ראשי » מקומי » שפלה » ראשון לציון

מציאות נושכת: כך פספסתי את אהבת חיי

את מי שהייתה יכולה להיות האישה של חייו איבד חגי קראוס מכל הסיבות הידועות - מריבות, אגו ושאר ירקות. היום היא עם שביס על הראש והוא לבד, במרכז תל אביב. הפספוסים הגדולים, פרויקט מיוחד

בסוף האייטיז נפתחה בצפון רשת מסעדות שניסתה להתחרות בלהיט הגדול של אותו עשור בארץ, "נרגילה". אחד הסניפים של אותה מתחרה, "לה טאבון", שכן על חוף ימה של נהריה. המקום היה פתוח כל הלילה, ושם נהגנו לסיים את ערבי השוטטות נטולי התכלית של ימי התיכון ההם.
 
נהריה של אותן שנים היתה סוג של מנצ'סטר קטנה, עם חוף ים, ובדיוק כמו במנצ'סטר, נוצרו בה פתאום כל מיני תנאים לא לגמרי ברורים שמרכזים בפריפריה רחוקה אחת כוחות יוצרים ואנטי-ממסדיים, לפחות לתקופה של כמה שנים.

כזו היתה נהרייה בסוף השמונים ותחילת התשעים: אחוזים גבוהים מהרגיל של לובשי שחורים, נועלי מגפי צבא ודוק מרטינס, חולצות עם שבלונות של להקות ניו וייב, פאנק ודת' מטאל נראו ברחבי מקיף "עמל", המקלטים מימי הקטיושות הפכו לחדרי חזרות מאולתרים, ולכל טמבל היו להקה או שתיים. גם אני הייתי אחד מהם.

אחר צהריים מעונן אחד עצר אותי ואת אמיר, סולן "אינפקטד משרום" המקורית, אחד הבעלים של מועדון ה"בורסלינו" שמעל תחנת הרכבת, מקום עם רזומה עשיר של מוזיקה מזרחית כבדה. ז'קי קראו לו, ויחד עם לולו, אחיו, הוא ניהל את המקום. ז'קי עצר אותנו כשהוא יושב על נס על חלב, כמנהג המקום, בשדרות הגעתון. הוא הציע לנו לקחת את ימי שישי ולהביא לשם את "החברים הרוקריסטים שלכם".

שינינו את השם ל"הארלם", צבענו את הקירות בשחור, ריססנו דיוקנאות של פיטר מרפי על הקירות והתחלנו לתקלט שם. היה נורא מגניב. מאות צעירים הגיעו

מדי ערב שבת לצומת המשטרה מקיבוצי האיזור, הקריות וחיפה, בחלל הריק שבין סגירת ה"היי וויי" לפתיחת "העיר השנייה". בסופו של עוד לילה כזה, שבו הרגשתי כמו אחיו המזרח-תיכוני של טוני וילסון הי"ד, סחבתי עם עוד חבר את התיק מלא התקליטים לאכול משהו ב"לה טאבון", רגע לפני הזריחה.

ואז ניגשה אלינו המלצרית, כמו מתוך חלום. שדופה, פנים חיוורות, עדינות, יפות, שיער שחור כלילה וקול קטן וממיס. כל נעוריי חלמתי על הווינונה ריידר שלי, האישה שסימלה עבורי את תמצית פסגת שאיפותיי, והנה, עם צלחת של קבאווח ובקבוק גולדסטאר ביד, היא הופיעה.

מייה קראו לה, השם שעשה לי את זה תמיד. לא מאיה ולא מיה, מייה, והיא הקפידה על הכתיב וההגייה המדויקים. המקום היה כמעט ריק, הקליק היה מיידי. כשהיא שמעה שאני תקליטן והתיק העמוס שמונח לרגליי הוא שלי, החלה לפשפש בו. כשזיהתה את "הפיקסיז" וה"דד קנדיז", לבי היה שלה סופית.

ישבנו שם עד שמונה בבוקר, נפרדנו כשהיא מבטיחה להגיע למועדון בשישי הבא. אמנם הדבר הראשון שרציתי לעשות היה להיפטר מהחבר ומהבלי העולם הזה ולברוח איתה אל הנצח, כאן ועכשיו. אבל שתקתי. פסון מטופש הוא מחלה שמקננת כבר בגיל 17.

לא נרדמתי. כל השבוע נמשך כמו נצח. התודעה היטלטלה בין מחשבות ורודות על נפילה הדדית זה לזרועות זה ברגע שניפגש ובין תהיות קיומיות עגמומיות שבבסיסן התמונה שבה המועדון יהיה מלא באנשים, אבל אף אחד מהם לא יהיה הווינונה שלי.

יום שישי הגיע ואני למעלה, בעמדת הדי.ג'יי, תר מדי כמה שניות את הרחבה שלמטה, מנסה ללכוד את הקונטרסט ההוא בין עורה החיוור לשיערה השחור. פתאום עולה אליי אותו החבר ואומר לי, "מייה פה. היא יושבת על הספות בצד עם כמה חברות". נשמתי נעתקה וחדרי לבי החלו מפרפרים מצד לצד, נעים בין הכליה מצד אחד לטחול בצד השני.

ביקשתי מאמיר שיחליף אותי וירדתי למטה. נבוך כמו שרק ילד חסר ביטחון ומאוהב עד כלות יכול להיות ניגשתי וגמגמתי משהו. החלפנו מספרי טלפון. בבית של ההורים, כמובן. סלולרי היה אז משהו שיש רק לעו"ד קוגלר מ"אבא גנוב". המפעיל הגרוזיני של הכבלים הפיראטיים, יברך אותו האל, שיבץ לשידור באותו סוף שבוע את "מלכות הכיתה". זה היה רק עוד סימן מווינונה שלי.

אף פעם לא אמרתי למייה שאני אוהב אותה, ודאי לא בזמן שזה היה נכון. אני די בטוח שהיא ידעה, לפחות חלק מהזמן. אני גם די בטוח שהיא אהבה אותי, בזמנים אחרים בדרך כלל. היחסים שלנו היו ארוכי שנים, מלאי עליות ומורדות, קרבה גדולה וריבים קולוסליים. עדיין, כל אותו הזמן היה שם חיבור נדיר, מפגש בין שתי נשמות תאומות בכל כך הרבה מובנים.

בסיכומה של תקופה בהחלט ניתן לומר שאת רוב הזמן שלנו יחד בילינו כחברי נפש. אפילו את ההסתבכות הגדולה בחיי הקצרים דאז אני חב לה. אביה חי בניו יורק, ובין סיום י"ב לגיוס לצבא היא נסעה אליו לתקופה לא מוגדרת. אולי היא בכלל לא תחזור. באותו יום הייתי תורן בבסיס שלי, הטכני של חיל האוויר, והיא הבטיחה לעבור אצלי עם אמא שלה בדרך לשדה התעופה. בזמן המיועד היא התקשרה להודיע שאמא שלה לחוצה כי הן מאחרות והיא לא מוכנה לעצור בבסיס.

כמה שעות הלומות צער אחר כך הברזתי ויצאתי ל"עיר השנייה" בחיפה. כשחזרתי, בחמש בבוקר, התברר שהייתה הקפצת אמת וכיתת הכוננות לא יכלה לקבל נשק כי התורן לא נמצא. את הלילה סיימתי במעצר, כשהיא איפשהו מעל האטלנטי.

עברו יותר מעשר שנים עד שזה נגמר סופית. אבל הצריבה ההיא, באותו בוקר שבת ב"לה טאבון" על חוף הים בנהריה, ליוותה אותי, בדרך זו או אחרת, שנים ארוכות. וינונה שלי אמנם התבררה כיצור מורכב עד מאוד ומתסכל לפרקים (זה כידוע התיאור הנפוץ למתוסבכת, לא החלטית, עם הפרעת אישיות דו-קוטבית), אבל האימג' הדמיוני, האוטופי, של וינונה שלי, רק שלי, המשיך להתקיים הרבה אחריה.

באותן עשר שנים היו לי פחות מערכות יחסים מאשר אחריהן, אבל גם עם אותן מסכנות חסרות סיכוי חיפשתי נקודות השקה לאידיאל ההוא. בלונדינית מתוקונת שההגדרה שלה לשבירת כלים היתה ללכת לישון באחת בלילה, ג'ינג'ית חמודה שלא הבינה כלום במוזיקה וברונטית שמנמנה במקצת שאהבה את דודו טופז. כאלה. ואני בכלל אהבתי ילדות רעות, כמו הגותיות הבלתי מושגות (הדי פתטיות, בוא נודה) שהיו מתפתלות לצלילי ה"לג'נדרי פינק דוטס", מהורהרות ונוגות, מחפשות משמעות, מוצאות עניין ועומק בערכים אוניברסליים וליברליים, שונאות את הממסד והמיינסטרים ויודעות למה. כמו וינונה שלי, ב"מציאות נושכת", למשל.

כמו בריטני אחרי הקרחת וההתחרפנות, כמו נינט והמהפך הרוקיסטי שלה, כך גם התאהבתי עוד יותר בווינונה אחרי אינסידנט השופ ליפטינג ההוא. פסיכיות מעורערות זה הקיק שלי. ילדות רעות, נו. נכון, זה לא מקורי במיוחד, אפילו קלישאתי במידה בחוגים מסוימים, אבל כוסאומו כולם, אני לא יכול להילחם במי שגדלתי להיות. משום מה, החיים הובילו אותי למערכות זוגיות עם נשים שהן הרבה דברים, אבל לא זה.

גם כשכבר הייתה אחת מ"המיליה הנכון", מסתורית, מלנכולית ומקרינה משהו אוף-ברודוויי, כעבור חצי שנה של ייסורים הבנתי שכיליתי את ששת החודשים האלה בניסיון אבירי להציל נפש אבודה, אומללה, מלאת שנאה עצמית, דכאונות תהומיים וחרדות, נטולת כלים מינימליים להבין איך נותנים משהו בחזרה. דה סטורי אוף מיי לייף, איי גס.

חוץ ממנה היו לא מעט מערכות "נורמליות" ו"בריאות", עם ארוחות ערב אצל ההורים, סופי שבוע במלונות ומתנות קטנות סתם בסוף עוד יום חול. אחלה סקס בדרך כלל, נכון, ואני האחרון שימעיט בחשיבותו של האלמנט הקריטי המדובר, אבל חוץ מזה, די משעמם ת'תחת. עם וינונה זה לא היה קורה.

על מייה שמעתי לעתים רחוקות ממכר משותף נידח זה או אחר. היא נשארה שנים ארוכות בניו יורק, פתחה שם חנות בגדים, חזרה לארץ בשלב כלשהו, היו אפילו רסיסי מידע מזדמנים ולא מבוססים לגמרי על חתונה והתקרבות לדת.

לפני כמה שבועות נתקלתי במקרה בשם ופרצוף שנראו לי מוכרים בפייסבוק. אני אפילו לא זוכר איך הגעתי לשם, הרי שם המשפחה החדש שלה התנוסס בראש העמוד, אבל כן, זו אשכרה היא. מייה.

בתמונת הפרופיל היא עטויה משקפי שמש, לובשת שמלה ארוכת שרוולים, ובידיה תינוק. להפתעתי המסוימת, לבי לא נחמץ ולא הופיע שום סימן פתאומי לתחושות ההן מלפני 20 שנה. לפי תדירות העדכון בוול שלה נראה שהיא לא הייתה שם הרבה זמן. בטח אין לה זמן לשטויות האלה כשיש לה עבודה, ילדים, בעל והקדוש ברוך הוא על הראש.

אבל לא יכולתי שלא לחשוב רגע איך הכל היה נראה אם משהו היה מסתדר אחרת, אי-אז בימים. אם אני הייתי פחות דביל וסגור, אם הייתה יותר אמיצה וקוהרנטית. כן, מחשבות שווא שחלפו להן מהר מספיק. אבל בכל זאת, הרי אף אחד לא מקבל יותר מדי צ'אנסים בחיים לזכות בווינונה שלו. לא נותר לה, לאמיתית, אלא למצוא אותי עכשיו. או שאני פשוט איאלץ להתבגר. מה שיבוא קודם.

נא להמתין לטעינת התגובות

מעדכן תגובות...