שוב הוא לבדו: כך הפך התאטרון הלאומי למוסד חבוט ומושמץ
חובות המיליונים, הטענות על עיכוב תמלוגים ומשכורות לעובדים, הלהיטים של התאטראות המתחרים, והפארסה המתמשכת של בניית הבית. זמן תל אביב מציג: כל הצרות של התיאטרון הלאומי. הבימה: "אנחנו תאטרון משגשג ומוביל במחזאות ישראלית חדשה"
ההצגה המדוברת הייתה אמורה להיות משהו בין ניקוי ראש עדכני לארץ נהדרת משודרגת וזכתה ליחסי ציבור אינטנסיביים ולהצלחה קופתית לא רעה. ובמילים אחרות - אוויר לנשימה עבור התאטרון הלאומי במצבו הנוכחי.
אלא שגורלה של ההצגה הוא מעין סמל למה שעובר על הבימה בשנים האחרונות: לאחרונה פורסם כי בקרוב, אחרי תקופה קצרה במושגי תאטרון, עלולה ההצגה לסיים את דרכה הבימתית בשל דרישת היוצרים להוריד את המחזה. טענת היוצרים היא שהתאטרון לא עמד בהתחייבויותיו להעביר אחוז מסוים מההכנסות וכן תמלוגים ליוצרים.
העימות הנוכחי שופך אור על מצבו העגום של התאטרון הלאומי, שנמצא לאחרונה בכותרות בעיקר בעמודי החדשות והכלכלה, ופחות במקומו הטבעי במוספי התרבות. המשבר הכלכלי המתמשך, טענות על עיכובים בתשלום, תביעות משפטיות וכמובן - סאגת שיפוץ מבנה התאטרון, כל אלה הביאו את התאטרון למצבו הנוכחי: חבוט, נזקק ומשווע לכל סיוע אפשרי.
תאטרון הבימה, שנוסד לפני 93 שנה במוסקבה, נהנה מתקצוב נדיב של המדינה בשל מעמדו כתאטרון הלאומי, עליו הוכרז בשנת 1958. החלטה זו היא שהוציאה את התאטרון מהמשבר הכלכלי שאליו נקלע כבר בשנות השישים וסייעה לו לשמור על מעמדו הממלכתי. כיום התאטרון נמצא בבעלות עיריית תל אביב (75 אחוזים ) ובבעלות המדינה (25 אחוזים).
עם זאת, בשנות התשעים נקלע התאטרון שוב למשבר כלכלי, עם חובות בסך 28 מיליון שקלים, ולסכסוכי הנהלה חריפים, שבשיאם, באוגוסט 1995, התפטרו חבר הנאמנים של התאטרון, ההנהלה הציבורית והמנכ"ל. בעקבות כך מינתה שרת האמנויות דאז שולמית אלוני ועדה ציבורית, וזו המליצה על גיבוש תכנית הבראה באמצעות כונס נכסים רשמי.
התאטרון עמד בפני סכנת סגירה מידית, אך שרד בזכות העברתו לידי כונס נכסים והעברת ניהולו לידי האפוטרופוס הראשי כנאמן. במקביל, מונה באותה שנה יעקב אגמון למנכ?ל התאטרון, תפקיד שכיהן בו עד לפני שש שנים.
למרות 15 השנים שעברו מאז, רוחו של המשבר ההוא עדיין שורה על התאטרון. עם פרישתו של אגמון מונו לתפקיד כמנכ"לים זמניים אודליה פרידמן ובני צרפתי, שמכהנים בתפקיד עד היום, וממשיכים בניסיון לשקם את התאטרון. ב-2008 אישר בית המשפט העליון החלטה להפוך את הבימה למבנה משולב של הקדש וחברה לתועלת הציבור, שמשמעותה היא שהבימה ינוהל על ידי דירקטוריון, מנכ"ל ומנהל אמנותי במקום על ידי הנאמן הציבורי של התאטרון, שמונה לפני 15 שנה. לפני כחצי שנה נכנסה לתפקידה ההנהלה החדשה בראשות דוד בועז, לשעבר הממונה על התקציבים
במקביל לקשיים הכלכליים עמם מתמודד התאטרון, החל בשנת 2007 השיפוץ המדובר של בניין הבימה. דובר רבות על סאגת השיפוץ, ובכל זאת, למי שפספס: שיפוץ הבימה, שמבוצע על ידי חברת דניה סיבוס באמצעות קבלנית המשנה אופיצי, היה אמור להסתיים באפריל 2009, כך שפתיחתו המחודשת של התאטרון תיערך במסגרת חגיגות המאה לתל אביב. שנה וחצי אחרי, החגיגות כבר מזמן הסתיימו אך העבודות ממש לא, והמועד החדש לסיום העבודות נקבע לינואר 2011.
בדרך לסיום המיוחל התחלפה תרועת הפטישים והבולדוזרים, שעמה החלו עבודות השיפוץ, בתחושות אי נוחות וטענות קשות. לאורך הדרך התגלעו חיכוכים בין הקבלן לעירייה, תקציב השיפוץ תפח ל-105 מיליון שקל, ורק לאחרונה אישרה העירייה תוספת של עשרה מיליון שקלים.
אם זה לא מספיק, מעל כל זאת מרחפת חוות דעת פנימית שהוזמנה על ידי חברת אופיצי והוגשה לעירייה באפריל השנה, לפיה מבנה הבימה מסוכן לציבור ואחד היציעים אף עלול לקרוס. לאור ממצאי חוות הדעת עתרה חברת "אופיצי? לבית המשפט בדרישה להקפיא את הבנייה במתחם, אך העתירה נדחתה. עם זאת, בעקבות השתלשלות האירועים הוחלט כי דניה סיבוס תקבל את האחריות המלאה להשלמת הפרויקט, ומעורבותה של חברת אופיצי תופסק.
בינתיים, עד שהתאטרון ישוב לפעילות, מועלות הצגות הבימה באולמות שונים ברחבי תל אביב, שלא תמיד מכבדים את מעמדו כתאטרון רפרטוארי, ובהם בית החייל, אולם אריסון הנמצא בתחומי בית הספר לאמנויות, צוותא, אודיטוריום שיין בבית יד לבנים ברחוב פנקס ועוד.
קשה להמעיט בהשפעתם של הקשיים הכלכליים ושל אלו הנוגעים לשיפוץ המתמשך על מצבו של התאטרון. מלבד הפיכתו של המבנה לשק חבטות ומפגע משמעותי ומקומם בלב העיר, הנפגעים העיקריים מהמצב הם עובדי התאטרון והצופים.
"כל הזמן מדברים על השיפוץ", אומר מנוי ותיק, "אבל אף אחד לא מדבר על זה שאנחנו, הצופים הנאמנים, צריכים להתרוצץ מאולם לאולם כדי ליהנות מקצת תרבות. מילא אם זה היה זמני, אבל הזמני כבר נהיה קבוע, לצערנו".
השחקנית גילה אלמגור, המשמשת כיושבת ראש ועד השחקנים בתאטרון, מספרת שגם השחקנים סובלים. "מאז שהתאטרון יצא מהבית עברו ארבע שנים, תקופה שהייתה אמורה להיות הרבה יותר קצרה אך נגררה מעל ומעבר", היא אומרת.
"רק העלות של שכירת האולמות החלופיים היא אדירה. נדדנו על פני כל הארץ כמו יתומים שנסחבים ממקום למקום כי אין בית. אם הקאמרי עושה מספר הצגות אדיר כי יש לו קומפלקס של כמה אולמות, להבימה היום אין אף אולם, ומאוד קשה לעבוד ככה.
"אנחנו נושכים את השפתיים ועל אף המעמסה שרובצת על התאטרון, השחקנים והעובדים עושים עבודה מדהימה, ולפעמים מופיעים באולמות לא ראויים ובתנאים קשיים. אבל אם שרדנו עד עכשיו, צריך להחזיק עוד קצת. עם זאת, התאטרון המשיך לעבוד, נוצרו הצגות חדשות והפקות מצוינות".
את חושבת שהיו דרכים אחרות לנסות להתמודד עם התקופה הזו?
"הבימה נמצא במצב שאף תאטרון לא נמצא בו. כששיפצו את תאטרון ה?אולד ויק? בלונדון, המדינה מימנה להם אולם אלטרנטיבי. כשאנחנו נכנסנו לבית החייל, האולם נראה נורא, ובזכות הבימה שיפצו טיפה את המקום ואת חדרי ההלבשה. באולם אריסון אי אפשר היה לשחק: הקירות החזירו אור והייתה בעיה אקוסטית. מיד העמותה של אולם אריסון דאגה לטפל בזה, והיום האולם בהחלט ראוי".
"כיום התמונה לגבי שיחות השלום עם הפלסטינים יותר בהירה לי מאשר מה שהולך עם הבניין של הבימה, לא ברור מה יגיע קודם - השלום או חנוכת הבית", מוסיף השחקן אלכס אנסקי, חבר ועד השחקנים. "קיים תאטרון שאין לו לא אולם הופעות ולא אולם חזרות, וזו ההפגנה המובהקת ביותר של הקושי. אפשר היה לצפות שתהיה קצת יותר תמיכה מתאטראות שלא עומדים במצב כזה, אבל זה לא קורה".
במקביל , המצב הכלכלי הלא פשוט נותן את אותותיו ומשפיע כמעט על כל עובדי התאטרון, כולל על כמה מהשחקנים המפורסמים בארץ. "לעובדים כרגע לא משולמים כספים שמגיעים להם, אם זה הבראה ואם זה תגמולים", טוען יושב ראש ועד העובדים איתן סביליה, מנהל טכני בתאטרון זה 25 שנה.
"אנחנו רואים את זה במשכורת, אלו סכומים די גבוהים כשאתה שכיר ולא משולמים לך הדברים האלה. פשוט אין להם כסף להפריש לקרן פנסיה ולקרן השתלמות. ב-15 שנה האחרונות נוהלנו באופן תקדימי על ידי משרד האוצר ומשרד המשפטים, ומטעמם מונה הנאמן הציבורי.
"זו לא אשמת המנכ"לים הנוכחים, הם ניסו בכל האמצעים שעומדים לרשותם לגרום לתאטרון להמשיך לחיות, אבל ברגע שאתה ממונה לזמני ומישהו חונק אותך כספית, אין לך מה לעשות גם אם תהיה גאון פיננסי".
מה המצב כיום?
"כבר עשו אתנו שלושה הסכמי הבראה, במסגרתם הפחיתו לנו כ-18 אחוז מהשכר, ממש כאילו שילמנו מנוי כדי לעבוד בהבימה. ההנהלה התחייבה לעשות אתנו הסכם קיבוצי, אבל כרגע הכול נמצא ב"הולד", והשמועות שמתחילות לרוץ הן ששוב רוצים לעשות אתנו הסכם הבראה.
"מצדנו שיסגרו את התאטרון, אנחנו לא מוכנים לשלם עוד פעם וללכת לתכנית הבראה, בייחוד כשעדיין יש כל כך הרבה חובות. לא יכול להיות שתכנית ההבראה לא צלחה, ושוב נכנסים לכיס של העובדים. לנו אין כסף ואנחנו לא מוכנים לזה עוד פעם".
כאמור, רק לאחרונה דרשו יוצרי ההצגה נפגעי חרדה להפסיק להעלות את ההצגה מכיוון שלא שולמו להם התמלוגים וההכנסות מההצגה. "אנחנו עדים לסוג התנהגות שלא יאה למוסד כזה, וכעת נבדקת האופציה להוציא את ההצגה מהאכסניה של הבימה", אומר השבוע מוטי קירשנבאום, אחד מהיוצרים, לזמן תל אביב.
לדברי עו"ד גלעד ברנע, המייצג את היוצרים, החוב כעת עומד על 70 אלף שקלים, ובימים הקרובים הם יבקשו להוציא צו מניעה. "מה שדרשנו מהם לא בוצע והיו כל מיני ניסיונות לא הוגנים ולא הגונים לא לעמוד בהסכם התמלוגים מצד אחד, ומצד שני למשוך זמן עם כל מיני הצעות לא ראליות לגבי תשלומים", מספר עו"ד ברנע.
"ישנה כאן הפרה יסודית חוזרת ונשנית של ההסכם. חיכינו בסבלנות ונתנו להם הזדמנות לפעול ולהפסיק את הצגת המחזה ולשלם את החובות, וכעת נראה שאין בררה אלא לפנות לבית המשפט ולדרוש מניעה זמנית של העלאת ההצגה".
זו לא הפעם הראשונה בשנים האחרונות שהתאטרון עומד מול טענות של יוצרים על הפרת הסכמים מצדו. במאי 2007 הגישה הסוכנות למחזות "מועדים", בעלת זכויות היוצרים במחזמר המצליח "שלמה המלך ושלמי הסנדלר", תביעה בסך 360 אלף שקל נגד הבימה בטענה כי למרות התחייבותו של התאטרון, החל מאוקטובר 2005 הפסיק התאטרון לשלם תמלוגים עבור המחזמר.
בבקשה להטלת צו עיקול זמני על כספי הבימה טענה הסוכנות כי מצבו הכלכלי של הבימה קשה וכי נציגיו טענו בפניה כי קופות התאטרון ריקות, ואין באפשרותו לפרוע חוב זה. לדברי עו"ד נחמי מייזליש, שייצגה את הסוכנות, מיד אחרי הגשת התביעה הגיעו הצדדים להסדר פשרה, שלפיו התאטרון ישלם ליוצרים את התמלוגים והחובות המגיעים לו.
"כל מי שעובד היום מול הבימה מודע לבעיה התזרימית ולדחיית תשלומים", מודה סוכנת השחקנים זהר יעקובסון, המייצגת שחקנים רבים המופיעים על במות הבימה, ובהם אלון נוימן, אמנון וולף, ורד פלדמן, אושרי כהן, עידן אלתרמן ועוד.
"במסגרת הזו ישנם גם שחקנים שמקבלים את המשכורות באיחור. ישנן סיבות רבות למצב הנוכחי, אך זה לא מונע מהתאטרון להמשיך ליצור, להפיק ולמלא אולמות ולא מונע מאתנו להמשיך ולחתום על חוזים חדשים. ישראל היא מדינה שצורכת תאטרון ויש ביקוש רב לתחום. אנחנו מעצמה תרבותית לא פחות ממה שאנחנו מעצמה צבאית, ובמדינה שבה קונים בקלות מטוסים בשני מיליארד דולר, צריך לטפל גם בחובות של התאטרון הלאומי".
שחקנים רבים שפנינו אליהם השבוע ביקשו שלא להגיב לדברים, אך אישרו שלעתים חלים עיכובים בתשלום המשכורות. "המצב בימים אלה הוא קשה אבל גם על רקע המצוקה נקודת המוצא שלנו היא לעזור להנהלה ולתאטרון", אומרת גילה אלמגור.
"אולי יש איחור במשכורות אצל השחקנים שעובדים על חוזה אישי, ואם יש פיגור אנחנו באים להנהלה ומבקשים שהעניין יסודר. עם זאת, לכולם ברור שצריך לקחת אוויר ולהתאזר בעוד קצת סבלנות. אנחנו עושים הכול שלא יהיה מצב שלשחקן לא יהיה איך לשלם את השכר דירה".
לדברי מספר עובדים בתאטרון, לא רק העובדים נאלצים לשאת בעול הכלכלי, אלא גם ספקים, שמולם עובד התאטרון. "העדיפות היא קודם לשלם לעובדים ולשחקנים", מסביר עובד בתאטרון. "כאשר יש שחקנים שלא ממש מקבלים את הכסף שמגיע להם, אז ספקים וחברות תפאורה ועיצוב הם האחרונים ברשימה. כל הזמן אומרים להם עוד כמה חודשים תקבלו את הכסף, ויש מעצבים שמקבלים אותו אפילו חמישה חודשים אחרי שהם עשו את העבודה".
ובזמן שהבימה נמצא באחת מהתקופות הקשות בתולדותיו, תאטראות אחרים, צעירים יותר, חלקם מתוקצבים פחות, עוקפים אותו בסיבוב. נדמה שאת תמונת המצב המשקפת נאמנה את יחסי הכוחות בעולם התאטרון הישראלי העניק טקס פרסי התאטרון, שנערך במאי האחרון.
הטקס החגיגי ועטור הכוכבים היה כולו בסימן של ניצחון הפריפריה - תאטרון באר שבע ותאטרון החאן הירושלמי גברו על התאטראות הגדולים, ובלטה במיוחד הזכייה היחידה שהצליח לגרוף הבימה - פרס לכוראוגרפיה של ההצגה החוטם.
הפרס אמנם מכובד אך ללא ספק מדובר באחת הקטגוריות השוליות ביותר. התאטראות המתחרים, הקאמרי ובית ליסין, זכו כל אחד בשני פרסים, כשבית ליסין זכה בפרס עבור המחזה המקורי הטוב ביותר (הבנאליות של האהבה), ואילו הקאמרי זכה בפרס המחזמר הטוב ביותר (ינטל, הפקה משותפת עם תאטרון חיפה) ובפרס שחקנית המשנה הטובה ביותר (נטע גרטי).
בעיון במספר המועמדויות שצבר כל אחד מהתאטראות מגלים תמונה דומה: הקאמרי רשם 15 מועמדויות בקטגוריות השונות, בית ליסין - עשר מועמדויות ואילו הבימה נשרך מאחור עם שבע מועמדויות בלבד.
לא מדובר במקריות. בשנים האחרונות מרבית ההצגות המדוברות ביותר, אלה שיוצרות באז ושיח תקשורתי, מגיעות מהקאמרי, ובמסגרת זו ניתן למנות את המלט, שזכה להצלחה אדירה, "היה או לא היה, על סיפור אהבתם של אלכסנדר פן וחנה רובינא, כנר על הגג והמחזמר החדש והמיוחצן המתבסס על שיריו של שלמה ארצי, לילה לא שקט.
כך גם קשה להעלות בזיכרון כוכב צעיר אחד שהצמיח הבימה בשנים האחרונות, זאת מול ההצלחה המסחררת של איתי טיראן, שגדל בקאמרי והפך, כשחקן תאטרון רפרטוארי, לסלבריטאי מן המניין.
יש לציין שגם הבימה יכול לזקוף לזכותו לא מעט הצלחות אמנותיות ומסחריות, ובהן אוגוסט מחוז אוסייז, כל החיים לפניו, הזוג המוזר, השוטר אזולאי וכן מונולוגים מהוואגינה הוותיקה. כמו כן, בשנים האחרונות הצטרפו אל הבימה השחקנים יבגניה דודינה, יוסי פולק, עמוס לביא, סנדרה שדה וכן ספי ריבלין, שחזר לאחרונה לשחק.
בכל זאת, התחושה היא שהיצע ההצגות בקאמרי ובית ליסין הוא כיום אטרקטיבי יותר עבור חובבי התאטרון: בעוד שבהבימה רצות כיום 25 הצגות, בקאמרי רצות 39 הצגות. "אחד הטריקים, כשיש הצגה שלא הולכת", מספר גורם בעולם התאטרון, "הוא שבמקום להוריד את ההצגה, מדללים את ההצגות למספר מועט מאוד, שהמשמעות של זה היא שההצגה בעצם ירדה. הלכה למעשה - זו הצגה שאיננה".
כך למשל, מציין אותו גורם, ההצגה "אותו הים", המבוססת על ספרו של עמוס עוז, שעלתה בהבימה בינואר האחרון, מציגה כיום חמש פעמים בחודש בלבד. ההצגה לילה במאי, על פי ספרו של א.ב. יהושע ובבימוי אילן רונן, שעלתה בהבימה רק לפני שנה, כבר איננה מציגה כיום. אפילו ההצגה נפגעי חרדה, הצגה חדשה למדי, שהייתה אמורה להיות הצלחה מסחררת, מציגה כעשר פעמים בחודש בלבד.
זה בטח לא פלופ, אך גם קשה לתאר את ההצגה כמצליחה. לשם השוואה, גטו של הקאמרי, שעלה לפני כחצי שנה, מציג באוקטובר 15 פעמים ברחבי הארץ. בתחילת יוני האחרון פרסם מוסף תרבות של מעריב את דירוג ההצגות הנצפות ביותר בשבוע שבין 30 במאי ל-5 ביוני .
על פי הנתונים, ההצגה גטו של הקאמרי הייתה הנצפית ביותר, ובהפרש משמעותי, עם 7,360 צופים בשבוע אחד בלבד. במקום השני ניצבה הצגה נוספת של הקאמרי, משפחה חמה, שבה צפו 4,000 איש , כמעט חצי מהצופים בהמלט. שום הצגה של הבימה לא נכנסה לדירוג בשל סירובו של התאטרון להעביר נתונים לעיתון. השבוע מסרו מהבימה כי מספר המנויים של התאטרון עומד כיום על שלושים אלף בכל רחבי הארץ.
כך או אחרת, מנתוני פיל"ת, המרכז למידע ומחקרי תרבות לשנת 2008, שפורסמו לפני כשמונה חודשים, עולה כי תאטרון בית ליסין היה זה שהצליח למשוך את מספר הצופים הרב ביותר באותה שנה- 875 אלף איש, שצפו ב-1,538 הצגות ברחבי הארץ.
במקום השני, אך הצמוד מאוד, ניצב הקאמרי, שב-1,798 הצגותיו צפו 862 אלף איש. במקום השלישי בלבד נמצא התאטרון הלאומי עם 686 אלף צופים ב-1,233 הצגות .
אם בוחנים את הנתונים בתל אביב בלבד, התמונה משתנה מעט. על פי נתוני השנתון הסטטיסטי של המרכז למחקר כלכלי וחברתי של עיריית תל אביב, התאטרון שנהנה ממספר הצופים הרב ביותר בשנת 2008 הוא הקאמרי עם 639 אלף צופים, עלייה כמעט מטאורית בהשוואה לשנת 2007, אז צפו בהצגותיו 448 אלף איש. בדירוג הזה הבימה נמצא במקום השני עם 406 אלף איש.
"התאטרון כבר לא נותן את הטון", אומר גורם בעולם התאטרון. "הוא כבר הרבה זמן לא עשה הפקה גדולה שדיברו עליה, כמו המלט מההיבט האמנותי או לילה לא שקט וכנר על הגג בהיבט המסחרי".
מה צופן עתידו של התאטרון? קשה לומר. כאמור, בתחילת 2011 אמור להיפתח משכנו החדש, ובדירקטוריון התאטרון, שנכנס לתפקידו בחודשים האחרונים, משדרים סימנים של אופטימיות.
"מועצת הנאמנים החלה לעבוד בחודשים האחרונים וראינו כי מצבו התזרימי של התאטרון לא טוב בגלל הצטברות של חובות. עם זאת, חייבים לציין כי התאטרון עומד יפה בתקציבו ובשנה האחרונה הוא הצליח להתאזן ואף יותר מזה", אומר יושב ראש הדירקטוריון דוד בועז.
"אנחנו באמת חייבים כספים לקבלנים חיצוניים ולספקים, אך מסוף השנה שעברה אין יותר כל פיגורים בתשלומים לעובדים והם מקבלים את כל הכספים שמגיעים להם בקרנות השתלמות וקופות גמל. תאטרון זה לא מפעל רווחי שמייצר כספים ויכול לחלק דיבידנדים או לפרוע הלוואות. כל התאטראות הם במקרה הטוב מאוזנים".
ובכל זאת, מצבו של הבימה קשה מזה של תאטראות אחרים.
"המצב הכספי של הבימה הוא תולדה של דבשת שניצבת על גבו של התאטרון משנים קודמות. ההחלטה האומללה להעביר כספים להבימה בתור הלוואה שדורשת מהתאטרון להחזיר למדינה כסף היא שגרמה להידרדרות. נוצר מצב בלתי נסבל שהתאטרון חייב רק למדינה 22 מיליון שקלים, שלא לדבר על חובות אחרים.
"זה מצב אבסורדי לכל הדעות וגם לדעתם הלא פורמלית של גורמים בכירים באוצר שאמרו לי זאת. עם זאת, כאמור, הפעילות השוטפת היא מאוזנת, ויותר מכך מועצת הנאמנים החליטה לכתוב חזון של התאטרון הלאומי, וערכה לשם כך סמינר לפני שלושה חודשים שאליו הוזמנו כל אנשי הרוח והתרבות בתחום. ואכן לפני מספר ימים הוצאנו את המסמך שמתאר את היעדים של התאטרון.
על פי מסמך החזון החלקי לעת עתה, שהגיע לידי זמן תל אביב, מחויב הבימה, כתאטרון לאומי, לשמירת החופש האמנותי של היוצרים, לשימור הלשון העברית ולעידוד וקידום מחזאות ישראלית מקורית ואיכותית.
אגב, במסמך החלקי אין התייחסות למצבו הכלכלי של התאטרון מלבד עיקרון, שאותו המחברים ספק מבטיחים, ספק מקווים, לקיים - "בסיס כלכלי איתן, מבנה משפטי הולם והנהלה קבועה וראויה".
"זה תאטרון של המדינה, המדינה החליטה לעשות שיפוץ, לא אף אחד מאתנו, והמדינה צריכה לשלם, זה עסק שלה, לא שלי ולא של המנהלים הנוכחים", אומר רמי הויברגר. "אז גם אם התאטרון בצרות צריך לסייע לו יותר ולא לעשות לו 'נו-נו-נו'".
"הייתי מת שהכול יהיה בסדר ונעשה רק תאטרון", אומר אבי קושניר. "זה לא אמור להיות ככה וזה מבאס. זה לא נעים לעבוד באווירה כזו כי גם ככה ליצור בלי משכן קבוע זה מספיק מסובך.
תאטרון רפרטוארי הוא תאטרון מסובסד וזה צריך להיות אינטרס של המדינה לספק את התרבות הזו לאזרחיה. הלוואי וזה ייפתר כבר כי זה יכול להיפתר, זה רק עניין של רצון".
"נשאלת עדיין השאלה איפה הסיוע שצריכה לתת המדינה, אבל אני מקווה שהמדינה תעזור", מסכמת גילה אלמגור. "צריך להניח להבימה לחזור ולנשום כמו תאטרון מכובד שמכבד את יוצריו וקהלו".
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם