בת ים ניו יורק: הרקדנית שרית צורני מגלה את אמריקה
בגיל 23, הרקדנית שרית צורני מבת ים בעיצומו של מסע לכיבוש ניו יורק. אחרי שחסכה כסף מעבודה לצד יובל המבולבל ומשה דץ, יצאה לשתי גיחות מעבר לים, השתתפה במסיבות הנכונות, הכירה אנשים מקושרים והשתתפה בקליפים נחשקים. שרית בדרך אל האושר
בגיל שמונה היא התחילה לרקוד ג'אז ("כי ההורים רשמו אותי") והתאהבה בריקוד, השופטת של "נולד לרקוד" אונה הולברוק הייתה המורה שלה, בגיל 16 היא שיחקה בתפקיד המלשנית בסדרה "אדומות" (ערוץ הילדים) ובגיל 20 קמה בוקר בהיר אחד והחליטה שהיא נוסעת לניו יורק כדי להצליח ובגדול .
ההצלחה לא האירה לה פנים בפעם הראשונה, ואיך שנגמרה אשרת התייר צורני חזרה לארץ כדי לחסוך כסף. היא רקדה לצדה של דנה אינטרנשיונל בחגיגות המאה של תל אביב והשתתפה בהצגות הילדים המגה מצליחות "יובל המבולבל" ו"הכבשה שושנה".
בהזדמנות הראשונה קפצה בשנית על מטוס לניו יורק, ולפני חודש חזרה לארץ כשבאמתחתה מסיבות מתוקשרות בהם הכירה את הזמרים ג'ייזי ואשר והזמרת ביונסה, היא הספיקה לרקוד בסיבובי הופעות של אמנים שונים ברחבי ארה"ב, להשתתף בקליפים של זמרים מפורסמים ואף לחלקם עשתה כוריאוגרפיה ("50 סנט"),
ועדיין, מבחינתה, טרם השיגה את מטרתה. "אני עוד אחזור לניו יורק ואצליח", היא מצהירה, "אני מנסה להשיג ויזת אומן ולחזור חזרה לניו יורק".
איפה יותר טוב? בניו יורק או בארץ?
"אלה שני דברים שונים לחלוטין. ניו יורק זו הישרדות. בארץ אני עובדת כדי לחסוך ובניו יורק אני עובדת כדי לחיות. זה הבדל קטן אך משמעותי. תמיד קיים בי הרעב לחזור לשם, רק שם אני מרגישה שלמה".
לפני שצורני רכשה את כרטיס הטיסה הראשון לניו יורק, היא עבדה בחברת השקעות וחברת כרטיסי אשראי. אני תוהה אם לא תסכל אותה לעבוד בתחום כה שונה מהריקוד.
"לא, ממש לא", היא משיבה, "כי עבדתי שם במחלקת שיווק ופרסום, וכל פעם דאגתי להיות שם ולהציע רעיונות, בדקתי אלו פרסומות יוצאות, אלו סלוגנים צריך ומה אפשר לעשות מבחינה יצירתית. חסכתי את הכסף, ויום אחד קמתי והחלטתי לנסוע לניו יורק. זו החלטה ששינתה לי את החיים".
צריך אומץ בשביל לקבל החלטה כזו.
"מבחינתי לא הייתה אפשרות אחרת. אני מתמחה בנושא היפ הופ אשר מהווה בשבילי סגנון חיים ולא רק ריקוד. אנשים תמיד אמרו לי, שאיך שאני רוקדת ומתלבשת זה כאילו שאני חיה בסרט, אז אם כבר אומרים לי את זה למה לא באמת? למה לא לטוס לניו יורק ולחיות בסרט?".
למשפחה שלך לא היה אכפת שאת רוצה לחיות בסרט?
"אמרתי לאימא שלי שאני טסה, אם היא רוצה או לא. המשפחה שלי לא תמכה בי בהתחלה כי הם רצו שאלמד או אעבוד בארץ, אך בסך הכול אלה החיים שלי, ובסופו של דבר המשפחה שלי הסיעה אותי לשדה התעופה ואיחלה לי בהצלחה".
מיד כשצורני נחתה בניו יורק, הבינה שהסרט בו היא כל כך רצתה לחיות אינו ורוד והוליוודי כמו שרואים על המסך הגדול. "התארחתי בבית של חברה של חברה", היא מספרת, "זה היה נורא מוזר, בכיתי המון. הייתי מאוד מתוסכלת בימים הראשונים וזה לגיטימי. מדובר במקום חדש, סביבה חדשה, סאבוואי. למזלי רקדנית שהכרתי בארץ, עזרה לי להתארגן על דירה בדאון טאון מנהטן בסוהו".
זה לא נחשב לאזור יקר? מאיפה הכסף?
"זה אזור מאוד יקר, בוהמי ואפילו פלצני. לא גרו שם בכלל ישראלים, אבל לי הייתה הקלה כלכלית כי זה דרך מישהי שמכירה מישהי, היה לי מזל. בפעם הראשונה בניו יורק הרבה דברים באו אלי. בתור חדשה לא ידעתי איך לפעול, איך לחיות שם. גרתי שם חצי שנה והכרתי את האנשים הנכונים שנתנו לי את הקשרים המתאימים".
בזכות הקשרים אותם יצרה צורני, היא הגיעה למסיבה מתוקשרת בה נתקלה במושא הערצתה - ג'ייזי. "הוא מדהים!" אומרת צורני עם חיוך גדול, "זה היה כזה מצחיק להיתקל בו! הוא היה במסיבה סגורה עם הזמר אשר והיו סביבם מלא שומרי ראש. ולידם ראיתי את ביונסה משחקת באולינג. האמת, היא ממש נמוכה, אין לה אפילו 1.60 גובה, זה הכול אפקט של טלוויזיה ועקבים".
ניגשת אליהם?
"ברור! וזה דרש אומץ. פילסתי את הדרך אליהם בין כל שומרי הראש והמאבטחים הענקיים שלהם, ופשוט אמרתי 'היי' בקול חלש קטן כזה. אני מאוד מעריכה את ג'ייזי כי הוא שר על החיים האמיתיים בניו יורק, על המאבק בהם, אבל איך שהשומר שלו קלט אותי, הוא מיד שאל אותי 'מי את?'. היה לו מבט מאוד תוקפני, ואני עונה לו בקול קטן, 'אני שרה, הרקדנית'. הם אפילו לא הגיבו על זה ומיד לקחו את ג'ייזי ואשר משם".
הם סתם התעלמו ממך?
"הם ראו שאני כלום, שאני לא מישהי חשובה אז הם המשיכו הלאה. בחו"ל צריך לגשת רק עם כרטיסי ביקור, אפשר לתת להם את הכרטיס וללכת. לי לא היו כרטיסים כי כבר עמדתי לחזור לארץ".
לביונסה כבר לא העזת לגשת?
"לא, רק צפיתי בה ולא האמנתי שהיא עומדת מולי. העדפתי שלא לגשת כי אני עושה את הדברים שלי בחוכמה. אמרתי לעצמי שאני לא צריכה להיראות כמו גרופית נלהבת, אלא עדיף פשוט להיראות, להסתכל, וזה הספיק לי".
מה היה הרגע המשמעותי שלך בניו יורק?
"היום בו צילמנו את הקליפ של הראפרית ליל מאמא".
מי זו?
"היא שרה את השיר על הליפ גלוס", צורני צוחקת, "שיר מאוד עמוק, אני יודעת".
איך הגעת אליה?
"דרך ידיד טוב שהציע לי לרקוד בקליפ. מאוד חשוב לשמור שם על קשרים כי אין לדעת לאן הם יובילו. בזכותו לא עשיתי אפילו אודישן, ניגשתי ישר לצילומים ורקדנו מהבוקר עד הלילה".
"לא שילמו".
לא שילמו? מדוע?
"יש דברים בניו יורק שפשוט לא מקבלים עליהם תשלום. עושים זאת בשביל הקורות חיים. אני יודעת שזה לא נשמע הכי טוב שבעולם, אבל יש סיבה שאני עושה את מה שאני עושה. אני עובדת על ויזת אומן, שצריך לשלם בעבורה 5,000 דולר וצריך גם להראות תיק עבודות מרשים. בגלל זה אני קורעת עכשיו את התחת שלי כאן בארץ, ואפילו לא בטוח שאקבל את הוויזה".
אני לא מבינה ממה את חיה.
"חסכתי את הכסף מראש בארץ. ניו יורק זו הוצאה מטורפת. היו לי ימים ששקלתי אם לאכול או לא, בארץ מחשבה כזו נשמעת אבסורד, אבל זו המציאות שם. בחלק מהפעמים שכן קיבלתי תשלום, היה מדובר בכסף קטן שאיתו ישר אמרתי לחברות שלי 'בואו נלך לקנות נעליים', נהייתי סוג של קארי ברדשאו".
נעלים במקום אוכל? פתאום הבנתי שהבחורה שחורת השיער שישבה מולי היא בסך הכול בת 23, ולא משנה אלו חוויות טובות, רעות או מבגרות היא עברה, היא עדיין מאוד צעירה, וככה בעצם נוהגות בנות צעירות. הן לא חושבות הרבה קדימה, הן לא דואגות לצרכים בסיסיים, הן חושבות יותר על המראה החיצוני, הרושם, על החיים הטובים והנוצצים והכי חשוב - מה אנשים מבחוץ חושבים עליהן.
שרית, סליחה על הטפת המוסר, זה לא אבסורד לקנות נעליים במקום אוכל?
"כן, אבל אלה החיים בניו יורק, אבסורדים. בסוהו הפיתוי מאוד גדול. מה, אני לא אקנה את הנעליים הוורודות המהממות האלה? אז אני אוכל קצת פחות קלוריות, מה יש?".
מאחורי כל הקליפים והריצות לאודישנים ופגישות אקראיות עם מפורסמים שלא ממש שמים לב לקיומה, צורני הייתה עסוקה גם באימונים קבועים. כל הזמן היא חיה עם יד על הדופק, למדה צעדים חדשים, הכירה אנשים מתאימים. "בכל הזדמנות שהייתה לי, הלכתי להתאמן בברודווי דאנס סנטר. למדתי שם את כל הסגנונות האפשריים. אם זה מודרני, האוס, היפ הופ, לקחתי שיעורים בכל מני סטודיואים, העיקר להתקדם".
למרות כל האימונים, לאודישנים של סרט הריקודים המתוקשר "סטפ אפ 3" היא לא הצליחה להגיע. "זה הבאסה בלהיות על אשרת תייר", היא אומרת, "אין לי סוכנות כך שלא יכולתי לנסות להתקבל. בכלל, בזמן שהתקיימו האודישנים אני הייתי בארץ כך שלא הייתה לי אופציה להיבחן".
רקדנים ישראלים אחרים הצליחו להשתתף בסרט?
"לא. אבל אני לא הכרתי בניו יורק ישראלים. אני מאוד אוהבת את המנטאליות של חו"ל, כל החברים שלי היו שחורים שבאו מרקע לא כזה מזהיר. הלכתי איתם לראות את הפרמיירה".
היא הייתה נוצצת כמו שמראים בטלוויזיה?
"לא, אבל זה עדיין היה נהדר. בכל זאת ניו יורק זה לא אל. איי. אולי שם היה שטיח אדום וכל מיני קטעים נוצצים, בניו יורק זה יותר מציאותי. אבל עדיין היה לי כיף לראות בסרט את החברים שלי שאני מבלה איתם ביום יום".
צורני ממהרת לשלוף את המחשב הנייד שלה, היא רוצה להראות באלו קטעים בדיוק השתתפו החברים שלה. אצבעותיה רצות במהירות על המקלדת, ולראשונה אני שמה לב להופעתה היוצאת דופן. ציפורניה צבועות בלק לבן המעוטר בנקודות שחורות. על צווארה משתלשלת שרשרת עבה, כבדה למראה, ומאוזניה נתלים עגילים שחורים ארוכים.
צורני ממקדת את הצילום על אחד מקרבות הריקוד בסרט. "פה את רואה אותי רוקדת בקליפ של ליל מאמא, וזה ולנטיין, הוא רקדן מעולה וחבר טוב. הוא רוקד בסטפ אפ 3. כיף לי איתם כי הם מבינים את הרקע ממנו אני באה, הם לא מסתכלים עליי באופן שונה כמו בארץ".
כמו בארץ? מה זאת אומרת?
"פה מסתכלים עליי אחרת, על איך שאני מתלבשת, איך שגילחתי חלק מהשיער שלי".
אני מעיפה בצורני מבט נוסף. באמת נכון, צידו הימני של הראש מגולח משיער. איך לא שמתי לב לזה? "עכשיו השיער שלי גדל", היא מסבירה, "לכן לא ראית את זה. אני צריכה לגלח אותו מחדש. בגלל דברים כאלה אני מרגישה שבוחנים אותי בארץ, מסתכלים עליי בצורה מוזרה. אבל זה בסדר. הנה, תראי איך אני רוקדת בעוד קליפ, ולקליפ הזה עשיתי כוריאוגרפיה".
את לא מרגישה פספוס? הפסדת אודישנים חשובים כי היית צריכה לחזור לישראל.
"ברור שזה מרגיש כך. אין מילים לתאר כמה שהייתי רוצה להיות שם. אבל אני מסתכלת על זה במבט שאני ישראלית, ובלי המסמכים המתאימים אני לא יכולה לעבוד שם בצורה חוקית. עדיין עשיתי קליפים, אבל זה לא נחשב לעבודה של ממש בעיניהם.
"לא שאלו אותי על מסמכים, היה לי מאוד חשוב לא לעשות דבר שהוא לא חוקי. אבל סטפ אפ זה דבר אחר, צריך סוכנים ולי לא היה כי לא יכולתי להיבחן לסוכנות בלי מסמכים. לכן אני עובדת על ויזת אומן, ככה אני לא אצטרך לעשות כל חצי שנה את קו בת~ים ניו יורק".
בפעם הראשונה כשחזרת לארץ והרגשת שוב את הביטחון של הבית, לא היה לך קשה לקום, לעזוב ולהתחיל הכול מההתחלה בשנית?
"לא, היה לי מאוד ברור שאני הולכת לחזור לניו יורק. גם המשפחה שלי הבינה שאני לא נשארת בארץ. אבל חשוב לי להדגיש שממש לא היה לי קשה להיות בארץ כי עשיתי דברים שאני אוהבת".
כשצורני מדברת על דברים שהיא אוהבת, היא מתכוונת להופעתה בהצגות הילדים המאוד פופולאריות של יובל המבולבל ומשה דץ.
מה יש לך לספר על יובל?
"הוא מקסים, בנאדם כזה בר מזל! הוא בא משום מקום, הוציא די.וי.די. ופתאום הוא בכל מקום. הילדים מטורפים עליו. מדהים כמה אהבה והערצה יש לבנאדם הזה".
איך הוא מאחורי הקלעים?
"הוא פרפקציוניסט. על הדבר הכי קטן אנחנו עוברים כל פעם מחדש. אחרי כל הופעה יושבים ומדברים, בודקים מה צריך לשפר. אבל לשמחתי כל ההצגות הלכו חלק. אפילו בהפקה שאלו אותי מתי אני הולכת לחזור לניו יורק. לכולם זה היה כזה ברור שניו יורק מחכה לי".
ובכל זאת, אין לך משהו מעניין לספר עליו?
צורני לוקחת דקה למחשבה. "לא, אין לי משהו עסיסי על יובל. פשוט עשיתי איתו הצגות בכיף. גם רקדתי בהצגת הילדים 'הכבשה שושנה' עם משה דץ, ואני זוכרת שבאחת ההצגות ירדו המים לאישה אחת בהריון. זה היה הזוי לגמרי. חשבתי לעצמי, מה קורה פה? אבל כולם היו רגועים, את צריכה להבין שיובל ודץ מאוד רגילים לכל מה שקשור בלחץ של עמידה מול קהל, עמידה בזמנים, הכל הלך חלק".
את רוקדת בעיקר היפ הופ. יש אנשים רבים בתעשייה שאומרים שלא מדובר בריקוד אמיתי, כמו הרקדן והשופט דוד דביר.
"מי שחושב כך הוא בנאדם אטום. היפ הופ זה הרבה מעבר לסתם ריקוד רחוב או ביטים, זה סגנון חיים. איך שאנחנו מדברים, הולכים, אוכלים, מתלבשים, בהיפ הופ יש הרבה דברים בפנים כמו האוס, פאנק וג'אז. אנשים צריכים להיות פחות אטומים ולהבין שהיפ הופ זה ריקוד לכל דבר. מי ששפטה עם דוד דביר היא אונה, והיא הייתה המורה שלי במשך ארבע שנים. אפילו נתקלתי בה פעם בניו יורק, כשהיא עשתה אודישנים".
איזה תחום את אוהבת יותר? ריקוד או משחק?
"אני קוראת לעצמי אמנית. מאוד חשוב לי המשחק, הריקוד והסטיילינג שהם למעשה סוג של אמנות. אני אוהבת ליצור ולשחק, אבל ריקוד תמיד היה האהבה הראשונה שלי".
מה ההבדל בין הופעות בניו יורק לבין הופעות בארץ?
צורני מגחכת. "כבר ציינתי שאלה הצגות ילדים, נכון? טוב, ניו יורק היא ניו יורק, אין מה להשוות ביניהם. ניו יורק היא התפוח הגדול. אף פעם הביס הראשון לא מספיק, מיד רוצים לנגוס עוד ועוד. המנטאליות, האנשים, הרקדנים, החן שלהם, הריחוק מהבית, שם אני מרגישה מושלמת".
מתי את מתכננת לחזור לשם?
"בהמשך. כרגע אני מלמדת ריקוד בארץ. אני מאוד אוהבת את הרקדניות שלי, הן הורסות".
לא מדובר בירידה ברמה מבחינתך?
"ממש לא. אני אוהבת ללמד. אני אוהבת את הארץ, כיף להעביר לפה את מה שלמדתי שם".
אבל זה פחות זוהר. איך את מסתפקת בזה?
"נכון שזה פחות זוהר, אך זו הדרך כדי להגיע למטרה. אני מלמדת, חוסכת כסף, ועדיין עושה את מה שאני אוהבת. אני לא כמו אנשים אחרים שיושבים מתוסכלים במשרד שלהם כי הם לא מצליחים להתקיים כאמנים".
מדוע את לא נעזרת בהורייך?
"אין להם כל כך את האמצעים לעזור לי. אבל אני חושבת שעבודה קשה בסופו של דבר משתלמת. כל זמן שאני בפוקוס, עושה, עובדת, לומדת, נהנית ממה שאני מייצרת, אז הכול בסדר".
הפעם היחידה ששרית צורני נתמכה כלכלית בהוריה הייתה כשחלתה. עם סיום לימודי התיכון, בדיקת דם שגרתית גילתה שבריאותה אינה תקינה. צורני נדרשה לעבור טיפול חדשני ומאוד יקר מגרמניה. הטיפול המורכב, שכלל זריקות ותרופות, מנע ממנה להתגייס לצה"ל.
"במשך חצי שנה קראתי לעצמי שרית המסוממת", נזכרת צורני, "אני לא אוהבת לדבר על זה. אף אחד מהחברים שלי לא ידע על כך שלא הרגשתי טוב. אני לא מחפשת את הרחמנות של האנשים, לא רוצה שיסתכלו עליי אחרת. זו הייתה תקופה לא טובה, אבל לשמחתי החלמתי והיום הכול בסדר. המחלה לא מנעה ממני להמשיך לרקוד, אבל בצה"ל לא רצו אותי. הם נתנו לי את האופציה להתנדב, אבל לאחר ששקלתי את מה שקורה סביבי החלטתי שלא להתנדב, למרות שאני כן בנאדם שתומך בלשרת".
אני לא מבינה איך את מספיק כשירה לרקוד ולא לשרת את המדינה.
"לצה"ל היו את הסיבות שלו לא לגייס אותי. זה מאוד הפריע לי בהתחלה, אבל מה שחשוב הוא שהחלמתי ועברתי את זה".
בטח ראית את הביקורות השליליות על השחקן מייקל לואיס שלא שירת בצה"ל. את לא מפחדת שזה יקרה בהמשך גם לך?
"לא. זה לא המקרה שלי. אם הייתי יכולה הייתי מתגייסת. צה"ל הציב לי עובדה, כך שאין לי מה ללכת נגדם. זה פשוט קרה. זה סיפור מאוד אישי על המחלה שהייתה לי, ואני מעדיפה לא להרחיב".
אימא שלך לא פחדה שאת נוסעת למדינה זרה, לבדך, לאחר מחלה לא קלה?
"נראה לי שהיא יותר פחדה שאני לא אוכל ושלא אדאג לעצמי כמו שצריך. אבל אני לא מפונקת, אני מסתדרת לבד. במשך כמעט שנה הייתי על תרופות שגרמו לי לדיכאונות, היו פעמים שלא רציתי לרקוד,
"אבל אם התגברתי על זה ובכל זאת רקדתי, אין סיבה שאני לא אסתדר בניו יורק. אני עדיין שרית הקטנה והשמחה. חוץ מזה, המאבק במחלה עיצב אותי כבנאדם נחוש, שמציב לעצמו מטרות ומשיג אותן. אני לא מוותרת על כלום ואני אצליח במה שאני עושה".
באלו קשיים נתקלת?
"יש הרבה תחרות, כל אחד רוצה להיות במרכז ולקבל קרדיט. גם אני תחרותית ואני רוצה להצליח, אבל אני יודעת גם ליצור חברויות ובמקביל לשמור על קשרים. כבר ציינתי שאני בת~ימית? זה כל סוג ההגנה שאני צריכה. אני פיתחתי עם הזמן עור של פיל, ניו יורק זו הישרדות, וצריך לדעת איך לעבור אודישנים ואיך לקבל דחיות. צריך לדעת איך לא לשקוע בדיכאון, תמיד צריך לדעת איך לקחת את עצמי בידיים, ללכת לסטודיו ולהתאמן עוד".
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם