ראשי » מקומי » מרכז » תל אביב-יפו

לימור גולדשטיין: כשאני רואה הצגה גרועה כל תא בגוף שלי סובל

הג'וב הקודם כשפנפנת ימי הולדת, החיבה למופעי חשפנות והמסע לאיתור גלגוליה הקודמים. לימור גולדשטיין, סמל של יציבות בתאטרון הרפרטוארי המופיעה כעת בסרטו של ניר ברגמן, נפתחת

"תביא לה שוקולד", אמרה מכרה משותפת כששמעה על הפגישה הקרובה עם השחקנית לימור גולדשטיין, "ותיזהר לא להתאהב בה, היא מהממת". אין מה להגיד, צדקה בכל מילה. קסם בלתי נדלה הגברת גולדשטיין.

אף שאת השוקולד שהבאתי היא לא הייתה יכולה לאכול יען כי בדיוק עשתה ניקוי רעלים וגמילה מסוכרים. "הייתי פסיכית", היא אומרת אחרי שאנחנו מתיישבים בחלל הפנימי של מסעדת "סוזאנה", ומקבלים בקבוק יין לבן.

"גוורצטרמינר" למי שמתעניין. "הייתי יכולה לאכול שתי חפיסות שוקולד ברצף בלי לשים לב בכלל. היו חייבים להינקט אמצעים דרסטיים. אבל אתה מאוד חמוד שהבאת. זה מקסים". בתגובה היא הציעה לי באבירות סיגריה.

היא משתתפת כעת בסרטו החדש של ניר ברגמן "הדקדוק הפנימי", שעליו יש לה רק מחמאות  ("היה לי תפקיד לא גדול, אבל העבודה אתו הייתה כל כך מהנה שאני ממש מאחלת לעצמי עוד עבודה אתו בהמשך"), ומחליפה את הלנה ירלובה, שחקנית הקאמרי שנפצעה בתאונת דרכים, בתפקיד חנה רובינא בהצגה "היה או לא היה".

גם שם מדובר לדבריה בחוויה מיוחדת, לצד הנסיבות הלא קלות. "לא הכרתי את ילנה לפני הפציעה", היא אומרת, "ונכנסתי להצגה כדי לאפשר שהיא תתקיים. זה היה ממש להיכנס להצגה פוסט-טראומטית. זה תפקיד נפלא בהצגה נהדרת שאני מצטערת שקיבלתי בצורה כזאת. לא מזמן פגשתי את ילנה בחזרות למשהו אחר, ופשוט קמנו והתחבקנו ארוכות. היה חיבור מיידי".

כיאה לשני אנשי תאטרון, קודם כול התחלנו בהעלאת זיכרונות וביקורות הדדיות. המרצה ההוא (שנינו בוגרי החוג לתאטרון באוניברסיטת תל אביב), הבמאי הזה, ההפקה ההיא וכך הלאה. גולדשטיין, אף שיש בעברה גם טלוויזיה וקולנוע, היא אכן סוג של אייקון תאטרוני.

לא סתם בחרו אותה לפרסומת ההיא של מפעל הפיס עם סשה דמידוב, שבה הם מגלמים שני שחקנים על הבמה. אבל מסתבר שגולדשטיין, אחת השחקניות היציבות וה"מסודרות בחיים" מבחינת השתלבות בתאטרון רפרטוארי, לא תמיד נהנתה מהמעמד.

"כשאני רואה הצגה טובה אני מתרגשת, וכשאני רואה הצגה גרועה כל תא בגוף שלי סובל", היא

אומרת. "היו תקופות שכשהייתי רואה משהו לא קונוונציונלי שבאמת הדהים אותי הייתי מרגישה שמה שאני עושה פה בארץ הוא כל כך סתמי ומשעמם שאפשר למות.

"בצעירותי, בגלגול הקודם, השתתפתי בכל מיני מיצגים משונים של דני זקהיים (אמן מיצג תל-אביבי שנפטר בשנת 1994, י. א) ונורא מהר נכנסתי לתאטרון הרפרטוארי. תקופה ארוכה ירדתי על עצמי שמה שאני עושה הוא לא מספיק יצירתי ולא מספיק חשוב, אבל אז מישהו זרק לי משפט - אתה לא חייב לעשות הכול באותו רגע. כל שלב בחיים אתה במקום יצירתי אחר וזה בסדר, וגם אי אפשר להעביר את כל החיים בלחשוב על מה שאתה לא עושה".

לפני ההצלחה בתאטרון עבדת בעבודות אחרות?
"ברור. ניסיתי למלצר פעם אבל לא הצלחתי. פשוט לא הצלחתי לזכור איפה השולחן שלי, לאן אמורים ללכת, לזכור הזמנות, כל מיני דברים שקשורים להתארגנות. פשוט לא הייתי טובה בזה. גם לא הצלחתי לזכור להיות נחמדה כל הזמן לאנשים. היו לי עבודות מצחיקות אחרות. הייתי ליצנית ושפנפנה בימי הולדת, מודל לציירים, עוזרת בית".

שפנפנה וליצנית?
"כן. למה, זה מדליק אותך?"

האמת שכן. אני וליצניות זה קטע אפל, משונה ומורכב למדי.
"סטייה בלתי מזיקה. אני מעריצה אנשים עם יכולות פיזיות מרשימות. כל מה שקשור לרקדנים, לוליינים, כל מי שקורא תיגר על הגרביטציה. אז אם אתה ליצניות, אני לוליינים. נלך יחד לקרקס".

בהמשך השיחה על תאטרון ועל הנושאים המעסיקים אותנו עולה השאלה למה חצי מההצגות שעשיתי בחיים נוגעות איכשהו לשואה. שאלה טובה. התשובה, אליבה דה גולדשטיין, רוחנית בעיקרה.

"למדתי פעם תרפיה בשחזור גלגולים קודמים", היא מחייכת חיוך מקסים ומנטרל ציניות. "כחלק מהלימוד עושים עליך את השחזור, וזה היה טריפ לא נורמלי. התהליך הוא סוג של מדיטציה עמוקה והיפנוזה קלה, ואז אתה מתחיל להיכנס לכל מיני מקומות בתת-מודע.

"אחד הגלגולים שלי היה כנראה קשור למלחמת העולם השנייה. הרעיון הוא שאתה יוצא עם שאלה שמטרידה אותך בכאן ועכשיו, ואת התשובה תמצא בעבר הרחוק שבאמת מצאתי. במקרה ההוא יצאתי עם שאלה, למה הרבה יותר קל לי להיות אחד על אחד ולא בקבוצה.

"למה בקבוצה אני מרגישה לחוצה ומרוחקת. זה זיכרון מאז שאני ילדה שכל הילדים משחקים יחד ואני בצד מסתכלת. אז הגלגול שהיה מימי המלחמה לקח למקום של ילדה שהוריה נלקחו והיא מוחבאת באיזה כפר או משהו מבודד, והמסר היה שמחוץ לכפר מסוכן, ולכן אסור להתרחק ולהכיר זרים. כנראה מכאן באה איזו זרות שהייתה בי תמיד.

"אחרי אותו טיפול דברים התחילו באמת להשתנות ולהשתפר מהבחינה הזאת ועשיתי דרך ארוכה. ברור שאפשר להגיד שזה חארטה ולא גלגול ולא נעליים, אלא סתם איזו חוויה של דמיון פנימי, תתמודע ואוטו-סוגסטיה, אבל תכלס זה לא משנה. בשני המקרים, גם אם מאמינים וגם אם לא, זה משהו שבא מתוכי והחוויה של אחרי, של המדיטציה העמוקה אחרי, הייתה ממש היפרדות גוף נפש.

"אני יודעת שזה נשמע הכי דביק ומגעיל בעולם, אבל זה פשוט היה ככה. מהרגע שחוויתי את המקום הזה, עצם הידיעה שיש מקום כזה, אפילו אם הוא קיים רק בתודעה שלי, זו נחמה גדולה מאוד".

הצלם מגיע. סיפוריו המשעשעים על סלביות שונות שצילם כחתולות עירומות והיכרותו העמוקה עם עולם החשפניות שצילם מעוררים דיון פילוסופי בינו לבין גולדשטיין בשאלה אם חשפניות נהנות או לא נהנות מהעבודה שלהן, כלומר אם הן רוצות או לא רוצות להתפשט למחייתן.

הצלם: "הבנות במועדונים האלה עושות את זה, את הריקוד והחשפנות, מתוך תשוקה אמיתית. כל תכניות הדוקו שמוקו שעושים על זה רק מבאסות אותן ופוגעות להן בפרנסה, ואני אומר את זה מידיעה".

גולדשטיין (צוחקת צחוק מקסים מהאף): "יאל לה-יאללה תשוקה ממש. אתה סתם מקשקש".

צלם: "לא תשוקה למין, תשוקה לרקוד. לעבוד. להיות עצמאית מבחינה כלכלית. אל תיכנסי לנעליים שלהן. לי אמרו בחורות שעובדות בזה שהן כל החיים שאפו להיות חשפניות".

עד כה שום דבר שלא היה אפשר לצפות לו, אפילו דיון מעניין, אבל אז זורקת גולדשטיין בנונשלנטיות: "אני דווקא אוהבת מופעי חשפנות. חשפניות. וכן, בתשובה לשאלתך (של הצלם, לא שלי), הייתי לא פעם. סיימנו? אני יכולה ללכת לעשות פיפי? יופי. אייל בי בק". והיא מהדסת לה אל עבר השירותים. כשהיא חוזרת והצלם הולך לו, ברור שחוזרים לנושא.

אז בואי נפתח רגע את עניין ה"אני אוהבת חשפניות", עכשיו כשהילדים שלך עוד קטנים מדי בשביל לקרוא עיתונים.
(שוב צחוק אף מקסים) "אין פה אייטם. קשה להגיד 'אוהבת'. הגזמתי קצת בשביל הוויכוח, אבל כן הייתי כמה פעמים והיה מעניין בהחלט. אתה יודע, בגלגול הקודם ההוא שדיברתי עליו, בצעירותי הפוחזת. כאמור, אני מעריצה אנשים עם יכולות פיזיות מרשימות. זה היה כמו לונה פארק".

כשאת אומרת "מעניין" את מתכוונת אנתרופולוגית או מינית?
"אנחנו לא הולכים לשם" (היא אומרת ומצביעה על הנייד המקליט באצבע שאינה משתמעת לשני פנים וחיוך צ'שרי ערמומי על פניה). "בשביל זה היינו צריכים להיפגש לפני עשר שנים מותק".

אכן, בעשר השנים הגורליות הללו גולדשטיין, חוץ מלתחזק קריירת תאטרון מרשימה, התחתנה עם שמאי מקרקעין לא פחות ולא יותר (היום הוא איש עסקים), עשתה שני ילדים (כיום בני שלוש ושבע), ועברה לגור בדירה מהממת בנווה צדק. בקיצור, אין צורה אחרת לכנות זאת, התברגנה הנערה. וכן היא מודעת וכן היא מרגישה ככה לפעמים, וכן היא הראשונה להגיד שחייה "כאם לשני זאטוטים לא בדיוק זוהרים".

מה הכוונה לא זוהרים? הרי גם רווקות תל אביביות זה לא בדיוק קרי ברדשאו. . . יותר קרי לילה אם כבר.
"נכון, אבל הכוונה היא שהשגרה נורא מצטמצמת. לכאן באתי אחרי שהמצאתי סיפור לילד שלי במיטה ושיחקנו בשטוזים והכנתי ארוחת ערב. לא בדיוק סקסי, אבל זה גורלה של כל אישה בשלב זה או אחר בחיים".

את לקחת את הזמן בעניין הזה. התחתנת בגיל 35, ילד ראשון בגיל 36. מאוחר יותר מהממוצע בארץ. זה היה כי לא רצית לוותר על הגלגול ההוא? על החופש?
"פשוט לא הייתי מוכנה לזה. המון שנים היה לי נעים להקדיש את עצמי לעצמי. לעבודה, ללימודים, והבנתי שיש פער גדול בין הרומנטיקה שאנחנו עושים לזה, לגידול ילדים, לבין המציאות שהיא נורא מפרכת בעיקר. אבל בסופו של דבר זה נורא מגדל. כלומר אותך כהורה זה מגדל להביא ילדים. זה האצה בגדילה".

למה את הכי מתגעגעת?
(שתיקה ארוכה) "לתחושת החירות. חוסר האחריות. לסופ"שים רומנטיים. עכשיו בסופ"שים אתה נהיה ליצן ובדרן של שני עריצים נמוכים ומשועממים. פעם הסופ"שים שלי היו מוקדשים לעיתונים, לחברים, לרומנטיקה ולשינה. זה ממש שני עמים, העם של בעלי הילדים והעם של נטולי הילדים. אז לפעמים מתגעגעים לעם הקודם, אבל אלה החיים".

בן זוגה ראה אותה בהצגה, חיזר לא מעט עד שהיא נעתרה. לדבריה, הקשר הלך בהתחלה לאט-לאט ובזהירות. "הייתי שבעת קשרים ואכזבות", היא מחייכת, "שבעת פנטזיות מנותצות רומנטיות מגוחכות על האינטלקטואל הרגיש מצד אחד ועל האופנוען הקשוח מצד שני. ואתו היה משהו אחר שהתחיל מזה שהיה לי פשוט כיף ומעניין לדבר אתו עוד ועוד.

"אני מאמינה שזו גם שאלה של מוכנות. אם הייתי פוגשת אותו כמה שנים קודם לא הייתי רואה אותו בכלל. אם היית אומר לי שאני אתחתן עם שמאי מקרקעין הייתי מתה מצחוק. אבל נמאס לי מהעולם הזה שלנו. אתה הרי הכי מכיר את זה, אני בטוחה. כמה אפשר? יצאתי עם תפאורן ומוזיקאי ושחקן ודי! אני אוהבת את הבועה הזאת. אני מרגישה בה בבית. אבל בבית אני רוצה להיות חופשייה מזה".

נא להמתין לטעינת התגובות

מעדכן תגובות...