, והיום יש לי ארון רק שלי; או כשהבן שלי אומר 'החולצה ההיא שחיפשתי בעצם אצל אבא'.

"זה כואב. וזו אחריות שלי, כי אני הבאתי אותם לעולם ויש שבר במציאות שלהם, אבל אני לא יודעת אם להגיד שזה 'קשה'. לדעתי פשוט התפתחות טבעית של החיים. זה בסדר. יש יותר מגוון אחד לזוגיות. שמע, אני כבר יודעת שאחר כך אני אקרא את הריאיון הזה ויבוא לי למות. אתה מזכיר לי אותי באיך שאתה עובד. ככותב".

מה הכוונה?
"כשהתחלתי לכתוב על אוכל ב'טיים אאוט' זו הייתה השיטה שלי. לא הפצצתי בשאלות וכאלה. פשוט הלכתי עם אנשים לאכול ולשתות, ולאט-לאט מה שיצא כתבתי. וגם אלה שכתבתי עליהם היו מרוצים כי לא באתי לכסח אלא להקשיב ולטעום ולהעביר חוויה. זה עבד יופי, חוץ מזה שהרס לי את הכבד. טונה לשתות בערב, ואחר כך טונה לשתות בשביל לכתוב".

בשלב זה מגיע האוכל וראוי שתוקדש לו פסקה משל עצמו. טרטר עגל בחרדל ומיונז שאלפרט מעמיסה על טוסט קטן, ובשיא הטבעיות שולחת לי אל הפה. "בכוונה עשיתי לך ביס גדול. ככה זה יותר טעים", היא אומרת. אתה מגיעה פסטה עם אסקרגו ומוח עצמות, שהייתה מנה לא פחות ממדהימה, ומתחולל מאבק סמוי קטן בינינו על אחרוני השבלולים, ניוקי פטריות פורצ'יני טעים מאוד, פולנטה מתירס טרי וכמהין שהיא המנה האהובה על אלפרט, ששוב מסבירה: "כמה שאתה אוכל את זה יותר זה יותר טעים".

עוד בתפריט: נקניקיית דם שחורה ועסיסית עם שמי רשום עליה שהולכת נהדר עם הלחם העבה והחמאה של "יועזר", יחד עם עוד ויסקי עבורי ואחד גם עבורה ("בושמילס" עם קרח) אחרי שנטשה את הוודקה. בדקות הקרובות שידורנו יופסקו לטובת בליסה ושיחה בטלה בפיות מלאים. אחרי הקינוח, שכולל קרם קרמל מעולה ומרמלדה, האלכוהול "קיקס אין" ושנינו מתחילים להיות מבוסמים.

רק שאותה, מעשה שטן, זה הולך ומפקס, ואותי הולך ומטשטש. "טעים לך?" היא שואלת אחרי שארגנה לי עוד ביס מושקע של פולנטה, ביצה עלומה ולחם טרי. "אני כל הזמן כמעט מאכילה אותך, מצטערת".

כן, כן. אהההם, תצטערי... אני סובל מזה מאוד. גם אל תישעני עליי ככה. זה נורא.

כשהצלם מגיע, הוא גורר את אלפרט לפוזות שונות בעודו מנסה לשכנעה לחשוף מעט כתפיים. שנינו מזמינים עוד ויסקי, ואני מנצל את ההזדמנות לשאול אותה לגבי אמנות ההצטלמות. היא עונה שזו מיומנות שפיתחה רק בשנה-שנתיים האחרונות.

עם וידאו אין לי בעיה. אני לא מתייחסת למצלמות לא לטוב ולא לרע. אבל עם סטילס במשך שנים היה לי קשה. רק ממש בשנה-שנתיים האחרונות אני מרגישה שנהיה לי יותר קל", היא אומרת.

זה לא פשוט להיות מצד אחד אישה שעוסקת באוכל, ומצד שני אישה שלא יכולה להתחבא מאחורי הסירים אלא להיות מצולמת וחשופה כל הזמן, ומן הסתם נשפטת על איך שהיא נראית.

"תראה איזה חמוד", היא מביכה אותי בפנייה אגבית למכר מזדמן, "הוא כבר שעה מתפתל ומנסה לשאול אותי איך לעזאזל את בטלוויזיה כשאת כזאת שמנה".

קשקוש. את לא שמנה. אבל את יפה לדעתך?
"זה לא משהו שעוסקים בו ביום-יום, אבל אני חושבת שעמוק בפנים יש לי כן תחושה נוחה עם איך שאני נראית. אני חושבת שאחרת לא הייתי יכולה לעמוד בחשיפה הזאת, ולא הייתי מרשה לעצמי מה שאני מרשה לעצמי. ברור שאני חושבת לפעמים שאני איציק כהן של העונה הזאת ב'רוקדים עם כוכבים', וברור שאני פוחדת לעשות בושות, אבל זה לא באמת מחשבה שמחזיקה הרבה זמן.

"הייתה גם איזו מחשבה לפני שמתחילים הצילומים לרזות או משהו, גם מזה ירדתי די מהר. זה אני וזה מה יש. אני גם חושבת שיש לי מזל, ואני יכולה להיות די פוטוגנית מזוויות מסוימות. מצד שני זה גם משהו בעבודה שלי שאני לא משתגעת עליו. החשיפה, להיות בפרונט, שונאת להתאפר, במיוחד איפור כבד שצריך לצילומים ואירועים וכאלה".

היא ילידת 1965, במעלה החמישה. למדה איפור לקולנוע באיטליה. משם אגב נשארה לה איטלקית שוטפת, שאם חשבתם שבעברית היא סקסית אז רק חכו ותשמעו. כבר שנים ארוכות היא כותבת ומגישה טלוויזיה במגוון נושאים כשההתמקדות היא ביקורות וכתבות בנושא אוכל, לאחרונה בעיתון "ישראל היום".

מעבר לזה, היא מפלרטטת עם עולם המשחק, ומקורות ב"יועזר" מוסרים שכשהיא משתכרת היא נוטה לשיר שירי יום הזיכרון. אבל כנראה שהיא לא מספיק שיכורה כי היא מסרבת בתוקף לפצוח בביצוע הרמוני ל"באב אל ואד".

"אפשר ללכת למקום אחר עכשיו?" היא מחייכת ושוב נצמדת בטבעיות לגבי, מה שמקשה על הנשימה. "אני חושבת שאני אהיה יותר קומוניקטיבית. יאללה בוא נזוז". בתוך שנייה אנחנו במונית. בדרך היא מבדרת אותי בסיפורים על איך כשצילמה עכשיו תכנית ביפן לערוץ האוכל ניסו לדחוס אותה לתוך קימונו, והיפניות מתו מצחוק מגודל החזה שלה. "זה שדיים שלא נראו ביפן", היא צוחקת. "הייתי כמו לווייתן גדול וירוק בתוך הקימונו הזה".

שנייה אחר כך אנחנו כבר ב"לוציפר", הבר הלוהט החדש באלנבי עם מסכי הטלוויזיה שמקרינים מה שקורה ברחוב. אני כבר די מסובב בשלב הזה, אבל אלפרט כמובטח רק מתחילה לפרוח. היא מחליפה חיבוקים עם הבעלים, פוגשת שתי חברות על הבר, שוקעת בפטפוט עליז וקולני וצחוקים אדירים, וכשהיא חוזרת אליי היא מודיעה שהזמינה את חיים פרשטיין, השותף שלה ל"רוקדים עם כוכבים", להצטרף.

עוד ויסקי מוזמן לכל אחד, ומיד מתווספים אליו צ'ייסרים מתנה מהברמן, אתו היא מקשקשת באיטלקית ומנסים להמשיך בריאיון לנוכח התקרה המתחילה להסתובב.

אז מה גרם לך ללכת ל"רוקדים עם כוכבים" דווקא עכשיו?
"רציתי לעשות ספורט. אבל משהו מאתגר וכיפי. שיש בו התנגדות. שיש פרטנר. הלכתי לסוכנת שלי, ואמרתי 'תביאי מאמן כושר', והיא אמרה 'אני אביא לך מאמן ובמקום שתשלמי לו, תרוויחי את הרבה כסף', וסידרה לי את התכנית. למרות שכבר בעבר פעמיים הם פנו ולא הלכתי, עכשיו היה נראה לי ש'יאללה בא לי'. אני נורא נהנית מהחזרות, אפילו שחיים קורע אותי".

לא פחדת? שתצאי מפגרת?
"טלוויזיה זה לא משהו שיכול להוציא אותך לא חכם גדול ולא מפגר גדול. זה היתרון והחיסרון בשטחיות שלה. בסוף עובר די מה שאתה, לטוב ולרע. ברור שמצפים ממני ליפול ולעשות פדיחות כי זה מה שיביא רייטינג. אני עובדת במדיה, ואנשים, ובמיוחד נשים, שעובדים במדיה, חלק מהעבודה שלהם זה להיראות טוב. וזה אומר מכוני כושר ודיאטות ובמקרים קיצוניים ניתוחים, ואני הפוכה מכל זה".

תמיד אהבת לרקוד?
"כן, תמיד אהבתי. מועדונים וכאלה. בלט רקדתי כשהייתי ילדה, גם פלמנקו. אבל פתאום אתה מגלה כשאתה עובד עם רקדן מקצועי שמה שכל החיים עשית וחשבת שהוא נכון בלרקוד הוא לגמרי לא נכון. זה הכי פדיחה. שמע, אני לא חושבת שבחיים שלי באתי לריאיון ככה בלי מגננות. זה צריך להחמיא לך. נוח לי".

"חיים!!!!" הצווחה האינדיאנית של אלפרט באה לסמן את הגעתו של שותפה המקסים ל"רוקדים עם כוכבים", שמתיישב לידנו על הבר. בעודם בולסים יחד פיצה שהזמינו מ"רדיו רוסקו" הצמוד, הם סוקרים את רשימת הזוגות האמיתיים והמדומים שנוצרו בתכנית לאורך השנים.

"אתה תראה", הוא צוחק, "תוך חודש-חודשיים יהיו שמועות כאלה גם עלינו".

"ברור", מסכימה אלפרט, "זה חייב לקרות. נמצאים ביחד כל כך הרבה שעות, מתאמנים, מזיעים, איברי מין נוגעים כל הזמן. יש אלמנט של כוחניות, מי מעל מי. וחיים הוא הכי נאצי אתי. זה אלמנט של תשוקה, זה מתבקש. מצד שני תגיד את האמת, חיים, בהתחלה התבאסת שקיבלת אותי. רצית את טל ברקוביץ'. הרזה הזאת. אבל זה עבר לו".

"יאללה, תסתמי רגליים עקומות. בכלל רציתי את דליה מזור".

את מי ידיחו ראשון? תן הימור.
"שאלה מעניינת. לא אותנו. אני מרגיש בטוח בהקשר הזה, כי תמיד ראשון מדיחים מישהו מעניין. מישהו שהוא בעל חצי פוטצניאל לנצח. לא את ההכי וינר, אבל גם לא את ההכי חלש. מישהו עם פוטנציאל כדי שזה יעשה הרבה רעש, ואנחנו אנדרדוג אז זה בסדר".

"הבת שלי אמרה", מוסיפה אלפרט, "אמא, זה לא משנה מה תעשי בסוף, מי שייקח זה קובי פרץ או עדי הימלבלוי".

"חכי, חכי", צוחק חיים, "אנחנו עוד נראה להם את הריקוד הסודי שלנו שתכננו. זה שבו את שוכבת על המיטה, כותבת ואוכלת ואני רוקד מסביב. זה הנשק הסודי".

חיים , מה הבעיה הכי גדולה של הילה כרקדנית?
"סקס. יש לה יותר מדי".

ומה הבעיה הכי גדולה שלה בחיים?
"שהיא כותבת בשכיבה".

כוס שביעית שתיתי לבד על הבר. כלומר אלפרט עוד הייתה ליידי אבל הבטרייה בטלפון המקליט נגמרה והיא התמסרה לחלוטין לחיים ולחברים מסביב ולריקודים ספונטניים לצלילי איימי ויינהאוס, ואני צללתי לתוך ה"לה פרויג". במבטי השתוי מהצד יכולתי לראות אותה באנרגיות אין-סופיות סוחפת סביבה את כולם, והרגשתי שחזרתי לחטיבת הביניים. שוב יושב ליד הילדה הכי פופולרית בכיתה, ושותק.

נא להמתין לטעינת התגובות

מעדכן תגובות...