אוי שהרבני: גאון המתמטיקה מתקופת השירות הפך לאינסטלטור
הוא היה דפוק מלידה, שטיח שבא לעולם שידרכו עליו. ואז, לרגע קצר, הסתדרו הגלגלים בשמים ופתאום הייתה לו אפשרות לטפס גבוה. גם אותה הוא פיספס. הפספוסים הגדולים, פרויקט מיוחד
היו סימנים מקדימים בשפע. שהרבני אמר מההתחלה למפקדים שיש לו עין עצלה שלפעמים בורחת, אבל לא הקשיבו לו. בתרגילי סדר הוא דרך בלי לשים לב על אחרים. במסדרי בוקר, כמה שלא הוציא את הנשמה, הציוד שלו נראה כמו תאונת דרכים.
הוא היה ערבוביה מהלכת ומוזנחת, עם קול חלש ומבט מושפל, ובעצם הוא תמיד העדיף להתפייד לאיזו פינה, שזאת הייתה הדרך שלו להתמודד עם התחושה הפנימית שלו שהוא דב מגושם ומסורבל, והמפקדים תרגמו את זה כמובן לכך שהוא ארטיסט ומתחמק, והעניקו לו מנת יתר של התעללות.
אנחנו באופן כללי די התעלמנו. היינו מחזור גיוס חזק, משפחות חזקות, ידענו שבא ממצוקה, ממשפחה מרובת ילדים מדרום תל אביב, שלא למד באופן סדיר, שעבד כדי לפרנס. בלילה בסוף האימונים היה עולה על איזה טרנינג זול שקונים בעשר לירות, נועל כפכפים של ערבים מעזה. לא התחברנו.
לילה אחד היינו בתרגיל בשטח, הסמג"ד עוצר לידינו בחריקת ג'יפ, מושך אותנו מהטיפולים האין-סופיים מתחת לטנקים, אוסף אותנו לשיחה. אנחנו קרועים מעייפות, מטונפים מגריז, מאבק, והוא, שהיה עולה מרוסיה, שחושב שהצבא זה מקום שמחנך אנשים, מזבל ומזבל לנו בשכל, זורק בין השאר איזו חוכמה במתמטיקה, ומי פתאום פותח את הפה ועונה לו? שהרבני. הסמג"ד מחרטט עוד משהו במספרים, שהרבני עונה מיד.
עד היום אני זוכר את התמונה הזאת: חור באמצע המדבר, חצי ירח למעלה, הטנקים מסביב כמו מפלצות עתיקות בחושך, אנחנו עם פה פעור - מי חשב שהגולם הזה מסוגל לחבר שלוש מילים ביחד, והנה הוא ואלוהים - כי סמג"ד זה אלוהים - שני אלה מתחילים פינג פונג על בעיות פתוחות במתמטיקה ואלגוריתמים וניסוחים אקסיומטיים, ואפילו - אני זוכר - על הבעיות הבלתי פתורות של הילברט - שאין לי מושג מה זה, אבל מאז אני יודע שיש במתמטיקה דבר כזה.
איך שהסמג"ד נכנס לג'יפ ומתעופף בחזרה לחושך אנחנו מסתערים בשאלות על שהרבני, והוא בביישנות שלו מספר שהוא פשוט אוהב מתמטיקה - הוא קרא לזה חשבון - שבגרות הוא לא עשה כי היה צריך לעזור בפרנסה של המשפחה, וגם לא הסתדר עם המקצועות האחרים, אבל מתמטיקה דווקא למד, ובבית הספר ידעו שהוא כוכב כזה, וגם רצו לשלוח אותו לחוג באוניברסיטה אבל הוא לא יכול, הוא היה חייב לעבוד, אז נתנו לו ספרים והוא למד מהם. יש לו חלום, אמר בביישנות, ללמוד מתמטיקה באוניברסיטה, להיות מורה. אולי. יום אחד.
הפגז שפוצץ את מגדל המים של הקיבוץ בא אחר כך. רצו להרוג אותו, אבל כבר התחילו להבין עם מי יש להם עסק.
ולילה אחד הם משחקים באוהל בדממה, רק פרש לכאן וצריח לשם, ומעל הראש זמזומים של מזל"טים שמתאמנים ליד הבסיס, ופתאום שהרבני אומר, כל פעם שהמזל"ט הזה פונה הוא כמעט נופל כי יש משהו לא בסדר במנוע שלו. הסמג"ד אומר לו מאיפה אתה יודע. שהרבני אומר לו, אני שומע. הסמג"ד אומר, איך אתה יכול לשמוע מנוע. אז שהרבני אומר לו, אני קצת מנגן בכינור אז מהשמיעה שיש לי אני יודע. אתה למדת כינור? שואל הסמג"ד. שהרבני אומר לו, אין לי כסף, במתנ"ס יש חוג קונסרבטוריון אז לפעמים הייתי נכנס וקצת מנגן בו.
הסמג"ד מסתכל על שהרבני, פתאום קם ויוצא מהאוהל ורץ לג'יפ. חוזר אחרי חמש דקות, ואומר, לא הספקנו, המזל"ט התרסק. אחר כך הוא מסתכל על שהרבני ואומר לו, אתה אחרי הצבא הולך לאוניברסיטה. אני אחראי על זה שאתה אחרי הצבא תלמד באוניברסיטה. ויצא.
כמה חודשים אחר כך יצאנו לקורס מפקדי טנקים. שהרבני נשאר בגדוד, כבר הרחיקו אותו מכל מה שיורה, הסמג"ד שם אותו קרוב אליו בתפקיד פקידותי. חזרנו אחרי חצי שנה, סמלים, כבר לא חיילים פשוטים.
זה היה כשנכנסנו לגדוד לקראת שחר אחרי תרגיל לילה, מזוהמים, מותשים, הטנקים נסעו אחד-אחד למשטח החניה, הוא ירד מהמבצעים, נקי, מחויך, נופף אלינו לשלום, התקרב, כנראה העין שוב ברחה לו, הסתכלה שמאלה במקום ימינה, צעקנו לו שייזהר, אבל רעם מנועי הטנקים היה מחריש אוזניים. ראינו את זה קורה ואי אפשר היה למנוע, והוא הלך בכל הכוח ישר לתוך תותח של טנק.
הוא שכב במרפאה עם לסת סדוקה אולי חמישה ימים, אבל זה כל מה שהיה צריך כדי לגמור לו את החיים. בעצם כל מה שהיה צריך זה לילה אחד. הוא כבר היה כוכב, דיברו עליו כעל גאון, הבייבי של הסמג"ד, והיא הייתה עוזרת של עוזרת של פקידה במרפאה, וכל מה שהיה צריך זה לילה אחד.
כשהיא עזבה את הגדוד אף אחד לא שם לב שהיא הייתה שם בכלל. שהרבני נעלם כמה חודשים לפני סוף השירות. לא ידעתי מה קרה, אבל בצבא אנשים נמצאים בתנועה כל הזמן ולא חשבתי שקרה משהו.
את הסיפור שמעתי רק אחרי שנים בשירות מילואים מכמה חבר'ה שידעו מה קרה. זאת שוב הייתה העין העקומה של שהרבני, שבפעם שהוא לא היה צריך לפגוע גרמה לו לפגוע בול. והבחורה שהייתה מספיק חופשייה לקפוץ אתו למיטה ולהיכנס להיריון באותו לילה במרפאה, הייתה מספיק מסורתית כדי לא להיות מוכנה לשמוע על הפלה. ושהרבני, כבר אמרנו, היה שטיח שבא לעולם כדי שידרכו עליו, קיבל עליו את הדין, התחתן אתה מיד, עבר לבסיס עורפי, שם עליו את המושכות והתחיל למשוך.
לא ראיתי אותו אולי 15 שנה. יום אחד נסתמו לי שירותים בבית, הזמנתי אינסטלטור דרך דפי זהב. נכנסו גבר מבוגר ואחד צעיר יותר, שניהם עם כיפה ופאות. בשנייה זיהיתי את הצעיר - שהרבני. שמן יותר, קירח, מעט מגובנן. אחרי שסיימו הזקן ירד לאוטו, שהרבני נשאר אתי כמה דקות. יש לו חמישה ילדים. עובד עם האבא שלה בעסקי אינסטלטורים מאז הצבא.
הכיפה על הראש והפיאות כי הם כולם דתיים אז גם הוא נהיה דתי כי ככה היה נוח יותר. אני שואל אותו איך החיים, הוא אומר לי אלוהים גדול. אבל איך הלב שלך מרגיש, שהרבני? הוא עונה לי בפסוק. אני כשמתחילים אתי באלוהים גדול ופסוקים, האוזניים שלי נסתמות. אולי חיפשתי בו איזו מבוכה, אולי אי נעימות, אולי מצד שני מעט אור ושמחה - לא היה בו כלום. הבנאדם היה על אוטומט.
העזתי ושאלתי אותו, מה עם המתמטיקה שלך, שהרבני, פעם היה לך חלום, רצית ללמוד באוניברסיטה, להיות מורה. קיוויתי לראות פעם אחת משהו שנוגע בו. היה נדמה לי שבאמת זאת הייתה הפעם היחידה שמשהו נצנץ בו, אבל לא יכולתי לרמות את עצמי. יכולתי לשאול אותו באותה מידה על צדק ושבתאי. הבנאדם היה בתוך קליפה קשה יותר מצינורות הברזל שהחזיק ביד. ירד במדרגות בצעד כבד, חמור שהולך בשדה וחורש. וזה בנאדם ששמע באוזן שמזל"ט הולך להתרסק, שידע על הבעיות הבלתי פתורות של הילברט - מה שלא יהיו הבעיות של הילברט.
ככה הייתי נפגש אתו. כל סתימה בשירותים. מה נשמע שהרבני? ברוך השם. יש כבר שישה ילדים. שוב החרא עולה על גדותיו, יש כבר שבעה ילדים. כבר שמונה. האבא של אשתו כבר נפטר. שהרבני היה הצ'יף, היה לו גוי ערבי שעבד אתו. אני זוכר את הפעם האחרונה שהיה אצלי, זה היה בחודש אוגוסט לפני שלוש שנים, בעצם כבר ארבע, הוא הזיע כמו חמור, השמין מאוד, בקושי החלפנו מילה. נרתעתי ממנו. הוא היה אבוד לגמרי. הרגשתי שכבר אין על מי להצטער.
אבל לשהרבני נשאר עוד כדור אחד בקנה. עוד ירייה אחת לפספס. את הסיפור עליו קראתי בפייסבוק לפני שנה. מישהי סיפרה על חברה שהיה אצלה אינסטלטור בבית ששיחק באקדח שהיה באחד החדרים ופלט כדור והרג את עצמו. אמרתי לעצמי שיש רק אינסטלטור אחד שיכול לפספס ככה, ורצתי מיד לנבור בגוגל וצ'יק צ'ק מצאתי את הסיפור ואת השם שהרבני.
ישבנו לפני זמן מה כמה חברים מהמילואים, דיברנו עליו, שחזרנו את הסיפור הישן על מגדל המים וצחקנו, סיפרנו על העין העקומה שלו ואיך בסופו של דבר הביאה עליו גם את מותו.
באופן אישי יש לי מסקנה אחרת לגמרי. אני ראיתי אותו מת מהלך כל השנים האלה, ואני לא מאמין שבן אדם יכול לוותר ככה על החיים שלו. אני אין לי ספק כאן שבדירה של המישהי שעשה אצלה את העבודה האחרונה הזאת, שהרבני עצם את העין העקומה הזאת שלו, ופעם אחת בחיים המחורבנים שלו כיוון ופגע בול.
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם