ראשי » מקומי » שפלה » ראשון לציון

תנשמו עמוק: נערת השנה מייבאת לראשל"צ מלח מאוקראינה

מאחורי חדרי מלח מסתוריים במרכז ראשון לציון עומדת אושרת קלרמן, אמא גאה לשלושה ילדים, מטפלת ברפואה סינית ויפנית, נערת השנה לשעבר של "מעריב לנוער", שעדיין נושאת את טראומת הפינוי מניסנית

לפני שאושרת קלרמן הפכה לרעיה ואימא, טיול אקראי ברחובות תל אביב עם דודתה ואמה הניב אודישנים לתחרות "נערת השנה" של "מעריב לנוער". זה היה בערך לפני עשרים שנה. קלרמן זכתה, והזכייה הניבה נסיעות הלוך ושוב בין ישוב הולדתה ניסנית בגוש קטיף לבין תל אביב.
 
"אני בסך הכל התנסיתי לזמן קצר בעולם היופי, אך מהר מאוד ראיתי שזה לא בשבילי. היה לי מאוד קשה עם הנסיעות, הייתי בסך הכל נערה בת 14.5 ומאוד פחדתי מתל אביב. גם הסביבה שם מאוד לא התאימה לי".

עולם הזוהר היה קשה מדי בעבורך?
"לי זה היה עולם קשה מדי, אבל עדיין לדעתי אפשר ליהנות ממנו. צריך כוח ואסרטיביות כדי לשרוד בו, ואילו אני באה ממקום מאוד קטן שבכלל התחיל ממשפחות בודדות, ופתאום לנסוע בגיל כזה צעיר לעיר כזו גדולה? מהר מאוד הבנתי שהעתיד שלי לא נח שם".

היום היא בת 35. אימא לשלושה ילדים שנראית בקושי בת שלושים. היא רזה ומחוטבת בצורה כזו שתגרום לכל אישה לקנא בה, שלא לדבר על השיער השופע והמתולתל שלה, שאני אישית הייתי הורגת בשבילו. אבוי, הקנאה היא רגש מכוער.

"את בהריון?", היא שואלת אותי. אני שומעת את השאלה ולא מעכלת. המחשבה הראשונה היא - מה? אני נראית שמנה? אני בוהה בה בהלם, מנסה להבין למה הגורל מתאכזר אליי בצורה כזו, שבוע וחצי לפני החתונה שלי.

"הו, לא, אני לא רומזת שאת נראית בהריון או משהו", ממהרת קלרמן להסביר את דבריה, כשהיא רואה את המבט המופתע על פניי, "אני חייבת לשאול זאת משום שאת הראיון ננהל בתוך חדר המלח. ככה יהיה לנו הכי נוח". אני נושמת בהקלה, דיאטת הבזק שלי בכל זאת עובדת.

נשלחתי אל רחוב רוטשילד בראשון לציון עם משימה. "יש שם חדרי מלח, תבררי מה זה ומי עומד מאחורי זה", ציווה עליי העורך. וכשהעורך אומר, הכתבת, כלומר אני, מבצעת. לאחר הליכה מייגעת על עקבים גבוהים מדי אני נעמדת מול כניסה למיני קניון, עולה במעלית לקומה שלישית, שם מחכה לי כאמור אושרת קלרמן, או יותר נכון לומר אני מחכה לה מספר דקות.

"אני מצטערת על כל הבלגן, בעלה של הבחורה שעובדת איתי נמצא במיון", מתנצלת קלרמן לאור ההמתנה. חדר מיון? מי יכול לכעוס על סיבה כזו? אז חיכיתי כמה דקות, בקטנה. בינתיים אני נרגעת מתחת למזגן ונהנית מעיצוב הפאנג שווי של המקום.

"שימי כיסויים על הנעליים לפני שנכנסים לחדר, זה עדיף מללכת יחפים בכיסויים כי המלח עלול להכאיב לך בכפות הרגליים", מדגישה קלרמן, ומגישה לי כיסויים חד פעמיים כחולים ממש כמו של הרופאים בסדרות האהובות עליי.

רק חבל שאין פה חתיכים כמו מק דרימי ומק סטימי (השחקנים הכי שווים של "האנטומיה של גריי" למי שלא מכיר ומכור כמוני). אני

מחכה לקלרמן עוד מספר דקות בעוד היא מטפלת בלקוחות בסבלנות מרשימה.

"אני שוב מתנצלת על העיכוב", אומרת קלרמן, ומובילה אותי לחדרי המלח המסתוריים שעד עכשיו לא הבנתי מה בדיוק הסיפור שלהם. אנחנו נכנסות לתוך חדר שבמבט ראשוני נראה כמו חדר ילדים עם הרבה צעצועים, ספרים וכורסאות מנהלים. מבט יותר מעמיק מראה כי הקירות מצופים בשכבות של מלח וגם הרצפה מכוסה במלח.

"יש פה 30 טון של מלח שמגיע מהמכרות באוקראינה, שם הכל התחיל", מסבירה קלרמן. על פי קלרמן, בעבר גילו כורי המלח (בניגוד לכורים במכרות הפחם והברזל שסובלים ממחלות ריאה), שבעיות הנשימה שלהם מתפוגגות, אך לא ידעו לשים את האצבע על הסיבה לכך. בשלב מסוים הבינו הכורים שהפתרון טמון במלח.

"איפה שאנחנו יושבות עכשיו זה חדר הילדים", מסבירה קלרמן, "הילדים בסך הכל צריכים לשחק, ותוך כדי הם נושמים את החומר הפעיל שכל הזמן נמצא בקירות וברצפה. המלח נספג במערכת הנשימה ומשפר את דרכי הנשימה, מדלל את הליחה, עוזר להפחית את הנזלת". 

קלרמן, מטפלת ברפואה סינית ויפנית, נחשפה לראשונה לחדרי המלח כאשר בתה השלישית נולדה, והתברר כי במהלך הלידה היא שאפה מי שפיר שגרמו לה לבעיות נשימה. "בנשימה הראשונה שלה, במקום לצווח כמו שאר התינוקות, היא שאפה מי שפיר", מספרת קלרמן, "הרופאים עשו לה שאיבת נוזלים מהריאות והיא פיתחה בעיות נשימה".

במה מתבטאות הבעיות האלה?
"היא לא יכלה לישון עקב כמות הליחה, היא הייתה בוכה המון. כל הזמן היה צריך להחזיק אותה על הידיים. וזה לא קל כשיש עוד ילדים בבית. כל הזמן ניסינו לחשוב על דרך להוציא את הליחה, אך עד גיל ארבעה חודשים אסור להשתמש ברוב השיטות. לכן אני ובעלי חיפשנו פתרון יותר טבעי".

את הפתרון היותר טבעי מצאה קלרמן באדם בשם ברוך בקר, שייבא לארץ את שיטת המלח לפני עשר שנים. "זה היה כמו נס. היא הוציאה ליחה ולראשונה היא יכלה לישון במיטה. היום היא כבר בת 4.5 ויש לה משמעת עצמית, היא יודעת שברגע שמתחילה לה נזלת היא הולכת לשבת בחדרי המלח".

זה אומר שהיא צריכה טיפול מתמיד? הילדים לא מפתחים תלות?
"לא, אין תלות בטיפולים, אך כן יש אנשים שחולים בבעיות נשימה כרונית והם צריכים לעשות סדרות של טיפולים. אין ילד בגן שלא הולך עם נחלים צהובים וירוקים על הפנים, ואילו הילדה שלי לא כי היא דואגת לייבש את הנזלת".

אבל אני לא מבינה, אם הטיפול הזה כזה יעיל, מדוע הוא לא יותר מוכר?
"הטיפול כן מוכר למי שצריך אותו. מאוד קשה להכניס טיפול כזה לשוק או לסל הבריאות. לוקח הרבה זמן לגרום לאנשים להאמין בתהליך. לרוב האנשים הרבה פעמים יותר קל לקחת תרופה".

בחדר הלידה אמרו לך שהתינוקת שלך שאפה מי שפיר, אך מה הלאה? מה הם מציעים?
"זו הבעיה. חוץ משאיבת הנוזלים, הם לא אמרו לנו דבר וזה מדהים בפני עצמו".

אין בך כעס כלפי הרופאים שלא אמרו לך מה הולך לקרות?
"אני לא בנאדם כועס, אך זה מאוד תמוה בעיני. כל פעם שאימא מתקשרת אליי לומר שיש לילד שלה בעיות נשימה, ואני שואלת אותה האם הוא שאף מי שפיר והיא אומרת שכן, אך מה זה קשור, זה מאוד חבל מבחינתי. כשיודעים משהו יותר קל להתמודד איתו.

"זה תמוה בעיני שהרופאים לא מיידעים את ההורים מה קרה ומה צפוי להם. הם סתם מגדירים את הבעיה כאסטמה של ילדים וזה לא הוגן. צריך קודם כל ליידע את ההורים לפני שמתחילים בתרופות ובטיפולים. ברגע שהרופאים לא מדברים, מטרטרים את האימא עם התינוק מטיפת חלב אחת לשנייה, שם נאמר לה כי התינוק רגיש לאוויר העולם ושיהיה בסדר, וזה לא כך".

כאמור כבר בגיל צעיר קלרמן ויתרה על עולם הזוהר וחזרה לניסנית. היא התגייסה לצה"ל כמו כולם, סיימה קורס קצינות ושירתה כקצינה בחטיבת גולני. בהמשך התחתנה, ילדה שני ילדים, ובגיל 23 והחלה ללמוד רפואה סינית.

קלרמן: "מאז שהייתי ילדה קטנה תמיד סבלתי מדלקות ובעיות נשימה. אכלתי אנטיביוטיקה על בסיס יום-יומי והייתי מחוברת למשאפים באופן קבוע. לכן היה ברור לי שאגיע לתחום הטיפול".

לאחר שסיימה ארבע שנות לימודים, התחילה קלרמן לעבוד כמטפלת בתוך גוש קטיף. ואז הגיעה ההכרזה הגורלית של ראש הממשלה לשעבר אריאל שרון על פינוי הגוש.

איך הרגשת כשהוחלט על פינוי גוש קטיף? כל החיים שלך היו בתוך גוש קטיף?
"רוב העבודה שלי הייתה שם, אך גם לימדתי בבתי ספר מחוץ לגוש, אז המשכתי שם. לאחר הפינוי אני ובעלי עברנו לגור ביד מרדכי ושם הקמתי את הקליניקה מחדש".

מה הרגשת כשהוכרז על הפינוי?
"רגע ההכרזה היה נוראי בשבילי. זה היה רגע מאוד קשה ומבהיל. גרנו בניסנית 23 שנים. ההורים שלי הקימו את הישוב, הרי גרנו בו בהתחלה לבד. אך עדיין עם כל הכאב, זה היה ברור לי שזה מה שצריך לקרות. גם ניחם אותי לדעת שההחלטה לעזוב לא תלויה בי, שלא אני זו שצריכה להחליט לעזוב את הבית. אבל עדיין זה מאוד כאב ועוד כואב".

עדיין כואב?
"כשחושבים על מה שאנשים עדיין עוברים בגלל זה, אצלי ברוך השם זה נגמר טוב. אני חזרתי למסלול, אך הרבה אחרים לא. הם עדיין בתהליך".

ההורים שלך הצליחו להתאושש כמוך?
"להם היה מאוד קשה לעזוב. זו הייתה טראומה, אך הם מציאותיים. אני ובעלי עזרנו להם לפנות את הבית. הם היו האחרונים שעזבו את היישוב. הם באו ראשונים ועזבו אחרונים. אך גם הם התחילו מחדש, הם כבר השתלבו בעבודות אחרות".

מבט כואב נסוח על פניה של קלרמן. היא נזכרת בבית בו גדלה שאיננו עוד. היא רואה בעיני רוחה את כל הפעמים בהם היו סגורים בבתיהם בעקבות חדירות של מחבלים. "ספגנו עשרות קסאמים, חודש לפני הפינוי נרצחה המטפלת של אחד הילדים שעזרתי להם. זו הייתה השגרה שלנו. אני זוכרת שגם בתור ילדה, כשנסעתי בהסעות לבית הספר, הייתי מתכופפת עם שאר הילדים באוטובוס מחשש ליידוי אבנים".
 

פעם פגעו בך?
"לא, לשמחתי לא".

אף פעם לא עברה לך בראש המחשבה לעזוב? אחרי הכל מדובר בביטחון שלך ושל משפחתך.
"כשההורים שלי הגיעו לניסנית לראשונה בשנת 1982 לא הייתה מתיחות. היינו נוסעים לעזה בימי שבת. היישוב שלנו הוקם עם הרבה אידיאולוגיה של ארץ ישראל השלמה".

יש לך מחשבות שאולי זו הייתה טעות לפנות חד צדדית?
"אם זו הייתה טעות או לא, אני לא יודעת. כאימא העזיבה הגיעה לי בטוב, שלא הייתי צריכה להחליט על העזיבה בעצמי. אם זה היה נכון? היום אנחנו רואים שזה לא מה שקיווינו שיהיה. המצב מאז החמיר ושטח עוטף עזה רק גדל".

לדעתך, היה ניתן לעשות זאת יותר טוב?
"בוודאי ובוודאי. ולא בגללי אלא בגלל אנשים שעדיין גרים בקרווילות. אני חושבת שזה בסדר אם זה למען המדינה, אך להביא אנשים לקרווילה ולומר להם שיש ככה וככה פיצויים ושיסתדרו עם זה, זה לא מספיק טוב. רק עכשיו האנשים קיבלו שטח לבנייה, אבל כבר אין להם כסף לבנות.

"יש גם הבדלים עצומים בין הסכומים שדיברו עליהם למה שקיבלו בפועל. והכי חשוב, מה עם עבודה? המדינה הייתה צריכה לדאוג לפרנסה ולכבוד של האנשים. עבודה היא החיים וההמשכיות של אנשים שבכלל היו רגילים לעבוד בשתיים או שלוש עבודות. אותם אנשים פתאום קמים בבוקר רק בשביל סיגריה וקפה, וזה מאוד עצוב".

מה עם הילדים שלך? הם נחשפו לפינוי?
"לא. אני ובעלי עזבנו שבוע וחצי לפני כן עם הילדים כדי שלא יראו את כל החיילים, ההרס, השבירות, שזה מראה מאוד עצוב. אני ובעלי חזרנו אחר כך לעזור להורים שלי. כשזה קרה, בכינו המון, היינו עצובים אך המשכנו".

מה חווית בפינוי?
"מה לא? אנחנו עקרנו את העצים בגינות שאבא שלי לא רצה להשאיר. אבא היה אחראי על בית הכנסת, והיינו צריכים לחכות שיפנה את בית הכנסת, שהיה המקום המפונה האחרון כי אנשים עוד התפללו. בגלל שנותרנו אחרונים ראינו את השבירות של הבתים הראשונים, הביאו טרקטורים ענקיים עם כדורי הברזל ששברו את הבתים".

למרות המראות הקשים, חזרה קלרמן לניסנית יום אחרי וראתה כי היישוב עבר לרשות הפלסטינית. "ההורים שלי גרו במלון והיו במצב מאוד קשה, והם השאירו עץ תאנים מאחור שהיה בשיא הפריחה שלו. לכן נסעתי להביא להם קצת תאנים מהעץ כדי להמתיק להם את היום, ואז ראיתי את כל היישוב פלטה, נותרו רק אבנים".

בטח חשת זעזוע.
"רק זעזוע? זה היה ממש מבהיל. לא הבנתי מה אני רואה. זה היה כמו הסרטים האלה שחוזרים מהעתיד ולא מזהים כלום".

זה לא היה מסוכן לחזור לאחר הפינוי?
"לא, היום יש שם חיילים. גם ביררתי אם אני יכולה לחזור לכמה דקות אחרת בחיים לא הייתי עושה דבר כזה. זה היה שלב שעדיין לא נחסמה הכניסה למה שנותר מהיישוב".

איך התנהגו החיילים?
"הם היו מדהימים, העוול הכי גדול שנעשה בפינוי הזה היה שנתנו לחיילים לעשות זאת, זה היה אסון גדול בשבילם. לחשוב על ילדים בני 18-21 שצריכים לעשות משהו שלא קשור לערכים עליהם הם גדלו. זו הייתה סיטואציה הזויה לחלוטין. איך אפשר להכניס ילד לסיטואציה של מבוגר בלי כלים מתאימים מול קהל של אנשים מבוגרים וכואבים, ולצפות שלא יהיו חיכוכים?".

היית עדה לחיכוכים?
"לא. אבא שלי הודיע לנו מראש שברגע שהחיילים נכנסים, אנחנו עומדות ומגישות קפה ועוגות, וזה מה שעשינו".

אבל אנשים לא כעסו?
"לא, כי היינו בקשר טוב עם החיילים לאורך שנים, הם שמרו עלינו כל הזמן. גם תושבי ניסנית הם חיילים לשעבר, הרבה מהם הם קצינים, עושים מילואים, כל החיים התחנכנו לתרום למדינה מה שניתן. לא היה כעס בכלל, לפחות לא באזור שלנו. הייתה לנו אפילו חמלה לחיילים, ראינו שגם הם נמצאים בסיטואציה רגשית קשה".
 

זה לא מה שהראו בחדשות.
"כי זה לא מה שמעניין לראות. בתור אחת שבאה מבפנים, הבנתי מאוד מהר שאני רואה בטלוויזיה את אותם מקרים קיצונים שוב ושוב, מקרים שבכלל קרו רק בתוך שלושה ישובים מתוך מלא יישובים. רוב המקומות קיבלו את החיילים אמנם לא בחום ואהבה, אך כן בקבלה והבנה.

"הייתה התנגדות כי להוציא אדם מביתו זה לא דבר של מה בכך. אך כשהראו בתקשורת רק את ההפגנות והאלימות של המתיישבים, זה מאוד תסכל אותי. הראו רק את הצד המכוער ולא את הצד הכואב והמפחד של לעזוב את הבית".

יש בך כעס כלפי כלי התקשורת?
"היה לי כעס, היום כבר לא. הזמן עושה את שלו, אך אני עדיין לוקחת בערבון מוגבל מה שאני רואה בטלוויזיה. זה מאוד חבל שאני לא יכולה לקבל את התמונה המלאה מכלי כזה חזק. אני יודעת שהיו יישובים יותר קיצוניים כמו נצרים, אבל למה להראות רק את זה?

"רוב האנשים ביישובי גוש קטיף באמת באים ממקום של אידיאולוגיה, הם באו לתת למדינה, הנוער של גוש קטיף הוא ציוני, כולם התגייסו, הרוב עשו קבע, אך לאחר הפינוי היו הרבה בעיות עם הגיוס".

הם כבר לא רצו להתגייס?
"אני לא נמצאת במקומות של קהילות, אך כן היה המון כעס והרבה לא רצו להתגייס. היה הרבה כעס כלפי איך שהוצגנו בכלי התקשורת, איך דיברו עלינו בתור מתנחלים ולא בתור מתיישבים. המילה מתנחל היא מילה מאוד מכוערת. למה לא לומר מתיישב?

"כל האמרות הקשות האלה יצרו נגדנו אנטי. ולמרות זאת עדיין רוב הנוער של גוש קטיף המשיך להתגייס גם לאחר הפינוי ועוד ליחידות קרביות".

אני לא מבינה מדוע מפריעה לך המילה "מתנחלים".
"כי אף אחד לא התנחל. המדינה שאלה האם יש אנשים שמוכנים להקים יישובים, ואנשים מקהל ימני בדעותיו עזבו את בתיהם ובאו ליישב את הארץ באמונה שלמה שזה מה שצריך לעשות, ולכן הם לא התנחלו אלא יישבו את הארץ".

למה הם לא ביקשו להפסיק להשתמש במילה מתנחל?
"את חושבת שהם לא אמרו? שהם לא ביקשו? למשל, עכשיו אני יכולה לדבר איתך שלוש שעות, ואת בתור כתבת תחליטי מה ייכנס לכתבה. אף אחד לא יכול לדעת מה ייצא עד שלא רואים את זה. יש מתיישבים שהמילה הזו פחות מפריעה להם, אך לדעתי למילים יש משקל גדול".

נא להמתין לטעינת התגובות

מעדכן תגובות...