ראשי » מקומי » מרכז » תל אביב-יפו

סודי ביותר: כך הפכה יצירה קולנועית דלת תקציב לסרט פולחן

אולמות מפוצצים בסינמטק, מאות מעריצים שמדקלמים כל משפט, צופים שראו כבר 40 פעם וגם כמה פרסים בינלאומיים. כך הפך "המוסד הסגור" לאחד מסרטי הפולחן הישראליים המצליחים בכל הזמנים. אז מה אם לא שמעתם עליו

יום שישי שעבר, רבע לחצות. הקהל כולו מתבקש לעמוד על רגליו. אלה שנוכחים באירוע בפעם הראשונה מתבקשים לשבת ראשונים.

אחריהם מתיישבים אלה שהגיעו בפעם השנייה וכן הלאה. לבסוף נותר עומד במקומו הבחור הגבוה והרזה, שבהמשך יתברר ששמו הוא אהוד קינן, וזו הפעם ה-46 שהוא מגיע.

בתום טקס הספירה מגיע מבחן הערנות: על המסך מרצד הכיתוב "אם שילמתם על חניה תעשו קול של צרצר שמח". ושלא תטעו, למעלה ממאה איש אכן עושים קול של "צרצר שמח".

לאחריו מגיע הכיתוב "מי שמצא חניה בקרבת מקום בלי שנדרש לשלם עבורה שיעשה קול של עז חולה". גם במקרה זה, כמו בפעם הקודמת, פועות להן עשרות "עזים חולות. אחרי זה מגיעה בדיקת הנוכחות: על המסך מוקרנים עמודי פרופיל הפייסבוק של אנשים שאישרו את הגעתם בדף האירוע של הרשת החברתית. הנוכחים שבהם זוכים לתשואות רמות. אלה ש'פישלו', ולא הגיעו, כנראה כבר יחטפו על הראש בהקרנה הבאה, כעבור חודש, של סרט הפולחן הישראלי - כן, יש דבר כזה-"המוסד הסגור".

מדובר במתכונת רגילה, אם אפשר בכלל להשתמש במילה "רגיל" על הטיותיה השונות בכל מה שקשור לטירוף הזה; כל ליל שישי רביעי מתקבצים ברחבת סינמטק תל אביב בין 150 ל-400 איש . במאי הסרט אלון גור אריה מחכה להם חבוש פאה טיפשית, ועורך להם משתה שבו הוא מגיש חלב עם מים; או חלב עם מים וקריסטל מנטה; או קריסטל מנטה עם סירופ פטל וקצת מים. מדי פעם עוברים בין הסובבים נערות ונערים צעירים ומציעים להם את השילוב המפתה של גזר ובזיליקום.

משנגמר שלב האפריטיפים נכנסים כולם לאולם הקולנוע, ושם מתקיימת הצרמוניה שתוארה לעיל. אחריה מגיע שלב המערכונים, חלקם מצולמים ואחרים מבוצעים בלייב על הבמה, ובסוף-בסוף, מקרינים את הסרט. העייפים שבינינו יכולים לנשום לרווחה, הוא אורך רק 45 דקות.

האמת, על אף הלאות שטשטשה את חושיי באותו ליל שישי, היה זה מחזה מרנין ומרומם נפש לצפות בכל אותם בני נוער - אוקי, לדברי המארגנים מדובר באנשים בגילי 17 עד 40 אבל אני יודעת מה ראיתי - שמעדיפים לצרוך בשעת לילה מאוחרת

זו קצת תרבות, ואפילו "אחרת", מאשר הרבה וודקה בגינה הציבורית.

הם דקלמו את המערכונים - ובהמשך סצנות שלמות מתוך הסרט - בעל פה; שרו בחדווה ובגרון ניחר את מילות שיר הנושא של הסרט בביצועה של מיקי קם; וביצעו לתפארת את כל תנועות ריקוד "מי שלא רוקד דפוק" ממערכון הקיץ של חבורת "היפופוטם", להלן מארגני המיזם, והכול באווירת "מופע הקולנוע של רוקי" אבל יותר בכיוון של "טיסה נעימה" ו"סודי ביותר", תוצרי שנות השמונים. אם זה לא קאלט, אין לי מושג מה כן.

"המוסד הסגור" מספר את סיפורו של סוכן המוסד הנועז רמי חרובי (רון שחר), שנשלח להציל את שגריר ארצות הברית בישראל, שנחטף ומוחזק במדינה הדמיונית סוג'יירה, שאוצרות הטבע היחידים שלה הם גזר שחור ובזיליקום. ראש המוסד (אילן דר) מודאג מאוד: החטיפה אירעה בתזמון גרוע ביותר, בדיוק במועד החופשה השנתית שלו בכפר הנופש אולגה.

רמי יוצא למשימת החילוץ יחד עם מיכל, בתו של סוכן המוסד שוקי (לנה אטינגר), והשניים מצטיידים במיטב הטכנולוגיה של משרד הביטחון (נייר שהופך לטלפון לווייני, מכשיר שמתריע על חשד לנישואים בתוך המשפחה וכדומה). במהלך ביצוע המשימה מסתבכים השניים עם קרוליין, בתו של השגריר (איריס אברמוביץ) ובין השלושה מתפתח משולש של יחסים אינפנטיליים.

אף שהתסריט נוגע בכמה נושאים פוליטיים לבנטיניים, מדובר בהומור נקי, בהומור לשם ההומור, משהו שאף מזכיר קמעה את הסגנון של חבורת מונטי פייטון הבריטית. "המוסד הסגור" נוצר כסרט גמר של גור אריה במסגרת לימודי הקולנוע שלו. את התסריט הוא כתב עם נועם שגב, והסרט הופק על ידי איל שינדלר.

השלושה היו חברים בתכנית הקומית "היפופוטם", ששודרה ברדיו תל אביב, ועל כן נחשב הסרט כראשון שיצא מבית היוצר של "היפופטם הפקות יוקרה". הסרט נעשה במימונו הפרטי של גור אריה, ובהפקתו השתתפו בהתנדבות כמאתיים איש, ובהם צוות השחקנים הידועים והתזמורת הסימפונית הבין-דורית תל אביב - תזמורת חובבים המונה כחמישים נגנים, בניצוחו של גיא פדר.

למרות היותו של הסרט בן 45 דקות, נמשכה הפקתו ארבע שנים עקב התפאורה המורכבת והכמות הרבה של אפקטים ממוחשבים, אנימציה ופעלולים מיוחדים. שפות הסרט הן עברית, אנגלית וסוג'יירית.

"כל הרעיון היה לעשות סקיצה", מספר גור אריה (34). "סרט כזה, כמו שהוא אמור להיות, עולה המון. המטרה הייתה להראות שאפשר לעשות סרט כזה בארץ, שיש על מי לסמוך. הלכתי בהליך המקובל והגשתי לקרן לקולנוע הצעה, אבל זה לא בדיוק סוג הסרטים שרגילים לתת להם תמיכה.

התקציר של 'טיסה נעימה' למשל הוא בערך כזה: טייס קרב לשעבר, פגוע טראומה, נאלץ להנחית מטוס נוסעים לאחר שהרעלת מזון פוגעת בצוות המטוס. בפארודיות, השחקנים משחקים מאוד ברצינות, אתה לוקח משהו אמיתי, והתסריט צריך להיות יותר קלישאתי מקלישאתי. נורא מייגע להסביר אם אתה לא רואה את זה. אף שהסרט מוקרן בקולנוע כבר שלוש שנים וחצי וזכה בכל הפרסים, אף אחד עדיין לא זרק עלינו את המיליונים".

אז כן, שמעתם טוב: מאז השתתפותו של הסרט בשנת 2007 בפסטיבל הקולנוע בירושלים הוא הספיק לקטוף את פרס הבמאי הטוב ביותר והאפקטים המיוחדים הטובים ביותר בפסטיבלי הקומדיה של יוסטון, את פרס בחירת הקהל בפסטיבל הקומדיה בטורונטו, את פרס האקשן הטוב ביותר בפסטיבל האקשן בלוס אנג?לס, וממש לפני שבוע הוא גרף גם את פרס הקומדיה הטובה ביותר בפסטיבל אטלנטה.

לאור זאת ונוכח העובדה שיש לו עדת מעריצים נאמנה (ו-2,126 חברים בקבוצה בפייסבוק) ושכבר שלוש שנים וחצי הוא מוקרן מדי שבועיים בסינמטק - ניתן בהחלט להכתירו כסרט הישראלי המצליח של כל הזמנים. אז איך זה שלא שמעתם עליו? קבלו את "פרס השאלה היפה". נו , תראו את הסרט.

"הסרט התקבל לפסטיבל הקולנוע בירושלים לתחרות הדרמה פשוט כי אין תחרות קומדיה בארץ", אומר גור אריה. "מי שראה את הסרט בפסטיבל זה אנשים שבעצם באו לראות את הסרט השני שהוקרן - היו שני סרטים בכרטיס אחד.

400 איש שהיו באולם צרחו מצחוק. קיבלנו ביקורות ממש טובות, אמרו דברים שאני אז עוד פחדתי להגיד, למשל שזה מזכיר את 'סודי ביותר'. אני הייתי ב'היי' והרמתי טלפון לפיני שץ, מנהל התכניות של הסינמטק, והצעתי לו להקרין שם את הסרט.

"הוא אמר לי: 'אתה יודע איזו רשימת המתנה יש לי' כל אחד שמקרין סרט בפסטיבל ירושלים חושב שהוא יכול להקרין בסינמטק תל אביב". אחרי שהוא ראה את הסרט הוא אמר לי: 'ראיתי, צחקתי, בוא נדבר'. בהתחלה נקבעו רק ארבע הקרנות לימי שישי, ובשתי ההקרנות הראשונות 80 איש חזרו הביתה כי לא נשארו כרטיסים".

כאמור, עם הזמן ובדרך לא דרך צבר הסרט והמערכונים הנלווים לו גרעין מעריצים קשה. הם מגיעים להקרנות פעם אחר פעם, לעתים לובשים חולצות שעליהן מספר הפעמים שצפו בו, וקמים בחמש בבוקר כדי לקחת חלק, בהתנדבות כמובן, במערכונים החדשים. כן, גם אם זה כרוך בכפיתה לצלב. באופן טבעי הם החלו לפתח חברויות, רומנים ושפה פרטית משלהם ("אני אבוא אתמול", "יש לך אחות בגילך")?  

"יש מערכון שנקרא 'גיבורי הציונות',  מספרת דנה אהרון (26), שצפתה בסרט "רק" 34 פעמים. "לפני כמה זמן התקשרתי לאהוד (שיאן הצפייה, ק"ס) בשעה אחת וחצי בלילה והצעתי לו שנעשה את 'גיבורי הציונות' על הבמה בתור הפתעה. עד אז המערכון הזה היה רק בווידאו.

"אהוד אמר סבבה, ואז התחלנו לקחת כל דמות, שבווידאו עשו לה אפקטים מיוחדים עם מחשב, וחשבנו איך לבצע את זה על הבמה - איך נוציא לבן-גוריון לייזר מהעיניים, איך נגרום ליצחק שדה לירוק אש ולרחף על ענן של תות, איך לעשות לדבורה בארון קפיצים במקום רגליים, ואיך להוציא לז'בוטינסקי מקדחה מהראש".

מוזר ככול שזה יישמע, הם הצליחו להעלות את המערכון על הבמה, ואם יש צורך בדוגמאות: הלייזר התממש על ידי פנסי כיס ארוכים שהודבקו על עדשות משקפיים והקפיצים על ידי צינור גינה.

"זו הייתה הפקה בימתית של עשרה אנשים, שלאף אחד מהם אין ניסיון בהפקה", מוסיף קינן. "לקח לנו שלוש שעות להרכיב את כולם, ואף שהכול היה מאולתר איכשהו הצלחנו לעשות כוראוגרפיה. הייתי בטוח שהתגובה של אלון תהיה 'זה מצחיק אבל תתאמו אתי בפעם הבאה', ובמקום זה הוא שאל אם אנחנו יכולים לעשות את זה גם בחודש הבא".

"מה שיפה בסרט הזה", אומר אסף שגיא (23), שראה את הסרט כבר 42 פעמים, "זה שהוא מייצר לעצמו אביזרים, שורות, דמויות ובדיחות שהן אגדיות.

"אין את זה בסרטים ישראליים. היו כאלה שנסעו לחוף אולגה כדי להצטלם עם השלט, למרות שזה בכלל צולם בחולון, והיה מי שנסע למבצר אנטיפטרוס, שבסרט זה תוניסיה. זה מה שקומדיות עושות לאנשים - 'אני רוצה להיות שם, להצטלם שם'".

ורק כדי להמחיש את ההזדהות אספר כי בהקרנה האחרונה הגיעו כמה צעירים מצוידים במתקן סיכות מהסוג שרוכשים בחנויות מתנות "לגבר". "במערכון אני בעצם שואל: 'מה, אני לא גבר כי אין לי מתקן סיכות שאני מכניס לתוכו את הפרצוף?'" מסביר גור אריה. "המשתה בכלל התחיל ממערכון בשם 'חלב עם מים', שזה כמו בסופר שנותנים לאנשים לטעום את הדנונה".

"אנחנו לפעמים עומדים בחוץ עם מגשים עם גזר ובזיליקום ומגישים לאנשים", מוסיפה אהרון, "וכשאנחנו מנסים להסביר להם שזה מצחיק, אנחנו פשוט מראים להם את אלון מפזר כל מיני דברים באוויר".

איך התחילה אצלך המחלה?
"בזמנו יצאתי עם אחד החברים הטובים של שינדלר, והגעתי להקרנה השביעית שהייתה. בפעם הראשונה ישבתי רוב הזמן בידיים משולבות, צוחקת פה, צוחקת שם, לא ממש התלהבתי. אבל ראיתי שכולם מדקלמים ואמרתי לעצמי, 'אוקי, יש פה משהו'. בפעם השלישית שהגעתי כבר ידעתי לדקלם. בפעם הרביעית הבאתי אתי חברה, והיום היא יותר פנאטית ממני. ככול שאתה מגיע יותר, אתה מבין יותר. יש איזה קטע שהאסימון לגביו נפל לי רק בצפייה השישית.

"עם הזמן אתה מתחיל לקחת חלק פעיל. לאט-לאט אתה נשאב לזה, גם אם אתה לא רוצה. פעם בעצם ויתרתי לעצמי על הומור איכותי, ורק כשהגעתי לראות את 'המוסד' מצאתי דברים שמצחיקים אותי באמת",

"אני לא אוהבת סרטים ישראליים בכלל", מצהירה אפרת כשר (26), שראתה את הסרט כבר 40 פעם. "האקס שלי הכיר את 'היפופוטם' מהרדיו ולקח לו הרבה זמן לשכנע אותי להקשיב להם. בסוף הסכמתי לשמוע אותם ברדיו, וזה היה מהמקרים האלה שאתה צוחק עד שאתה כבר לא יכול לנשום.

"אחר כך הגעתי להקרנה וראיתי כל מיני אנשים מפגרים, ואת אלון מגיש חלב עם מים. הודעתי לאקס שלי שבסצנה הראשונה שאני לא אוהבת אני יוצאת, אבל בסוף מה שקרה זה שחזרתי פעם אחר פעם, רק בשביל להבין. אמנם בפעם הראשונה הסתכלתי על כל העניין הזה כעל תופעה מוזרה, אבל עכשיו אני יכולה להגיד שעד היום לא ראיתי סרט ישראלי ברמה כזאת".

בעקבות שמועות על הפסקת ההקרנות השבועיות בסינמטק נערכה לפני כשנתיים "הפגנה" למען מדינת סוג'יירה בכיכר דיזנגוף.

כמאה מעריצים הגיעו למקום, ערכו חידונים, שרו את שיר הסרט, עברו סדנת בישול גזר ובזיליקום, למדו את השפה הסוג'יירית, חילקו חולצות מודפסות עם הדגל של המדינה, והצטלמו עם אביזרים מתוך הסרט. בעקבות זאת החליטה הנהלת הסינמטק להמשיך את הקרנות הסרט, אולם להוריד את מינונן מפעם בשבוע לפעם בחודש.

לאחרונה החליטה קרן הקולנוע הישראלי לתמוך בפיתוח תסריט לסרט באורך מלא המבוסס על "המוסד הסגור". לדברי גור אריה, אם יופק הסרט הוא ייקרא "המוסד הסגור1" שכן הראשון הוא בעצם רק חצי.

"כל הקרנה זו הוכחת היתכנות, עם כל הביזאר", אומר גור אריה. "למרות המעריצים, כמעט תמיד 80 אחוזים מהקהל הם חדשים. זה לא מועדון סגור, זו מיסיונריות. זו הוכחה שיש מקום לדבר כזה ושיכול להיות כסף בקומדיה. זה יישמע מוזר, אבל עדיין לא כיסינו את ההוצאות. השקעתי בסרט מאה אלף שקל, שזה כלום בשביל סרט קולנוע, אבל זה הון בשבילי ובשביל אשתי".

לפני כחודש וחצי חגג גור אריה את יום הולדתו. חבריו הקרובים מבין עדת המעריצים ארגנו לו הפתעה - ארוחה על טהרת מזונות מהמערכונים. "התחלנו עם קשיו כי לפי אחד המערכונים 'קשיו הוא המלך של הפיצוחים'",  מספר בעל השמחה. "אכלנו סלט תירס-גמבה-שמיר, שזה בדיחה מתוך מערכון 'העגבנייה', שתמיד בחתונות מגישים את הסלט הזה שאף אחד לא טועם אותו.

"אחר כך היה די-וי-די עם תוספות, ובגלל הבדיחה המטומטמת הזאת נאלצנו כולנו לאכול אורז ותפוחי אדמה מתוך עטיפות של דיסק, וקבוואח - שזה קבב עם מלוואח מתוך מערכון שנקרא 'קולנועפון', וזה דווקא היה טעים. שתינו קריסטל מנטה ולקינוח היו ופלים, שזה מהמערכון על האיש שהמציא את ה'פחץ' של הוופלה כשנותנים ביס, ומרשמלו שדבוק לנרות שבת". 

כוכבי "המוסד הסגור" תמימי דעים: הם מופתעים מהצלחת הסרט, אף אחד מהם לא תיאר לעצמו שסרט סטודנטים שצולם במשך ארבע שנים יהפוך לסרט פולחן, הם מחכים בכיליון עיניים לסרט ההמשך, אבל לא, הפעם הם לא יעבדו בחינם.

"כששמעתי מה נהיה עם הסרט זאת הייתה הפתעה גדולה", מספר השחקן רון שחר, "לא דמיינתי שיכולה להיות כזאת אווירת פולחן סביב זה, וזה משהו שממש לא מוכר בנוף הישראלי".

האותות להיסטריה לא הגיעו כבר במהלך הצילומים?
"הצילומים נמשכו ארבע שנים, והאמת היא שאני לא ממש זוכר מה הלך שם. היה יום צילום פה, יום צילום שם, ובשלב מסוים כבר לא ידעתי על מה הסרט ומה הייתה הסצנה הקודמת. כל הזמן היינו צריכים לצלם מחדש ולא היה רצף". על סרט ההמשך העתידי אומר שחר: "אני מאוד מקווה שיציעו לי להשתתף בו, ושהם גם יסכימו לשלם".

"כשראיתי לראשונה את הסרט בפסטיבל ירושלים הקהל פשוט התגלגל מצחוק", מספר השחקן אילן דר, " ומאז נודע לי שהוא נהפך לקאלט. אם לומר את האמת, אם לא הייתי משתתף בסרט הזה, הייתי נהיה גם חלק מהקאלט. הנונסנס שלו והשטויות שלו כל כך מצחיקים שזה פשוט תענוג לראות. יש גם משהו מרענן בזה שאתה לא רואה עוד סרט על יחסים של הומואים או יהודים-פלסטינים".

על הנושא הכספי אומר דר: "אני יודע שכשעושים קולנוע אז משלמים, וכשעושים טלוויזיה אז משלמים, אבל אם אתה מתנדב לעשות סרט סטודנטים זה כבר סיפור אחר. לא קיבלתי על זה גרוש". לגבי סרט המשך, אני מאוד מקווה שהם יספיקו לתפוס אותי עוד בחיים, ואם זה יהיה סרט ארוך, זה לא יהיה בהתנדבות".

"אחת ההתמחויות שלי היא סרטי פולחן", מספר פיני שץ, מנהל התכניות של הסינמטק, "ואבחנתי את הפוטנציאל של הסרט הזה. זה פשוט סרט מצחיק, והנחתי שהוא יצליח כסרט פולחן ושמחתי לגלות שצדקתי".

הם לא עושים לכם בלגן?
"הם אכן עושים כל מיני שטויות בלובי ובחוץ, אבל זה ממש לא מפריע. אנשים שיוצאים מסרטים מסחריים שמוקרנים באופן קבוע זה קהל מאוד הפוך, וראיתי כבר הרבה אנשים נתקעים בהלם מוחלט, ואחר כך נבלעים בתוך הקהל של ?המוסד,? מתחילים לצחוק ומצטרפים לשטויות שלהם".

עד מתי נראה לך שהם ימשיכו?
"כל עוד מגיע קהל. 'הכוכב הכחול' (סרט הפולחן ההזייתי של גור בנטביץ,(ק"ס) החזיק מעמד תשע שנים, אז יש להם עוד זמן".

נא להמתין לטעינת התגובות

מעדכן תגובות...