טעם "העיר": אביב לביא מבכה את מותו של עיתון נעוריו
סגירת "העיר" היא עדות מדכדכת למצב התקשורת: לחתרנות, אופוזיציונריות, ספקנות ושמאלנות - אין שוק. הישראלים הכריעו: רוצים סושי ושעשועים, לא בלבולי מוח חברתיים
הדיבור היה באוויר הרבה זמן, מתישהו אפילו יצאה על כך הודעה רשמית, אבל רק בסוף השבוע שעבר, כשדפדפתי בגיליון הפרידה של "העיר", הבנתי שהעיתון שבו כתבתי בקיץ 1989 (בכתב יד!) את הטקסט העיתונאי הראשון שלי - באמת נסגר. ההבנה הזו, שתפסה אותי לא מוכן, גררה בעקבותיה לפיתה הגונה באזור החזה והבטן.
אני חלש בהספדים וחובב קטן של נוסטלגיה. אני בכלל לא בטוח שפעם היה פה יותר טוב, אם כי די משוכנע שפעם יהיה פה הרבה יותר גרוע. אתם לא עומדים לקרוא טור מתקתק על הימים המגניבים, כשהייתי תלמיד תיכון ומערכת "העיר" שכנה בבניין הצמוד לזה שבו גרנו ברחוב יונה הנביא.
נדמה לי שאבא שלי, שכתב בעיתון בערך מגיליון מספר 5, היה זורק את הטור שלו במעטפה דרך החלון, ומישהו שם כבר דאג להקליד אותו באמצעות המילה האחרונה בעולם המחשבים - תוכנת איינשטיין.
גם אין לי שום כוונה להעלות על נס אנקדוטות מעשר השנים התמימות (טוב, ספק אם תמימות זו המילה המדויקת) שבהן עבדתי ב"העיר", ומילאתי בו כמעט כל תפקיד אפשרי. יש לי משם שק שלם של צ'יזבטים - תראו לי מישהו שעובר תקופה כזו בכלי תקשורת צעיר ורעב ולא יוצא לעולם עם תרמיל מלא זיכרונות - אבל ברשותכם אשמור אותם לפעם אחרת, אם בכלל.
כי הקבורה הרשמית של "העיר" היא לטעמי רגע מטלטל ועוכר שלווה לא בגלל מה ש"העיר" היה פעם, כשהקימו אותו בסוף שנות ה-70, ואפילו לא בגלל מה שהוא היה, לטוב ולרע, בשנים שבהן כתבתי וערכתי בו; הסגירה של העיר מדכדכת דווקא בגלל מה שהוא העז להיות בשנה-שנתיים האחרונות.
אם "העיר" היה נסגר לפני חמש או שבע שנים, ספק אם הייתי מצליח לסחוט מעצמי משפט לרגל המעמד. לא היה לי שום דבר נגדו, להפך - כמו כל כדורסלן דמיוני גם לי יש פינה חמה בלב לקבוצה שבה עליתי מהנוער - אבל הוא הפסיק להיות עיתון חשוב. בתקופת הזוהר שלו - יש הטוענים שהיא
להפתעתי, הרבה שנים אחרי שכבר היה נדמה שזה לא יקרה, בתקופה האחרונה נמצאה האבדה. העורך אלון עידן וחבורת האנשים הלא מבוגרים מדי שהתקבצה תחתיו לא עשו עיתון מושלם, אבל עיתון שבמציאות הישראלית אי אפשר להגדיר אותו אלא כאמיץ: אופוזיציוני כאידאולוגיה, חתרני, נודניקי, דווקאי, וכן - שמאלני בלי פשרות. והכי חשוב - הם עשו עיתון בכלל לא רע. הרי בלי זה כל השאר לא חשוב. למי שאיישו את "העיר" לאנשי "העיר" נרמז שלנתיב שהם פוסעים בו אין עתיד, אבל אנשים הגונים עושים רק מה שהם מאמינים בו.
נכון, ב"העיר" גם נעשו ונכתבו בתקופה הזו לא מעט שטויות. בדיוק כמו בספורט - אם לחזור לעולם המושגים שמספק לי בהצלחה דימוי לכל מצב - כשהמאמן מעלה הרכב צעיר יש לזה מחיר. עיתונאים צעירים עושים שטויות, אבל המוכשרים שבהם הם גם יצירתיים, מהפכנים, תוססים וכנים. "העיר", שננעל בשבוע שעבר, התברך בכמה כאלה. למקרה שהחמצתם: גם עיתונאים מבוגרים יודעים לכתוב שטויות, לעתים קרובות בלי היתרונות שמאזנים את זה.
הסגירה של "העיר" היא עוד עדות מדכדכת - ברשימה הולכת ומתארכת - למצבה של התקשורת הישראלית, וכמובן גם אומרת משהו על מה שנהוג לכנות "העם". בפשטות: לחתרנות, אופוזיציונריות, ספקנות ושמאלנות - אין שוק. הישראלים הכריעו: רוצים סושי ושעשועים, לא בלבולי מוח חברתיים וראיונות עם עוכרי ישראל כמו ריצ'רד גולדסטון.
האוונגרד, שהקים לעצמו עיתון לפני 30 שנה והפך למשך כמה שנים טובות למיינסטרים, חוזר לשוליים. המיעוט הפסיד, ומתבקש להוריד את הדגלים האדומים לחצי התורן. לפחות עכשיו, להבדיל מ-1979, הוא יכול לפתוח לעצמו דף בפייסבוק.
קראתי בעניין את הוויכוח שהתחולל מעל דפי "זמן תל אביב" בשבוע שעבר בין ראש רשות התחבורה העירונית משה טיומקין לעורכת היקרה של העיתון. טיומקין הסביר למה הוא מתנגד למתן דוחות להולכי רגל שצועדים על שבילי האופניים. הוא מעדיף שהעירייה תשקיע בהסברה, ובכלל - המציאות תעשה את שלה, קצת סבלנות.
טיומקין איש רציני, ולכן לא ברור מדוע הוא והעירייה לא מיישמים את הגישה הזו גם כלפי דוחות חניה: הרי עם הזמן וההסברה כולם יעברו לאופניים (כך לטענתו), ובעיית החניה בעיר תיפתר מעצמה. אז למה בכוח?
לטיומקין יש עוד טיעון מנצח: באירופה, הוא מציין, "הולכי הרגל לא מעזים לפסוע על שבילי האופניים כי הם מפחדים שיחטפו זפטה מרוכב שנוסע במהירות". זה רק נדמה לי, או שבאמירה הזו טמון רמז למה שאני אמור לעשות כשאני נתקע מאחורי בעלי כלבים עם רצועות שחוסמות את כל רוחב השביל או תינוקות בעגלות? האם ייתכן שעיריית תל אביב מזמינה את הרוכבים לחלק לכל אלה זפטות למען יראו וייראו?
טיומקין צודק בדבר אחד: לפני שמתחילים לקנוס, צריך להסביר. מישהו ראה פעילות כלשהי של עיריית תל אביב בכיוון (למעט הקמפיין המגוחך והקצרצר מלפני כמה חודשים)? אגב, ההסברה צריכה להיות דו-כיוונית: גם רוכבי האופניים צריכים להפנים את המחויבות שלהם לדבוק בשבילים. בתנאי, כמובן, שיש שבילים בסביבה, ושהם לא מפוצצים בהולכי רגל.
המדרכות והשדרות של העיר הופכות מיום ליום לצפופות ומסוכנות יותר. כולם סובלים מזה. עיריית תל אביב ומשה טיומקין לא יכולים לשבת בחיבוק ידיים, לסמן מדי פעם עוד שביל אופניים על מדרכה מזדמנת, ולהמתין שהבעיה תיפתר מעצמה. אם עוזבים את הבעיה לנפשה היא מחריפה, לא נפתרת.
כדי לשפר את המצב העירייה צריכה להיות אקטיבית כמו שהיא יודעת כשהיא רוצה: להוריד את שבילי האופניים אל הכביש, ובמקומות שזה לא אפשרי לסמן את השבילים בבירור, לצאת במבצע הסברה מסיבי ואחר כך גם לאכוף. מי שיחטוף קנס על הליכה או רכיבה בצד הלא נכון של השדרה לא יאהב את זה, אבל אני לא מכיר מישהו שמשוגע על דוחות חניה, ועד היום זה לא הפריע לעירייה לעשות מהם מיליונים.
aviv67@gmail.com
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם