מצאו מפלט: יותר ויותר פליטים בת"א מתמכרים לאלכוהול
הם אוספים בקבוקי פלסטיק בשביל לקנות אלכוהול ומתחילים ללגום מהוודקה עוד לפני הצהריים. פליטים סודאנים שגילו את הטיפה המרה והתמכרו מספרים על ההזיות והסכנות, ומבקשים שיעזרו להם להיגמל. הם רק לא יודעים ממי
כשא' הגיע לישראל הוא דווקא עבד לפרנסתו בבתי מלון שונים, אולם עם הזמן התקשה לעמוד בתשלומי שכר הדירה עבור החדר ששכר בדרום תל אביב, וחסכונותיו התפוגגו, עד שלא נותר לו כסף לתשלום השכירות.
א' בגינת לוינסקי
צילום: רועי צאיג
"היינו 17 חבר'ה שהגיעו מסודאן", הוא סיפר לפני ימים אחדים בקול חנוק. "התחברנו והתגוררנו אז בגן הכובשים ליד מסגד חסן בק, לפני שעברנו לתחנה המרכזית. היינו מתקלחים במקלחות של חוף הים הסמוך, וישנים בלילות בגן. שם גם התחלתי לשתות".
אבל מאיפה היה לך כסף לקנות אלכוהול?
"עבדנו כולם יחד באיסוף בקבוקים בחוף הים של תל אביב. ממש הברקנו את החוף. נתנו אותם למיחזור ובכסף קנינו וודקה, בירות וסיגריות. לפעמים היינו מעשנים
בדלי סיגריות שמצאנו זרוקים ברחוב. קנינו וודקה בשוק הכרמל כי היא הייתה פשוט זולה. זה היה תהליך מהיר, אני חושב שתוך חודשיים כולנו התמכרנו".
"זה לא ייגמר טוב"
א' הוא לא היחיד. המציאות המורכבת בה חיים הפליטים האפריקנים מובילה אותם לחיפוש אחר מפלט מהיר וקל. כך למשל בחודשים האחרונים התפרסמו לא מעט ידיעות על מעורבותם של פליטים סודאנים בעבירות סמים, וכפי שנכתב בזמן תל אביב ובnrg מקומי, גם במשטרה מודים כי מדובר בתופעה מתפשטת.
סודנים בנווה שאנן צילום ארכיון: אלי דסה
כמו כן, לא מעט דיווחים מתקבלים על מקרי אלימות, לפעמים קשה, שבהם מעורבים פליטים סודאנים. אל המציאות הזו נכנס האלכוהול בקלות: עבור הסודאנים הוא מהווה פתרון זול יחסית ופשוט להשגה המספק תוצאות מידיות. יש לזכור שהפליטים מגיעים ממדינה מוסלמית, שבה, על פי חוקי הדת, חל איסור מוחלט על שתיית משקאות חריפים, כך שישראל היא לעתים הזירה למפגש הראשון שלהם עם הטיפה המרה.
לאחרונה אף נפתחו באזור התחנה המרכזית, בו מתגוררים מרבית הפליטים, מספר ברים שמיועדים להם בלבד. עם זאת, השתיינים הכבדים שבהם מודים כי הם מדירים את רגליהם ממקומות מסוג זה שכן ידם אינה משגת לרכוש משקאות במחירים המוצעים בברים.
בעיית השתייה של הפליטים, שאליה מתלווים סימפטומים של הרס עצמי, אינה מסתיימת בזה וגובה גם קורבנות בנפש. לפני כשנה וחצי נהרג מובארק אידריס מחמוד מוסא, אחד מבני חבורתו של א', כשקפץ לכביש בהיותו נתון להשפעת אלכוהול ונדרס למוות.
בפברואר האחרון נרצחה אסתר גלילי, בת ה-70, באזור התחנה המרכזית על ידי יעקב אלפדל, פליט סודאני, שהיה לטענתו שיכור בזמן שביצע את הרצח.
א' מספר כי בגלל האלכוהול הוא חי במשך כחודש וחצי על מזרן סמוך לתחנה המרכזית, נושם את פיח האוטובוסים בשדרות הר ציון ואוכל רק בזכות נדיבותם של חבריו. השגרה הזו גרמה לו כמעט לסיים את חייו.
"באחד הימים שכבתי כמו בכל יום באותה תקופה על מזרן, ועישנתי סיגריה", הוא מספר. "מרוב שהייתי מטושטש לא שמתי לב והסיגריה נפלה עליי, ופשוט שרפה אותי". אמבולנס שהוזעק למקום פינה אותו לבית החולים וולפסון בחולון, ובהמשך הוא הועבר לאיכילוב. "באיכילוב טיפלו בי מאוד יפה", הוא מספר. "הייתי שם שבועיים, אבל כשהם נגמרו חזרתי לרחוב".
כעת הדבר שאותו רוצה א' יותר מכול הוא להפסיק ולשתות. "אני ממש רוצה להפסיק", הוא אומר, ולא מצליח להסתיר את הדמעות. "אני יודע שאם אמשיך ככה זה לא ייגמר טוב".
"חייב את זה, אחרת אני משתגע"
גם עטף (28), פליט נוסף, מסתובב באזור עם חבורתו של א'. הוא הגיע לפני כמה שנים לישראל עם אשתו ובנו. כששהו באילת אשתו התלוננה נגדו על אלימות, ולאחר משפט שנערך לו הוא ריצה עונש מאסר. כשהשתחרר הצטרף לחבורתו של א', ומשם הדרך להתמכרות לאלכוהול הייתה קצרה.
הפגנה למען הפליטים הסודנים מול שערי הקרייה בתל אביב צילום: דימה ויזנוביץ'
"יש משהו כמו 100 אלכוהוליסטים באזור התחנה המרכזית", מספר עטף. "אני מזהה אותם. אנשים שותים כל יום כל היום, פשוט כל הזמן תמצא אותם עם וודקה".
"אני כמו כולם רוצה להפסיק", מוסיף הפליט ד', "אבל אני יודע שצריך לעשות את זה בהדרגה, זה לא הולך בפעם אחת. אם היום אתה שותה שתי כוסות, מחר תשתה אחת, מחרתיים חצי כוס ואחר כך תפסיק. בבת אחת זה לא הולך. אפילו אלוהים לא ברא את העולם במכה, אלא בשבעה ימים".
גם ארו, פליט סודאני מחוסר עבודה המתגורר באותו אזור, מכיר את בקבוק המשקה מקרוב. "יש לי בעיה קשה", הוא מודה. "אני לא שותה בשביל ההרגשה הטובה, אני פשוט חייב את זה, אחרת אני משתגע. זה ממש כמו סם. אני שותה כל יום, כמעט כל היום".
כשהוא מדבר קשה שלא להבחין בריח האלכוהול שנודף מפיו גם בשעות הצהריים ולדבריו, כבר יותר משנה שהאלכוהול הוא חלק בלתי נפרד משגרת יומו. ארו מאמין שאם רק התנאים והמציאות סביבו ישתנו במעט, האלכוהול יצא מהמשוואה. "זה הכול שאלה של עבודה", הוא אומר. "אם אני אתחיל לעבוד, אני בטוח שאפסיק לשתות".
חלקם מודים כי היו רוצים להיגמל מהטיפה המרה, אך מעמדם הלא חוקי מקשה עליהם לקבל טיפול בהתמכרות. "יש לי לפעמים הזיות מהאלכוהול", מספר א', "ואני לא יודע איפה אני נמצא. אני חייב להפסיק, ולא יודע למי לפנות. אם הייתי במסגרת אני בטוח שזה היה עוזר לי".
עבודה במקום וודקה
בארגוני הסיוע לקהילת הזרים הודו בפנינו כי הם מכירים את התופעה מקרוב, אך הם תולים את האשמה, באופן לא מפתיע, במדינה.
דרום תל אביב (למצולמים אין קשר לידיעה) צילום: אריק סולטן
"אנחנו יודעים על התופעה ואנחנו מצטערים עליה", אמרה רכזת הפעילות הציבורית של מוקד הסיוע לעובדים זרים סיגל רוזן. "אנו מעריכים שיש כיום כ-30 מכורים. בימים אלה אנחנו פועלים להסדרת מדיניות שתמנע ותצמצם תופעות כאלו, ומתמקדים בהשגת אשרות עבודה. לאחרונה הגשנו עתירה לבג"צ, שדורשת לחייב את המדינה לכבד את האמנה עליה היא חתומה ולתת לפליטים אשרות עבודה.
"אם זה היה קורה מלכתחילה רוב האנשים לא היו מגיעים למצב הזה כי כשאין עבודה, אין איפה לישון והזיכרונות מהבית מעיקים, האלכוהול מפתה. ואם הם כבר סובלים מזה, העובדה שאין להם מעמד מאפשרת למדינה להתחמק מלסייע להם. אנו מודעים לעובדה שיש ביניהם בודדים שנמצאים במצב קשה, ולכן המדינה חייבת לשלוח אותם לטיפולי גמילה".
"פליטים רבים עובדים ומפרנסים בכבוד, חרף כל הקשיים", מסייגת מרכזת הסיוע הפסיכו-סוציאלי בעמותת אס"ף (ארגון סיוע לפליטים), אורית רובין. "תופעת האלכוהוליזם מאפיינת אחוזים קטנים מהם. אם כל אחד מאתנו היה צריך להתמודד עם מה שהם מתמודדים אתו, הוא היה נופל בגדול. עם זאת, אני מכירה מקרים של אנשים שתפקדו מצוין בסודאן ובמצרים, וכשהם הגיעו לפה החלה הנפילה.
"פליט אחד אמר לי שלא היה אף אחד שהגיע עם בעיות אלכוהול וסמים לישראל, ושהמציאות פה דרדרה אותם. המדינה לא מגרשת אותם וזה בסדר, אבל היא יורה לעצמה ברגל כי אם הם יקבלו אשרות עבודה ומעמד, תופעות שוליים כאלו יימנעו וכולם ירוויחו".
גם במשטרה יודעים לספר על מקרים של אלכוהוליזם בקרב קהילת הפליטים, אך מציינים כי לא מדובר בתופעה שממדיה חריגים.
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם