אין קץ לילדות: שרון ודדי חורשים את הארץ עם מופע שירי ילדות
שרון שחל ודדי זוהר הם חברים טובים וכוכבי ילדים בהתהוות. בימים אלה הם מעלים את מופעם החדש, "הופ ילדות ישראלית", הכולל את הלהיטים "כושי כלב קט" ו"לאבא שלי יש סולם", בפסטיבל שירי ילדות בתיאטרון חולון
נפגשנו בפינת חמד באחד הגנים שבמרכז תל אביב, על ספסל פינתי, לא לפני שהשניים התנפלו על מתקני השעשועים שבגן והפכו בן רגע לשני ילדים שובבים.
אי אפשר היה שלא לחוש בקשר ההדוק בין השניים. פרצי צחוק ופרצופים, כאלו שרק חבר יכול להבין, והשלמת משפטים אינסופית. היה נדמה שאני יושבת עם חברי ילדות, לכן הופתעתי לגלות שהשניים הכירו רק לפני שנים ספורות, והעבודה היא זו שהפכה אותם לחברים כל כך קרובים.
בימים אלה הם
"כוכב ילדים" הוא מונח שאנחנו מהתקשורת אוהבים להשתמש בו. כל אמן שתפקידו להפעיל ילדים בצורה כזו או אחרת יגיד לכם שמדובר בקהל הכי תובעני והכי בלתי אמצעי שיש. לא ניתן להפריח אליהם נשיקות מרחוק, הם דורשים את המגע הצמוד עם אלילי הילדות שלהם, אבל הכי חשוב - מי שלא אוהב ילדים בכל לבו ומאודו, לא יחזיק דקה במקצוע הזה, כי אין כמו ילדים לקלוט את הבלוף. מצד שני, כשזבי החוטם מחזירים אהבה – זה מכל הלב.
תמיד ידעתם שאתם רוצים להיות כוכבי ילדים?
דדי: "כל אחד מאיתנו נמצא מעל לעשרים שנה במקצוע ואני מאמין שאני מדבר בשם שנינו כשאני אומר שהמילה 'כוכב ילדים' זה לא תופס במקצוע הזה. כשאני התחלתי להתעסק במקצוע הזה, לא אמרתי לעצמי 'וואו, איזה מגניב, אני אהיה כוכב'. זה לא משהו שהוביל אותי אף פעם. אני אוהב את המקצוע הזה למרות שהוא לא תמיד הכי קל. אני פשוט מאוד אוהב לעבוד עם ילדים ואני מאוד מתחבר אליהם. הם הכוכבים האמיתיים ואנחנו רק מאירים אותם".
שרון: "לי לא היה מושג שאני אעבוד עם ילדים, בכלל לא חשבתי על זה. זה היה רחוק ממני שנות אור. רציתי להיות שחקנית, למדתי משחק ועשיתי תפקידים רציניים. איך שסיימתי בית ספר התקבלתי לאיזה 'דיג דיג דוג' כזה, משהו שלא ידעתי בכלל מה הוא, וזה היה נראה לי אז נורא מוזר. אני זוכרת שהבאתי הביתה את הקלטת הראשונה, ישבתי עם ההורים שלי וכולנו ראינו את הקלטת והם אמרו לי 'אויש... מה זה השטויות שאת עושה? את?', ופתאום זה קרה. פתאום היה חיבור".
בגלל הילדים?
"גם, אבל גם בגלל שאני ילדה מבפנים, ואני חושבת שגם דדי, ובכל אחד יש את זה. אבל גם כי אני מרגישה שם בבית. אני רואה ילד ואני יכולה לראות עליו הרבה דברים, לראות אותו עם ההורים שלו, מה קורה שם. זה הולך למקומות כאלה, מאוד רחוקים. וכשזה חבורת ילדים מופלאה, פשוט מגיעים איתם לאיזשהו שיא. ואם אתה עושה חומר שהוא גם כתוב טוב, ואתה מאמין בו ואתה אוהב אותו, אז זה תענוג.
"למשל ב'הופ ילדות ישראלית', שעליו אנחנו עובדים עכשיו, זו הייתה הזדמנות לחזור לכל מיני שירים מהילדות. יש במופע שירים שאני זוכרת שאבא שלי שר לי כשהייתי קטנה. 'כושי כלב קט' זה היה שיר הערש שהלכתי לישון איתו, אז מבחינתי היום בגיל שלי, אני עולה על הבמה ואני שרה את השיר 'כושי כלב קט' ולא יעזור כלום.
"אני מסתכלת על הילדים האלה ואני רואה אותי עם אבא שלי ועם הגיטרה שהוא היה מנגן לי כשהייתי קטנה. זה קטע מטורף. אז אתה יכול להתחבר וזה משאיר אותך חי. טרי. ילד".
דדי: "אנחנו ממש מרגישים בבית כשאנחנו עולים לבמה מול ילדים. מי שלא עושה את זה ולא אוהב את זה לא יכול לדעת בדיוק על מה אנחנו מדברים. זו פשוט תחושה אחרת לגמרי".
אתם זוכרים את כוכבי הילדים שאתם אהבתם כילדים?
דדי: "ברור. ציפי שביט!".
שרון: "דני קיי המאסטר (שחקן קולנוע ותיאטרון אמריקאי) וספי ריבלין מ'הבית של פיסטוק'".
איך בעצם התחילה ההיכרות שלכם?
שרון: "נפגשנו תכל'ס ברמת מפגשים יומיומיים בהצגה הראשונה שעבדנו עליה יחד שנקראת 'חגיגת השירים של בתיה', שביים אותה עידן עמית בתיאטרון 'נדנדה', ושם בנסיעות התחלנו לדבר ואמרתי לו 'תשמע יש חיבור טוב. בוא נעשה משהו ביחד".
דדי: "זה ענף נורא קטן, כולם מכירים את כולם. הכרנו בעבודה, עבדנו על הצגות שונות באותו תיאטרון. זה היה בחזרה הראשונה שלנו בשכונת נווה עופר, ליד אבו כביר. עברתי לידה ומעכתי לה את הכתפיים והיא ישר אמרה 'יואו! אני כבר קולטת את החיבור'. זה היה המשפט".
שרון: "אז התחלנו להריץ רעיונות ופתאום נולד לנו משהו. איזה מופע שיצרנו יחד לילדים. ומשם, איכשהו מהחיבור הזה, פנה אלינו מוטי מ'חברים הפקות' ואמר 'אם אתם כבר עובדים ביחד, בואו כבר תעבדו איתנו'. ממש ככה. והתחלנו לקבל פידבקים ממש טובים מהקהל וזה היה טוב.
"אני זוכרת את ההופעה הראשונה שלנו, עשינו על המופע חזרות ממש מהירות. והנה אנחנו מגיעים וזה היה כמו חזרה גנראלית וחשבנו שיהיו חמישים או מאה איש. באו לשם איזה ארבע מאות איש בקריות. מדובר היה בשירים שאני ודדי גדלנו עליהם, אבל לא ידענו אם הקהל יאכל את זה, יאהב את זה, יכיר את זה.
"אנחנו מתחילים את המופע ושרים 'גינה לי, גינה לי, גינה לי חביבה...' שזה ישן, וכל הקהל, גם הילדים וגם ההורים איתנו. אני מסתכלת על דדי ויש לנו את המבטים האלה של 'אתה קולט?'. מהמקום הזה יש הרבה שמחה".
מה זה אומר ליצור ביחד?
דדי: "לעבוד ביחד זה ממש מערכת יחסים. עובדים, מעלים רעיון, מנסים, מחליטים מה עובד ומה לא. אז מנסים חומרים שונים עד שמתחבר לסיפור ופתאום יש את זה".
שרון: "זה כמו שעכשיו שלושתנו נשב על ספסל ונתחיל לזרוק רעיונות ועוד חודש זה כבר יהיה חומר. מתחילים בלזרוק דברים ברוח שעפה ופתאום קורה משהו. בהתחלה כשזה קורה, זה די מפחיד, זאת אומרת לזרוק סתם רעיונות ולהגיד שאנחנו הולכים למכור עכשיו מופע וייצא מזה משהו, כשבעצם אין לנו עדיין מושג לאן אנחנו הולכים.
"אנחנו כל כך מכירים טוב האחד את השנייה, שאני כבר יודעת בעיניים שלו אם ללכת לילד ההוא או לילד הזה, אם לתת עוד קצב או לקחת פאוזה. יש קשר די מדליק".
דדי: "זה ממש סימביוזה".
יש שיר שאתם אוהבים במיוחד?
דדי: "אהבת נעוריי של שלום חנוך".
שרון: "אני הכי אוהבת את 'שיר היקינטון'. אני מטורפת על השיר הזה בכל גרסה. עשיתי פעם קלטת שלמה רק בגלל שהבטיחו לי שאני אשיר את השיר הזה. ממש. זה היה שירי לאה גולדברג ואמרתי למפיקה שאם יש את השיר הזה אני באה. אני אוהבת עוד המון קלאסיקות, אבל בבסיס שלי זה השיר שאני הכי אוהבת. הוא תמיד מרגיע אותי".
דדי: "אותי היו מרדימים עם השיר הזה".
שרון: "גם אותי, בגלל זה".
במהלך הראיון שיתפו אותי השניים בחוויה מיוחדת שחלקו כשהופיעו במרכז 'ש.ל.ו.ה." (שלווה למשפחה ולילד המוגבל) שבבית נחשון בירושלים, מול קבוצת ילדים מופלאים שקיבלו אותם בחום ואהבה. "היו לנו המון הופעות והמון הופעות מדהימות", אומר דדי, "ועדיין, יש לצמרמורת רק מלדבר על זה, על הופעה כזו שנופלת בחלקי".
שרון ממשיכה: "זה מקום שנותן בית חם לילדים עם תסמונת דאון וכל מיני תסמונות מגיל מאוד צעיר. הבסיס שלהם נמצא בירושלים, אבל פעם בשנה הם נותנים להורים חופש ולוקחים את הילדים האלה לשבוע קייטנה. אני כבר איזה 12 שנה מופיעה שם וכל פעם מצטרף אליי מישהו אחר".
דדי: "הגענו למקום בו כולם שם מתנדבים ונותנים את הנשמה לילדים האלה. יש דשא מחוץ לחדר האוכל ואין במה. שמו איזו מחצלת כזאת, אלתרו איזה סאונד, תאורה אין בכלל אז שמו איזה פנס של כדורגל ואז אנחנו נתנו מופע פשוט. והילדים קופצים עליך ונהנים וזה היה מדהים וכל כך סוחף. כולם ידעו את המילים ואפילו הנהג שלנו פיני ומנהלת ההפקה שלנו אסתי באו והפעילו את הילדים, רקדו איתנו. היה כל כך שמח".
שרון מספרת בהתרגשות ש"זה מהדברים הנדירים שיש, שמזכירים לך שלא הכול רע כאן ולא הכול אדם לאדם זאב, אלא יש גם מקומות טובים. אז כשאתה בא למקום כזה טוב ואתה נותן, אז בעצם אתה בכלל לא נותן שום דבר, אתה כל כך מקבל, אהבה טהורה ונקייה, ללא עכבות, אינסופית".
יש הבדל בין מופע לבין הפקת קלטת או עבודה בטלוויזיה?
שרון: "כן, אני פריקית של מגע ישיר. חוץ מזה שאני חושבת שגם ההורים מאוד נהנים בהופעה. מופע זה עולם שונה לחלוטין. העבודה במופע היא רובה בחוץ והקיץ הזה היה באמת קשה, היה חם יותר מכל קיץ שאני זוכרת. הופענו בחוץ בעיקר ובתשעים אחוז לחות.
"אני עושה 'ביקראם יוגה', שזו יוגה שעושים בחדר סאונה של הזעה, בערך ב-39 מעלות, במשך שעה וחצי. זה היה אותו הדבר. אבל עם חיוך ומרוצים מהחיים".
דדי: "זה חלק מהעניין, אחרת נשים להם די.וי.די. שילכו וישבו בבית במזגן ויהיה להם כיף, הם לא יזיעו וגם אנחנו לא נזיע מאוד. כבר יצא לנו להופיע עם מגיני זעה, מגבות, גם עם בקבוקי שתייה. זה קשה מאוד. שם טבעתי את המונח 'מופע בהתנגבות'".
איזה פרויקט הכי נהניתם לעשות?
שרון: "אחד הדברים שאותי הכי ריגשו בעבודה היה קלטת שעשיתי עם דפנה חלף שנקראת 'איזה כיף בים' שזה היה גם ליצור משהו וגם לממש אותו. לצערי יש פרויקטים שאתה פחות נהנה מהם ואחר כך בא משהו חדש שמרים אותם. אני חושבת ש'הופ ילדות ישראלית' היא אחת מהטובות.
"הזכות שיש לך לעבוד עם אנשים שבא לך לעבוד איתם, שאתם צוות טוב, שגם אם יש לך עכשיו נסיעה ארוכה לערבה, אתה שמח להיות איתם באוטו, אז זה כיף ורואים את זה אחר כך. מה שאהבתי בהתייחסות של ערוץ 'הופ' זה הכבוד שנתנו לתכנים, הפדנטיות שלהם, התיקונים על כל מילה, על כל פסיק והגייה, מאוד חשוב להם. זה מקצועי ועם אג'נדה. היינו צריכים לשנות ניסוח ולקבל פידבק חזרה".
במה לדעתכם תלויה ההצלחה?
דדי: "בילדים, כי לילדים אין פילטרים. אם הם אוהבים אז הם אוהבים, ואם הם לא סובלים אז הם לא סובלים".
שרון: "ההופעה הראשונה שלי זו הטראומה הכי גדולה של חיי והשיעור הכי גדול שקיבלתי. פשוט לא כל כך קלעתי. פנו אליי ושאלו אותי אם יש לי משהו ואמרתי כן. לא היה לי כלום. זה היה לפני יותר מעשר שנים. זה היה בבת-ים בפורים, לא ידעתי כל מיני דברים שצריך לבדוק.
הגעתי ולא הייתה במה, לא היה כלום. היו ילדים עצבניים שגם חיכו כי לא תיאמנו את הזמנים. בקיצור יצאתי בוכה באותו יום ונשבעתי שאני בחיים לא אעשה את זה יותר. אבל הבעיה הייתה שאני מכרתי שתי הופעות, אז מה שיצא זה שאני ישבתי על התחת במשך היומיים שהיו לי בין ההופעות, ושיניתי את כל המופע.
"ערכתי אותו ובאתי מוכנה ואמרתי לעצמי 'טוב, זה יהיה מופע הפרידה'. וזה היה בסוף מדהים, כמו ההבדל בין גיהינום לגן עדן, כשקיבלתי כל כך הרבה חיבוקים ואהבה שהרעיפו עליי ההורים והילדים. מזל שמכרתי שתי הופעות כי אם הייתי עושה אחת, לא הייתי ממשיכה עם זה".
המופע החדש "הופ ילדות ישראלית" בו מככבים שרון ודדי הוא הפקה משותפת של "חברים הפקות" ושל ערוץ "הופ". המופע רץ בפסטיבל צלילי ילדות בחולון השבוע בימים ראשון עד שלישי, והכניסה לקהל הרחב חופשית.
מה במופע החדש?
"בעיקרון הסיפור הוא על דדי ושרון, אין להם גיל מסוים", מסביר דדי.
"סך הכול שרון מזוהה עם 'דיג דיג דוג' וכל הקלטות, אז לא בנינו דמויות. לעשות דמויות וזה רק מרחיק את הקהל, בעיני זה יוצר ניכור. אנחנו באים, לבושים די כמונו רק יותר צבעוני כזה. זה סיפור על שני אנשים שיוצאים למסע לאי השירים האבודים. זה פשוט מסע תמים ופשוט, בלי יותר מדי דרמות".
במופע החדש מחדשים השניים שירים ישנים מילדותם. דדי אומר כי "שיר שהוא באמת טוב, זה לא משנה אם הוא נכתב לפני שישים שנה או עכשיו. לדעת שרון: "זו גם הזדמנות טובה להתחבר לכותבים וליוצרים הכי טובים שהיו כאן, אם זה עוזי חיטמן, אהוד מנור, לאה גולדברג, דתיה בן דור ונורית הירש.
"מה שנורא יפה לראות זה שההורים נורא מעריכים את זה, איך כולם שרים. הם לא יכולים להסתתר מזה ואיך שמתחילה המוזיקה הם פוצחים ושרים 'לאבא שלי יש סולם' או 'אימא יקרה לי'. זו חוויה מאוד נעימה כי היו לי בהתחלה חששות, כי אין פה פירוטכניקה ואין בדיחות קרש, אלא פשוט חיבור, והייתי במתח נוראי אם זה בכלל יעבוד, אם זה יחזיק".
מלבד עבודתם כשחקנים, לשניים עיסוקים נוספים. שרון מטפלת בדמיון מודרך בקליניקה שלה בתל אביב ומרצה במכללת "רטר". "שם אני בדיוק מתחילה ללמד קורסים של שנה א'", היא מספרת. "אני משלבת והאמת היא שזה נורא השפיע על השחקנית שבי. זה שינה אותי, נתן לי ביטחון, שיחרר מהמון פחדים שהמקצוע המנוכר הזה מביא. עכשיו אני חושבת לעשות תואר בבימוי או בטיפול".
דדי הוא בכלל מדריך טניס. "אני משחק טניס כבר מעל 30 שנה", הוא מעדכן. "אבא שלי רצה שזו תהיה קריירה, אבל זה לא באמת היה מציאותי. אני נהנה מתחרותיות אבל אני לא חיפשתי את זה כקריירה. אני רוכב אופניים ועושה סנואובורד, אוהב מאוד ספורט.
"מאיה אשתי תמיד אומרת שאני צריך עוד חדר בבית רק בשביל התחביבים שלי. פשוט יש לי איזו אש שלא נכבית ואני גם לא רוצה שתיכבה. אני נהנה מכל רגע".
בין שלל העיסוקים של כל אחד מהם, נראה כי הקשר המקצועי ההדוק בין השניים רק ימשיך להתהדק. "אנחנו מחפשים כל הזמן את הדבר הבא", אומר דדי. "יש כבר דברים בקנה, עליהם אנחנו עדיין לא נרחיב, אבל ללא ספק נמשיך לעבוד ביחד".
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם