ראשי » מקומי » מרכז » תל אביב-יפו

כאן גרים בכיף: בלב ת"א חיה לה קומונה של ממש

חיים יחד, מפקידים את המשכורת בקופה אחת ומנהלים בצוותא משק בית, אבל בלי תורנויות ברפת וטקסים בחגים. השותפים בדירה ברחוב בר כוכבא בתל אביב הם לא סתם קומונה, אלא בדרך ליצירת קיבוץ עירוני אמיתי, עם בניין שלם ובריכה על הגג

בדירה רחבת ידיים ברחוב בר כוכבא מתגוררים חמישה חברים, שלושה בחורים ושתי בחורות, ומנהלים חיים משותפים לכל דבר: מבשלים יחד, עושים קניות יחד ואפילו מבלים יחד. לכאורה עוד דירת שותפים טיפוסית בתל אביב, אבל מדובר בהרבה יותר מזה - אלו ניצניו של הקיבוץ העירוני במרכז העיר.
 
אף אחד מהשותפים בדירה אינו בן קיבוץ, ובכל זאת לפני שלוש שנים הם מאסו בצורות הדיור המוכרות בתל אביב: דירת חדר וכלום מעופשת או לחלופין דירת שותפים לא פחות מעופשת. אז הם שכרו דירה ועברו לגור שם יחד, בקומונה, שם הם מנהלים חיים של קיבוץ על פי המוטו "מה ששלי שלך" עם ההתאמות הנדרשות לשנת 2010.

"המחשבה של קיבוץ היא קצת ארכאית, היום אנשים לא חושבים בסיסמאות של אהבת העבודה", אומר שחר ברנר, אחד מחברי הקומונה, "אבל אנחנו פועלים על פי השקפת עולם של לחלוק כסף, ויש לנו חיים משותפים".

מלבד שחר (26), סטודנט לפסיכולוגיה ופילוסופיה, בדירה חולקים כסף וחיים גם זואי קומרין (26), שפית בקפה "זוהו" ובת זוגו של שותף נוסף, אודי אסף (26), סטודנט לתואר שני בסוציולוגיה ומתרגל באוניברסיטת תל אביב, אלון וולאסקי (26), סטודנט לביולוגיה, ואיה פינר (25), סטודנטית לבלשנות.

דרכו של המיני-קיבוץ החלה כבר לפני שלוש שנים, אז עברו שלושה חברים מהיישוב עומר שבדרום - אלון, אודי ושחר - לעיר הגדולה. כבר בהתחלה היה ברור שזו לא עוד דירת שותפים, והם ניסו לנהל בית משותף בצביון סוציאליסטי עד כמה שניתן.

איה, שהתגוררה באותו בניין, התאהבה ברעיון והחליטה לעבור אליהם, ולפני כשנה הצטרפה גם זואי, ילידת ניו ג'רזי, שהתגוררה בניו יורק עד לפני שנה וחצי, אז הצטרפה לטיול של "תגלית" בארץ הקודש והתאהבה, גם בישראל וגם באודי - שהיה כבר אז חבר בקומונה הצעירה.

"בניו יורק אנשים הם מאוד רציניים", אומרת זואי. "בארץ, גם בגלל הצבא, הם יותר פתוחים. האמת, היה לי כרטיס טיסה חזרה לניו יורק, אבל כשהכרתי אותם החלטתי להישאר. זו לא הייתה הסיבה היחידה, אבל זה היה גורם משמעותי. אם לא הייתי מכירה את הקבוצה, לא הייתי נשארת בישראל. תמיד הייתי סוג של נפש חופשית, והקומונה זה בדיוק מה שהייתי צריכה".

מתכננת להישאר?
"כן, לאחרונה עשיתי עלייה, אז אני סוג של פה".

כל אחד מחברי הקומונה מתגורר בחדר שינה נפרד, והם חולקים מטבח, סלון וחתולה. בתחילת כל חודש מפקיד כל שותף חלק נכבד מהמשכורת שלו בקופה המשותפת, שמשמשת לתפעול הבית. הם עורכים מפגשים דו-שבועיים ופרויקטים משותפים, ומתנהלים כמשפחה לכל דבר. אמנם לכל אחד יש את הפרטיות שלו, אך משק הבית מתנהל במשותף.

"לא רצינו לחיות בדירת שותפים מנוכרת, אלא ליצור משהו חברתי בתוך הדירה, ואנחנו מנסים ליישם את זה במציאות", אומר אלון. "אנחנו לא ממש מגדירים את עצמנו כקיבוץ כי קיבוץ זה הרבה יותר - זה גם איבוד של האינדיבידואליזם.

אבל הכוונה היא שתהיה קהילה מסביב שתתמוך בך".

"הבית הוא כמו קומונה חברתית, כשכל אחד מוסיף כסף לטובת הקומונה", מוסיפה זואי, "אבל אם אני לא מקבלת משכורת מהעבודה, זה לא אומר שאסור לי לקנות דברים. להפך - השאר יעזרו לי. זה עובד על שיתוף ואחריות".

וכן , הם יודעים שרוב האנשים שנתקלים בקונספט המגורים הייחודי מרימים גבה ולא ממש רצים לבדוק איפה נרשמים לוועדת קבלה. "הסביבה הקרובה שלנו מקבלת את זה בצורה חיובית", מסביר אלון, "אבל אנשים זרים לפעמים פותחים עין, ומצאתי גם אנשים שאומרים שזה מונע מאתנו להתפתח ושזה לא מתאים לתל אביב".

במה זה שונה בעצם ממגורים עם שותפים?
שחר: "מבחינה אובייקטיבית זה נותן מענה לשיטה הקפיטליסטית, כי אני יכול לעבוד פחות ויש אנשים שערבים לי, זה כמו משפחה. מבחינה סובייקטיבית אנחנו קבוצה שיוצרת ביחד, מדברת על המחשבות והרצונות, וכל אחד מממש את עצמו. זה עובד על העיקרון של קבוצת רכישה, אבל מוסיפים לו את הערכים של אהבת אדם, של לא להיות לבד".

אז אין פה ממש תורנויות ברפת, טקסים בחגים או אפילו חדר אוכל משותף, אבל בתוך לוח הזמנים הצפוף של חמשת החברים, שרובם סטודנטים שגם עובדים, הם משתדלים עד כמה שאפשר לערוך פעילויות משותפות, שיחזקו את חייהם כקהילה.
 

"מכיוון שכולם, חוץ ממני, הם סטודנטים, בדרך כלל בבוקר אף אחד לא נמצא בבית", מסבירה זואי, "אבל אם אני מתעוררת וכולם בבית, אנחנו עושים משהו ביחד: הולכים לים, עושים קניות ביחד. אתמול למשל עשינו שיפוץ של המטבח. כרגע אנחנו באמצע תהליך פיתוח העקרונות. הכנו רשימה של הדברים שאנחנו רוצים לעשות כקיבוץ: מלקנות אוכל ביחד עד להשפיע על הקהילה, ויש לנו פגישות שבהן אנחנו מדברים על איך עושים את זה".

ואם בא למישהו לעשות משהו לבד?
שחר: "יש הרבה אלמנט של חופש, זה לא או הכול או כלום. אף אחד לא יפריע אם מישהו רוצה להכין ארוחה לחברה שלו, לא חייבים לעשות הכול ביחד, אבל יש איזושהי מטרה ליצור אוטרקיה. אנחנו אורגניזם שעושה דברים יחד, קבוצה שיש לה זהות ייחודית ומובחנת ושהשלם גדול מסך חלקיו.

"לקבוצה יש כוח שאין לכל אחד בנפרד, בעיקר בפרויקטים שאנחנו עושים בעצמנו. למשל אודי מאוד רצה לצייר בעיר, אז הלכנו כולנו לכיכר דיזנגוף ומילאנו אותה בציורי קיר. עכשיו זואי נכנסת לעניין הבישול, אז אנחנו מכינים אתה ריבות. מעבר לזה, יש לנו מפגשים משני סוגים: מפגשי דהרמה, שעוסקים ביום-יום, ומפגשי מוקשה, שעוסקים במהות וביחסים בינינו, אבל מפגש שלנו יכול להיות גם יציאה לסרט".

איך מחליטים מי עושה מה בבית?
"יש כל מיני דרכים שסיגלנו לעצמנו, ובסופו של דבר הכול עניין של שיחה. אין אצלנו הצבעות דמוקרטיות כי אפשר להגיע להסכמה על כל דבר, ולכן הכול נעשה בהחלטה משותפת".

והשיטה הזו לא יוצרת חיכוכים מדי פעם?
"יש חיכוכים ברמה הבין-אישית כי לכל בן אדם יש תקופות טובות יותר ופחות. אז לפעמים אתה שונא את החברים שלך כי המטבח הוא קטסטרופה ומבולגן ויש כלים בכיור, ואז יש מריבות. אבל באופן כללי אם למישהו מפריע משהו, אז הוא אומר, וכולם משתדלים שזה לא יקרה".

זואי: "הדרך שבה אנו נוהגים אחד בשני היא כמו במשפחה. אם צצים עניינים, יש לנו דיונים, גם על הדברים הקטנים וגם על הדברים הגדולים".

על אילו נושאים אתם רבים, למשל?
"יש את הדברים הקטנים - אם אחד מהשותפים השאיר בלגן, אם מישהו לא כיבה את האור כשהוא יצא מהחדר. אבל זה שונה מסתם שותפים לדירה - בדירת שותפים זה יכול להיות נורא, ויש כל כך הרבה מתיחות. פה שאר השותפים הם חלק מהחיים שלי".
 

אלון: "הריבים עד היום לא היו כל כך גדולים, וזה מה שמצחיק. הריב האחרון שהיה לנו זה עקב מצב רוח של מישהו, אבל זה המקסימום שאנחנו מגיעים אליו, ואת הכול פותרים בשיחה. מה שכן, זה אף פעם לא ריב בין כולם, שבו מתחלקים לשתי קבוצות, אלא ריב ספציפי בין שני אנשים. יש כל מיני חילוקי דעות, למשל לגבי עיצוב הסלון, אבל אין קיצוניות. בסופו של דבר אם מישהו לא מוכן בשום פנים ואופן שמשהו יקרה, השאר יתפשרו על זה".

לאור ההצלחה של הפורמט - כלומר העובדה שהם עדיין לא הרגו אחד את השני - חברי החמישייה לא מתכוונים להסתפק בקומונה שהקימו, אלא להרחיב את המודל. "המטרה היא שיהיה לנו בניין ונוכל להקים בריכה על הגג וגן ילדים, כמו בקיבוצים העירוניים שיש בשכונת שפירא וביפו", מסביר שחר. "אנחנו רוצים שיגורו אתנו עוד אנשים, והקריטריון לקבלתם הוא אם הם אנשים טובים.

"בעתיד אני מקווה שיהיו יותר אנשים ושנוכל יותר לחיות ופחות לשחק את המשחק כדי לראות איך זה. בעתיד הקרוב יהיו לנו דילמות, כגון גידול ילדים, נישואים ונסיעה לחו"ל, ואנחנו נצטרך להתמודד איתן. אני מקווה שזה ימשיך להתקיים מעבר אלינו כי זה רעיון פרקטי שנושא כל כך הרבה משמעות ואידאולוגיה. אני מקווה שזו לא תהיה רק מלחמה פרטית אלא תופעה עירונית".

נא להמתין לטעינת התגובות

מעדכן תגובות...