חושך. לא ראיתי ציפור אפילו: כך ברגע אחד, אבא שלי איבד את חייו
לפני הזקנה, לפני כתיבת ספר הזיכרונות, לפני שהנכדים גדלו, לפני הבקרים שתכנן להעביר בים. לפני 21 שנה נהרג אביו של ירון אביטוב בתאונת דרכים, והחמיץ את שארית חייו
דייקן בקומו, דייקן בצאתו לעבודה, דייקן בשובו הביתה ודייקן בשוכבו לישון. באותו בוקר לא הייתה למעשה לאבי שום סיבה מיוחדת להיחפז. כמה שנים קודם לכן אילצו אותו לצאת לפנסיה, לאחר 52 שנה של עבודה קבועה בבנק לאומי ועוד 11 שנים שבהן המשיך לעבוד כפרילנסר.
כאשר הבוסים שלו, שהיו פעם מתלמדיו בבנק, הודיעו לו שנוהלי הבנק כבר לא מרשים להעסיק אדם בגילו, אבי לקח את ההחלטה ללב. הוא המשיך לפקוד מדי בוקר את סניף הבנק, שהיה כל עולמו, עמוס בשני תיקי העור הנצחיים שלו, סתם ככה כדי לבקר חברים לעבודה ולשתות כוס תה עם נענע עם השומר בבודקה שבכניסה, שהציע לו בתמורה להתחמם בעזרת תנור הספירלות הקטן.
אבי היה מוכן להמשיך לעבוד בחינם בבנק, או בכל מקום אחר, העיקר שיעסיקו אותו. הוא לא היה מוכן להפוך ל"אדם זקן, מה יש לו בגילו" של המשורר דוד אבידן, אחד שמדשדש חסר מעש בין המסדרון לשירותים. חוק הגמלאות היה בעיניו הדבר המתועב ביותר שהמציא המחוקק.
כשהבין שבבנק כבר לא יחזירו אותו לעבודה, הוא חיפש תעסוקה מזדמנת כשומר וכפוקד של תחנות אגד ( אמרתי להם", סיפר לי בשעתו, "אל תשלמו לי הרבה. רק תנו לי לעבוד)" וכל זאת כדי שיוכל להמשיך במנהג האהוב עליו עוד מימיו כילד טברייני, להשכים קום הרבה לפני התרנגול.
הכול אמרו לו שהגיע הזמן שיצא סוף-סוף לפנסיה, אבל כמי שחונך מילדותו לצאת לעבודה, בטלה נחשבה בעיניו פגיעה קשה באגו התעסוקתי שלו. משום כך, אבא שלי החמיץ את הזקנה, וגם החמיץ, למרבה הצער, את שארית חייו.
חלומו הגדול היה להזדקן בכבוד, והוא התכונן לכך שנים רבות, שבהן עמל קשות כדי לחסוך לפנסיה ולזקנה. בשנות הפנסיה הוא תכנן לעבור דירה, או לעקור עם אמי לבית אבות, לבקר הרבה את הנכדים, להתרחץ בים, ובעיקר לכתוב ספר זיכרונות שיהיה עיבוד של אוסף הצטלעך והיומנים הרבים שכתב, ושאותם המשיך לכתוב בכתב יד רועד גם כשאושפז לאחר התאונה בבית החולים - ספר זיכרונות שני בסדרה, אחרי הראשון
העובדה שהייתה לו רק השכלה פורמלית צנועה לא מנעה ממנו לדבר עברית משובחת לא פחות מזו של עמוס עוז, וביתרון אחד - שהיא הייתה לגמרי אותנטית ולא מליצית ומאולצת, דהיינו הוא דיבר בתערובת אורגינלית לחלוטין של עברית ספרותית, ערבית עסיסית ויידיש עסיסית לא פחות. אבל אבא שלי לא הספיק לעשות אף אחד מהדברים שעליהם חלם. הוא החמיץ את רובם (חוץ מהנכדים).
וכך , באשמורת הבוקר של התאונה, סעד אבי ארוחה חטופה, הציץ שוב בשעון כדי לוודא שאין הוא מאחר, והגם שיום חורף סוער היה זה, הוא התלבט אם לנסוע לרחוץ, כדרכו, בים. היה לו בדרך כלל סדר יום קבוע. בחמש וחצי כבר היה בחוף הים, עדיין היה חשוך בחוץ והוא כבר קיים את מצוות הטבילה המסורתית. בשעה שש היה כבר לבוש, בשש וחצי כבר ניצב בפתח הבנק, מחצית השעה לפני שכל הפקידים המנומנמים האחרים נהגו להגיע.
אבל בבוקר התאונה ריחפו עצמותיו של אבי מקור - אולי הזקנה כבר עשתה את שלה - והוא החליט לנסוע ישירות למקום עבודתו כפוקד, העבודה היחידה שהסכימו בה עדיין להעסיק אנשים בגילו. אבי נסע בקו 63, משכונת הדר בחיפה למפרץ. בשעה חמש וחצי בדיוק ירד מהאוטובוס בצומת קריית אתא.
היה עליו לחצות את הכביש החשוך, שבשעות היום הוא סואן מאוד, אבל עתה נראה כמעט נטוש. אבל רק כמעט. אבי לא התמהמה הרבה, כאילו בער לו להגיע לעבודה. מעולם לא איחר. לא חלפו אלא כמה שניות גורליות מהרגע שהחל לחצות את הכביש ועד שנשמע קול החבטה. אבי לא הבחין במכונית שהגיחה בפתאומיות. הוא החמיץ אותה, אבל למרבה הצער היא לא החמיצה אותו.
אולי פנסי המכונית לא דלקו, מי יודע, ואי אפשר היה לראותה. מכל מקום, פנסי הזיכרון של אבי כבו מזמן, וכבר איני יכול לשאול אותו. וכששאלתי, הוא אמר שחצה כדרכו באור ירוק.
במיטתו בבית החולים, כשהוא מגובס ומחובר לצינוריות, לא האשים אבי את הנהג במותו הממשמש ובא, אלא רק התלונן על השוטר גס הרוח שגבה ממנו עדות על התאונה. בשארית כוחותיו הספיק אבי לספר לי בסגנונו המיוחד:
"בכביש אני לא עושה קונצים. זה היה חמש וחצי בבוקר. הסתכלתי ימינה ושמאלה, חושך. לא ראיתי ציפור אפילו. צעדתי שמאל-ימין, הגעתי לימין וקיבלתי את המכה. אוטו פגע בי. אחר כך הנהג קפץ ואמר לי:'חביבי, אל תיבהל, ייקח אותך אמבולנס'. אבל פתאום הגיע שוטר. הייתי פצוע על הרצפה ליד האמבולנס. השוטר אמר לי:'אדוני, אתה עברת במעבר חציה באור אדום'. מה פתאום שאני אעבור באור אדום? לא עניתי לו אפילו".
השוטר אימץ משום מה את גרסתו של הנהג הפוגע, שניסה להתנער מכל אשמה וטען שאבי חצה באור אדום, עוד לפני ששמע את זו של אבי. אבל לאחר מותו של אבי מצאתי על שולחנו חוברת הדרכה לקשישים מטעם המועצה הלאומית למניעת תאונות, הכוללת המלצות לחציית כביש. חזקה על אבי ששינן אותן. השאלה אם הנהג שינן את תקנות התעבורה תישאר לעולם פתוחה.
כאשר קמתי מהשבעה על מות אבי, יצאתי לחפש את הנהג הדורס, שלא הגיע לבקר את אבי הפצוע קשה בבית החולים, וגם לא לנחם בשבעה. כל מה שאני יכול לומר לזכות הנהג הוא שמילא בעצם את חובתו כאשר עצר והושיט סיוע לאבי הפצוע. במציאות הישראלית, של תאונות פגעוברח רבות, שבהן הנהגים נוהגים כמו רוצחים שכירים ומשאירים את קורבנותיהם להתבוסס בדמם, זה לא מעט.
במהלך הפגישה טען הנהג הדורס שפחד מתגובת המשפחה, ולכן נמנע מלהגיע. הזעם הכבוש שלי, שגרם לי לדמיין כיצד אני מקמט אותו במכות כמו שאולי היה מגיע לו, התאייד לחלוטין כשראיתי את האיש, טיפוס שמנמן עם פנים מבוהלות, שלא נראה כמו אחד שיהרוג מישהו.
הנהג התעקש על גרסתו שאבי חצה באור אדום, אבל לא ממש האמנתי לו בעניין זה. "הפגיעה לא נראתה חמורה", טען הנהג. "הוא לא עף, רק נפל. לא נסעתי מהר, אבל היה חושך טוטלי".
"אולי היה 'חושך טוטלי' בגלל שלא הדלקת פנסים? למה לא האטת? למה לא צפצפת?" הנהג לא השיב ישירות לשאלתי, אלא טען שלא נסע מהר. במקום, סיפר כיצד הזעיק עזרה. "פחדתי שהוא ייפגע שוב ורצתי לחסום את הכביש, כדי שהרכבים שהמשיכו לנסוע לא יעלו עליו. אבא שלך דיבר קצת, וביקש שיעזרו לו לקום, כי הוא רוצה ללכת לעבודה. הוא ממש הרגיש שהוא יכול לקום".
אבי כבר לא היה יכול, כמובן, לקום בכוחות עצמו. הוא הובהל לבית החולים, ולאחר כמעט חודש שטולטל ממחלקה אחת לשנייה, בגלל רשלנות רפואית, הוא הועבר לטיפול נמרץ, שם נפח את נשמתו. רגע לפני שהוכנס לעוד ניתוח אחד בסדרה, הוא ביקש את בגדיו כדי שיוכל להתלבש ולחזור "אחת-שתיים לעבודה".
"עבר עליי גיהינום וכל הזמן אני משחזר את המקרה", סיפר לי הנהג הדורס, כאילו גם עלינו, המשפחה, לא עבר גיהינום. "ברגע הראשון זה לא נראה קריטי, אבל כיום אני מואשם בהריגה של בן אדם". בצאתי מביתו של הנהג, החלטתי שלא לרדוף אותו כי ממילא התאונה הזו תרדוף אותו כל חייו. איני יודע אפילו איזה עונש נגזר עליו במשפטו, ואם בכלל התקיים משפט.
בלילה שלאחר הלווייתו של אבי חלמתי שאדמת הקבר שלו נבקעת פתאום, וסחף נורא מאיים להעלים את גווייתו העטופה בתכריכים. מתוך נמנום אני זוכר שחלקת הקבורה החדשה של אבי נמצאה לבסוף בצומת קריית אתא, הכביש היה חשוך וריק, והאור האדום ברמזור דלק כמו נר נשמה.
לבית החולים שבו אושפז אבי בחיפה נסעתי כבר באוטובוס, וכך גם לשבעה, וגם בכל הנסיעות הבאות שלי בשנה שלאחר מותו. לאחר שאבי נפגע בתאונת הדרכים לא הייתי מסוגל לחזור לנהוג.
הייתה לי אז מכונית אבל העמדתי אותה במשך תקופה ארוכה בחניה שליד הבית, עד שנמצא הקונה שיואיל לפטור אותי מעונשה. כפי שאבי היה מוכן לעבוד כמעט בחינם רק כדי שיעסיקו אותו, אני הייתי מוכן למכור את המכונית כמעט בחינם, רק שיסלקו לי אותה מהעיניים, כאילו האשמתי אותה שהיא זו שפגעה באבי.
רגע לפני שמסרתי לו את המפתחות, אמר לי הרוכש: "דווקא אוטו חמוד, אתה לא רוצה במקרה לעשות אתו סיבוב של פרידה?" אמרתי לו: "אני כבר את הפרידה שלי עשיתי. . . מאבא שלי". לרגע הביט בי כלא מבין, ואז, כשסיפרתי לו, הוא לכסן לעברי מבט כאילו אני מאשים אותו שהוא דרס את אבי. ואכן, באותה עת נטיתי להאשים את כולם במותו של אבי: את הנהג הדורס, את הרופאים, ואפילו קצת את עצמי. וככה, עד שזה עבר לי.
הרוכש נקש על גג המכונית שלי כנוקש בעץ ואמר: "אני בחיים שלי לא עשיתי תאונה". "גם אני לא", אמרתי לו ונקשתי בתורי, "בגלל זה אני מוכר אותה. לא בא לי לעשות תאונות".
ובאמת , בלילות שלאחר מות אבי פקדו אותי כמה סיוטים שאני דורס מישהו או שאני נדרס בעצמי. ואני הרי לא מסוגל לדרוס אפילו חתול, וזכור לי עד היום כיצד שירו הנפלא של נתן זך על חתולה דרוסה, "לישון ישנה חתולה דומייה", היפך בשעתו את בני מעיי. הבנתי שהדריסה הזו של אבי לא תרפה ממני לזמן מה, כמו שלא תרפה מהנהג הדורס, שימשיך לראות את אבי השוכב בתוך שלולית דם קטנה בכל פעם שיחזור לצומת קריית אתא בסיוטיו.
מותו של אבי הוא רק מקרה אחד מתוך הסטטיסטיקות התופחות של תאונות הדרכים-אנשים שהחמיצו את חייהם, את ילדותם, את בחרותם או את זקנתם בגלל לחיצה אחת נמהרת מדי על דוושת הגז של נהג שאולי לא התפכח כליל מסיוטי הלילה הקודם.
21 שנים חלפו מאז מות אבי בתאונה. עד היום יחסיי עם המכונית וההגה קצת אמביוולנטיים. בכל פעם כשאני רואה כיצד אנשים נוהגים בפראות, כאילו ניתן להם רישיון להרוג, אני שוקל שוב לרדת מהכביש. כל המטורפים האלה שנוהגים בשיגעוניות, תוך סיכון עצמם ורבים אחרים, הרי עונים בעיניי לקריטריון מספר אחת של מתן הוראה לבדיקה כפויה מטעם הפסיכיאטר המחוזי. אבל בכבישי הארץ מרשים להם משום מה להמשיך בשלהם, והם מצפצפים על כולם, אבל שוכחים לצפצף או להאט דווקא כאשר הם רואים קשיש בגילו של אבי החוצה את הכביש.
בכל פעם שאני צופה בתמונות הזוועה של התאונות מרצדות על המסך אני מכבה אינסטינקטיבית את המכשיר. "שמעת על התאונה? עשרה נהרגו", אמרה לי אמי שנים אחדות לאחר מות אבי בתאונה. היא הייתה חייבת לדבר על הנושא עם מישהו כי לא יכלה עוד להכיל את כאבה, אבל אני לא הייתי הבן אדם המתאים. "אימא, תחליפי בבקשה נושא", ביקשתי בנימוס. וזה לא שאני בת יענה. להפך.
בעגה הפסיכולוגית אפשר לכנות תופעות כאלה תסמונת פוסטטראומטית. למשך לא מעט שנים הידיעה על עוד ועוד תאונות, עוד ועוד אבות ואמהות וילדים שנספו לחינם, טלטלה אותי כל כך, התחברה למיתר כה רגיש, שהעדפתי שלא להתמודד אתה מדי יום במחשבותיי. עד שזה לא נוגע בך ממש, אלה הם רק דיווחים יבשים, אבל מרגע שהצטרפת אל משפחת השכול של הכביש, כל קורבן חדש הופך למעין קרוב ומודע, ואפשר לחיות מחדש שוב ושוב את תחושת הכאב וההחמצה.
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם