ראשי » מקומי » שפלה » רחובות ונס ציונה

חיים בהמתנה: האם ניצחה את הסרטן, הבת נושאת את הגן

ברוריה שניידרמן, אחות בכירה במחלקה האורטופדית בקפלן, החלימה מסרטן השד ואפילו כתבה על זה ספר. בדיקה גנטית שביצעה בתה הבכורה טלי, אף היא אחות בקפלן, גילתה: הגן הגורם למחלה מצוי גם בגופה

בחודש אוקטובר בו ציין העולם את המודעות לסרטן השד, ברוריה שניידרמן מרחובות לא התרגשה באופן מיוחד. הסיבה לכך פשוטה – מבחינתה היא מציינת את המודעות למחלה הנוראה בכל יום מאז שנודע לה כי חלתה בסרטן, אי שם בשנת 1995.

שניידרמן (55) העלתה 132 ק"ג בתקופת מחלתה, הורידה אותם, החלימה ולרגע לא הפסיקה לעבוד במקום אליו קשרה את חייה – בית החולים קפלן ברחובות. כיום היא סגנית האחות האחראית במחלקה האורטופדית, מדריכה קלינית ומרצה במגוון נושאים.

אלפי נשים כבר שמעו את סיפורה ושאבו כוחות להתמודדות עם המחלה הארורה בזכות כוח הרצון והאנרגיות הבלתי נגמרות שלה. בתה הבכורה, טלי, הלכה בעקבותיה והפכה אף היא לאחות בבית החולים. היא עצמה מקווה שלא תיאלץ להתמודד עם הטיפולים הכימותרפיים, לאחר שגם בגופה התגלה הגן הגורם למחלה.

שניידרמן האם נראית צעירה מגילה, ולסובבים אותה היא מספרת שהיא בת 15. המחלה פשוט חילקה את חייה לשתי תקופות. קשה שלא להתרשם מהפתיחות שבה היא מדברת על אחת התקופות הקשות העשויות לעבור על בן אנוש ועל דרך ההתמודדות איתה.

את הרגע בו הכל החל, היא כמובן לא יכולה לשכוח: "זה היה באוגוסט 1995. אני גיליתי את המחלה בעצמי. נסעתי לטיול בטורקיה עם בעלי ועוד זוג חברים ובמלון הרגשתי איזה שהוא גוש בשד השמאלי שכאב לי. לא סיפרתי להם שום דבר כדי לא לקלקל את הטיול, וכשחזרתי הלכתי להיבדק אצל רופאה כירורגית והיא אמרה לי '99 אחוז זה לא סרטן, זו דלקת, זו ציסטה'. דווקא לי הייתה תחושת

בטן שזה סרטן".

שניידרמן מספרת כי שיטת הטיפול היא לעשות ביופסיה בחדר ניתוח, בהרדמה, ואם מדובר בסרטן מעירים את האישה ושואלים אותה אם היא רוצה לעבור כריתה. אמרתי להם שאם זה סרטני אני רוצה כריתה מלאה. הייתי ותיקה מאוד בבית החולים ובקשר עם כל הברנז'ה של המחלקה. מנהל המחלקה האורטופדית ד"ר חנן טאובר דיבר עם ד"ר עמוס לויאב מנהל הפלסטיקה. הוא אמר לו 'תעשה לה הכנה לשחזור כי היא בחורה אסתטית וכדי שבבוא העת ניתן יהיה לעשות שחזור' וכך היה. התעוררתי והרופאה שלי באה אליי לחדר התאוששות, ואני מסתכלת עליה והיא אומרת 'את זוכרת שחתמנו על כריתה?' ואמרתי לה 'אני ידעתי'".

איך התמודדת עם הכריתה של השד?
"מאותו רגע התחלתי לעבוד עם היד, לתפקד איתה. היד מתנפחת כשמוציאים את בלוטות הלימפה, ואם האישה לא עובדת איתה מספיק יש בצקות והיד הופכת להיות משותקת. להגיד לך שלא בכיתי? אני לא יכולה לומר לך שלא. אני זוכרת את זה כאילו זה היה היום".

איך הגיבה המשפחה הקרובה?
"כשבעלי יוני שמע שזה סרטן, הוא הלך ברחובות ובכה. פשוט ככה. הוא היה בטוח שסרטן שווה מוות. אמי הייתה רק בת 62 כשהיא נפטרה. אני זוכרת שהביאו אותה אליי על כסא גלגלים, והיא שאלה אותי אם כרתו לי את השד. סיפרתי לה את האמת והיה לה משבר נוראי. היא לא הבינה איך האישה שתמיד עזרה לה והייתה חזקה הגיעה למצב כזה. בשלב מאוחר יותר הייתי חודש בבית עם נקזים, וכשחזרה תשובה מהפתלוג התברר שהמערכת החיסונית שלי ניסתה להיאבק בגוש. הוא היה סגור בתוך קפסולה וחלק ממנו היה נמקי. זה היה המזל שלי כי ככה גיליתי את המחלה, כי זה כאב לי. יכול להיות שלא הייתי מגלה את זה אם לא היה כואב לי. בזכות זה אני מדברת איתך היום".

הסרטן הביא עמו מפגשים מאוד לא נעימים עם חדר ההקרנות. מפגשים לא פשוטים אפילו לעובדת ותיקה בבית החולים. "אחרי חודש הודיעו לי, שבגלל הגיל הצעיר שלי אני צריכה לעבור כימותרפיה והקרנות. בגיל צעיר יש הפרשה הורמונאלית וההורמונים האלו יכולים להעיר את המחלה מחדש", היא מספרת, "הייתי בת 39, ואצל נשים צעירות עלולה המחלה הסרטנית להתפשט בגלל הפרשה הורמונאלית. חייבים לתת כימותרפיה והקרנות למקום כדי למנוע מצב שחלילה וחס וחלילה הסרטן יחזור".
 

איך הסתדרת עם העבודה באותם ימים?
"במשך כל התקופה עבדתי כרגיל. הייתי עושה לעצמי חמשוש. אחת לשלושה שבועות ביום חמישי הייתי הולכת לקבל כימותרפיה. הייתי על הקרשים. הייתי מכינה אוכל ואומרת למשפחה 'בשישי-שבת אל תציקו לי כי אני מרגישה רע'. עברתי 35 הקרנות. אני זוכרת שבאחת הפעמים, לבן הקטן שלי, דין, שהיה אז רק בן ארבע, לא הייתה בייביסיטר אז לקחתי אותו איתי להקרנה. הקרינה היא כמה שניות ובחדר ההמתנה כל אחד מכונס בתוך עצמו. שקט, דממה. פתאום הוא מניף את החוברת של האגודה למען הסרטן שהייתה על השולחן, מצביע על החרב שהייתה על הלוגו שלה והוא אמר לי 'אמא, נכון ככה הרגת את הסרטן?'. גם הוא מבחינת ההתמודדות שלו היה לו יותר קל, הוא היה אופטימי. הנוכחים שם היו בהלם, לא הבינו מה לילד קטן ולדברים האלה. אני שידרתי אופטימיות. עם כל הבחילה והקשיים".

איך הסברת לילד את המחלה?
"הייתה תקופה שבגלל ההקרנות המערכת החיסונית שלי נפגעה. אז אמרתי לו 'דין, אימא לא יכולה לתת לך נשיקה ולחבק אותך כי החיילים הרעים משתוללים', וכשהוא היה מגיע מהגן הוא היה שואל אותי מי ניצח היום - החיילים הטובים או הרעים. ככה התמודדתי עם ילד בן ארבע. זו הייתה הסיסמא שלנו".

בעקבות המחלה הוציאה שניידרמןמן ספר בשם "132 הניצחון הכפול", המתאר את ניצחונה על המחלה ועל ההשמנה. "אספתי בעצמי את כל החומר והתחלתי לכתוב", היא אומרת, "בספר אני מספרת את הסיפור האישי שלי לפי פרקים. איך מתמודדים עם המיניות, עם הבעל, ואיך מסתדרים עם ילד קטן. איך שורדים. בכל פעם צמחתי מחדש. בזמן הכימותרפיה הגעתי למשקל של 182 ק"ג. מקבלים סטרואידים וזה גורם לתיאבון יתר וזה מנפח. מצד שני בגלל החומרים של הכימותרפיה אסור לאכול כל מיני דברים. שאלתי את הרופאה שלי מה אני יכולה לאכול, והיא אמרה לי 'כשאת מסוגלת תאכלי לחם'. אימצתי את זה בגדול. אכלתי בכמויות ענק. התמודדתי עם שתי בעיות וגם את ההשמנה' ניצחתי וירדתי 132 ק"ג".

מתי הבנת שהתגברת על המחלה?
"הסיפור הסתיים לאחר שנה. לכל חולה סרטן יש תקופת הישרדות שזה בערך עד חמש שנים. אם עוברים את התקופה הזו סביר להניח שמבריאים. אמרתי לעצמי שאני לא אעשה שחזור של השד עד שאסיים את התחושה הזו, כי אולי אמות מחר. אמרתי לבעלי 'עכשיו יש לך רק שד אחד' והוא אמר לי 'את משוגעת, איך את לוקחת את זה לכיוונים חיוביים'. עליו חרב עולמו. הוא היה בטוח שאני הולכת למות. אחרי שעברו חמש שנים ד"ר אליאב עשה לי שחזור של השד משריר מהבטן שלי. הוא היה די המום כשהגעתי אליו, הייתי הר אדם. עשיתי את השחזור, ירדתי במשקל והיה נפלא".

לשניידרמן שלושה ילדים: טלי (34), שי (33) ודין (20). טלי בדיוק כמוה, התאהבה  בקפלן ועובדת כאחות במחלקת טיפול נמרץ כללי. "אני עובדת בקפלן 34 שנים ואני מתה על המקצוע עם כל כפיות הטובה לפעמים והלחץ האדיר. אני אוהבת מאוד את המקצוע. כנראה שעד כדי כך שזה עבר לבת שלי, אולי שידרתי את זה וגם היא הלכה לכיוון הזה", אומרת ברוריה, "כשהבת שלי נישאה, היא רצתה לדעת האם היא נושאת את הגן שגורם למחלה. אמרתי לה שנעשה בדיקה. עשיתי וראו שיש לי את הגן. גם היא עשתה את הבדיקה לאחר מכן והתברר שגם היא נשאית של הגן. כעת היא נמצאת במעקב ובזה נגמר הסיפור. אחרי מה שעברתי אני פחות מתרגשת. בסך הכל ממשיכים הלאה".
 

איך מתמודדים עם החשש שהמחלה תפרוץ גם אצלה?
"זה לא פשוט. יש חששות גדולים, אבל היא הייתה חייבת להיבדק. בגלל שעברתי את מה שעברתי גילינו את זה. היום הגנטיקה כל כך מתקדמת שבאמת אני סומכת עליה".

מה המסר שלך לנשים?
"עדיפה דקה אחת קודם מכיוון שדקה מאוחרת זה פשוט המוות. ברגע שמחלה מתפרצת ומתפשטת מאבדים שליטה. עם כל מי שאני מדברת, אני מדגישה את החשיבות של הבדיקה. שלחתי את הספר לשרון חזיז שהייתה בזמנו שבורה מאוד. אין מקום שלא הגעתי אליו. אני תמיד מוכנה לתת, להעניק הרצאות ולדבר. אני הדוגמא הטובה ביותר. לא ברחתי מהמציאות, התמודדתי איתה וזה הדבר הכי טוב. כשאתה מעביר אנרגיות חיוביות, מנצחים בסוף. אמרתי לעצמי שאני רוצה לחיות ואני חייבת לשרוד ושתהיה לי איכות חיים. החיים יפים ואני אוהבת לצאת ולרקוד. מי שלא יודע לכוון את עצמו בסיטואציה הזו מהלך על חבל דק ופשוט נופל לתהום".

הבת טלי מתגוררת אף היא ברחובות, וזוכרת היטב את הימים הקשים ההם מתקופת מחלתה של האם. "הייתי בערך בת 15 כשאמא שלי עברה את הטיפולים", היא מספרת, "הדחקתי את זה אי שם. היא הלכה לטיפולים, חזרה. כשקיבלנו את התוצאות כולם התפרקו אצלי בבית, ואני הייתי הכי חזקה בשביל כולם, בשביל אבא שלי והאחים שלי".

את לא היית צריכה להתפרק?
"אני באופן אישי התפרקתי אצל חבר. כל החיים הייתי טיפוס חזק בשביל אחרים וככה זה היה באותה תקופה. את הכל הדחקתי. אני זוכרת שסבתא שלי הייתה הולכת עם אמא שלי לטיפולים ואמא שידרה עסקים כרגיל. יכול להיות שבגלל זה הייתי מאופקת וחזקה. היא שידרה את זה לכל הבית, המשיכה לעבוד והחיים בבית התנהלו בשגרה. רק הימים הראשונים של הגילוי היו קשים".

למה בחרת להיכנס לעולם הרפואה?
"כנראה שבעקבות המקרה הזה. עד לשלב הזה לא הייתי בכיוון בכלל. אמנם גדלתי בבית חולים קפלן, הייתי הולכת עם אמא למשמרות, עוזרת שם, מאכילה את הקשישים. חייתי את החיים האלה, ואמרתי לעצמי בזמנו שאני לא נכנסת לזה, אני לא רוצה להיות אחות. אבל כנראה שהתקופה הזו של המחלה וכל מה שאימא עברה גרם לי להתחיל ללמוד סיעוד. רציתי בהתחלה להיות אחות במחלקה האונקולוגית, אך כשמתחילים ללמוד נפתחים כל מיני עולמות חדשים. אתה מגלה כל מיני דברים ומתעניין בהם".

מדוע רצית לעבור את הבדיקה לאיתור הגן למחלה?
"אני בן אדם שצריך להיות בשליטה וצריכה לדעת. כששמעתי שאמא ביצעה בדיקה גנטית ויצאה נשאית, הלכתי ועשיתי את הבדיקה פעמיים. אחר כך התקשרו אליי ואמרו שאני נשאית. הכירורג שם אמר לי, 'בשביל מה את מסבכת לעצמך את החיים? למה את צריכה לעשות את הבדיקה הזו?'. היום אני מבינה שזה היה דבר נכון, כי לנשאיות המאבק הוא הרבה יותר אישי ולוחץ. לא מזמן הוקם המרכז לבריאות השד בקפלן ויש שם מרפאת נשאיות וזה דבר מעולה. הרבה מתוכנו לא בדיוק מבינות מה צריך לעשות ומתי, והמרפאה הזו מסדרת את הדברים. זה דבר מעולה ומבורך".

איך את מרגישה מאז?
"מאז החיים בהמתנה".

נא להמתין לטעינת התגובות

מעדכן תגובות...