כך פספסתי סיור בכפר האולימפי במינכן והרווחתי את חיי
גיא מרוז, ילד בן 12, היה אמור לצאת לסיור בחברת המשלחת הישראלית בכפר האולימפי במינכן. ואז הגיע הטלפון שבישר על שינוי נורא בתוכניות. הפספוסים הגדולים, פרויקט מיוחד
אבא שלי פתח שם מועדון ישראלי בתקופה שעוד פתחו מועדונים ישראליים באירופה, כלומר בתקופה שלפני התקופה שבה רצו בעיקר להרוג אותנו רק בגלל שאנחנו ישראלים נורא מעצבנים.
המועדון היה דווקא הצלחה גדולה מאוד, וכל מי שנחשב ל"ישראלי נחשב" הגיע אליו. בימי האולימפיאדה הראשונים הגיעו אליו, בין השאר, כמה מספורטאי הנבחרת האולימפית הישראלית שאהבו מאוד את המועדון. ההורים שלי התיידדו עם הספורטאים והצליחו לארגן לי סיור בכפר האולימפי.
אתם בטח מבינים את גודל ההתרגשות של ילד בן 11 כשמספרים לו שהספורטאים הישראלים יעשו לו סיבוב בכפר. אחד מהם, מוני היה שמו, הרחיק לכת, ואף הציע
אני התלבטתי. מצד אחד רציתי מאוד לישון אתם, אבל מצד שני נאמר לי שאשאר כמה שעות לבד כי בערב הם יוצאים לבלות במועדון הלילה של אבא שלי. החלטתי לוותר, לישון בבית ולבוא למחרת לכפר האולימפי.
למחרת הגיע ובשעה שמונה בבוקר צלצל הטלפון בבית. על הקו היה קויש, מהנדס מוטס של חברת אל על, שהיה חבר של ההורים שלי. הבת שלו, שהייתה גם קצת חברה שלי, הייתה אמורה לבוא אתי לסיור המובטח. "תעיר את ההורים שלך", הוא אמר, "טרוריסטים השתלטו על הנבחרת האולימפית". אני לא זוכר איך בדיוק הגבתי כששמעתי את זה, אבל אני כן זוכר ששאלתי אותו אם למרות כל זה, הסיור בכפר יתקיים. ילד, אתם יודעים.
מהרגע הזה ועד נורא מאוחר באותו לילה, הבית שלנו הפך לחמ"ל הישראלי במינכן. דיווחים סותרים, הליקופטרים מעל הבית (גרנו נורא קרוב לכפר האולימפי) ומהומת אלוהים עד הסוף הנורא של המחדל הגרמני הגדול בסיום ההשתלטות הכושלת בשדה התעופה.
אז הנה פספוס מטורף. פספסתי לילה בכפר האולימפי והרווחתי את חיי, למגינת לבם של רבים מכם. מאז אני שונא טרור, שונא מלחמות ומפחד מהחושך. כל השאר די בסדר.
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם