הימים הנוראים: דורון ברוש לא אוהב את תקופת החגים
עם פרוץ ההילולה הדתית בחגים, שבה כל אוכלי הטרפות מגלים פתאום את הקשר לאברהם אבינו, קול קטן מתחיל לקרוא לי: ברח, יהודי, ברח
כמו בכל שנה בימים החגיגיים האלה אמצעי התקשורת גדושים בסיפורים מעניינים על משמעות החגים לאנשים. עם הדתיים שבמרואיינים אין לי בעיות בדרך כלל. זה בדיוק מה שאני מצפה מהם - למצוא משמעויות כבירות בחגים.
אני מתחיל לזוז על הכיסא בקצת חוסר נוחות כשמופיעים בראיונות חוטאים מדופלמים מסביבת המחיה שלי ומתחילים לספר בעיניים נוצצות ובטבעיות מוחלטת, כשזנב השרימפ עוד משתלשל מזווית פיהם, כמה הם אוהבים להיות במחיצת ישראל סבא בימים האלה.
במיוחד הכיסא הופך להיות לא נוח כשמדובר במרואיין שהוא אולטרה סופר סלב - ובעצם אלה הם מרבית המרואיינים - ואז הם מאלתרים במהירות מרשימה איזו זווית יאיר לפידית מתוחכמת ומעניינת, מספקים איזו תובנה מהסוג למשל של אבא גדול בשמים ואבא פרטי שלך, כדי כמובן להרוויח את החשיפה התקשורתית שזכו לה.
עניין נוסף שעושה את הימים האלה לבעייתיים מעט יותר הוא שבניגוד לשאר חגי ישראל שבאים בטפטוף, בתפזורת, החגים הנוכחיים באים בשיטפון. עוד לא גמרת עם ראש השנה, והנה יום כיפור, ותכף סוכות ושמחת תורה, שלא לדבר על השבתות שבאמצע, וכל השעון הפנימי כבר מתבלבל ולא זוכר אם היום ערב חג או סתם מוצאי יום שלישי.
ועם אווירת החג הבלתי פוסקת הזאת, והמחשבה על שפע הארוחות הצפויות שבהן אני עתיד לפגוש כל דוד ואחיינית אהובים מן העיר ומן הספר, ועם פרוץ ההילולה הרליגיוזית שבה הכול מגלים פתאום את הקשר לאברהם אבינו ולבריתו עם האל, ובסך כל אלה פתאום אני מתחיל להרגיש שמשהו ביסודות העולם המוצקים שלי מתחיל להתערער, איזו בהלה עמומה שמתלווה אליה, כאב מתחיל להתפתח אצלי בשיפולי הבטן, וקול קטן מתחיל לקרוא אצלי באוזן: ברח, יהודי, ברח. ברח.
זה לא קורה רק אצלנו. מן הידועות היא שגם בארצות אחרות, כשמתרגשת תקופה ממושכת של חגים יש אנשים שפורחים, ויש אנשים שמתחילים להשתגע ולהתאבד. בתפיסת העולם הנפשית שלי אני משתייך יותר לקבוצה השנייה. ובמיוחד כשמדובר ביום כיפור שהוא הטוטי טוטי של החגים.
כל שנה זה קורה לי שאיך שמתקרב היום
יש לי חברים שאצלם פשוט אין על מה לדבר. הם לא מסתפקים ברעידה על הכיסא או ברכישה כפייתית של מוצרי מזון. הם לא מוכנים לקרוא את הכתבות בעיתונים, לא מוכנים לראות עובדי עירייה כורתים כפות תמרים, לא שוקי לולבים, לא דודים ודודות, לא תרנגולות מובלות אל הסיר או לדרכן האחרונה בכפרות. זה לא משהו דתי.
זה משהו בסיסי, עקרוני, עמוק הרבה יותר. כשמתקרבת התקופה הזאת של החגים, מקסימום שבוע לפני, הם אורזים מזוודה, ואחד-אחד ובאין רואה הם נעלמים מהארץ. לאן שהמטוס נוסע - ניו יורק, לונדון, אפילו בלגיה - הם מוכנים, רק לנסוע. אחרי החגים הם מופיעים בארץ בחזרה. אתה שואל אותם למה והם מתקשים להסביר. קצת יותר מדי, הם אומרים לך. מה יותר מדי, אתה שואל. יותר מדי, הם אומרים.
יש אנשים שלא יכולים לשאת סוגים מסוימים של רעש. תן להם צפירות זוועה של פקק תנועה באלנבי באמצע הצהריים או צרחות של הפיקסיז בפארק הירקון, והם יגידו לך שהם לא שומעים כלום. שהכול בסדר. תשמיע להם דודה בארוחת חג או מלמול של הרב עובדיה ביאזדים והם מתחילים לרעוד. עור התוף נקרע להם על המקום. מה שאמרתי: הם לא יכולים לשאת סוגים מסוימים של רעש.
גם אני כזה. זה עניין רפואי. משתדל לא לשמוע יותר מדי חדשות. כמה שפחות ביבי, שמיבי, ברק, מרק. כשסוכני הדת הפרועים מתחילים להשתולל, גפני, רביץ, פרוש, אלי ישי, הרב עובדיה שמאחל לכל הפלסטינים שימותו, ואתה יודע שיש מאות אלפים בארץ הזאת, אם לא יותר, שמוכנים לנשק לבנאדם את הסוליה, מתעוררת אצלי איזו פאניקה בבטן.
בדרך כלל תל אביב עוזרת לך. משחקת אותה שהיא בצד שלך. מאפשרת לך להעמיד פנים שכל זה מתרחש במקום אחר, שאתה חי בארץ אחרת, במקום נורמלי, שקט, רגוע, הוגן, מודרני, שכל הדברים האלה לא מסתננים לכאן. כשמתחילים החגים הלחץ מסביב מתגבר. כל מיני אוכלי טרפות לתיאבון ולהכעיס פתאום מתחילים לספר לך סיפורים על ישראל סבא.
בשבוע שעבר, בין שאר האסאם-אסים, קיבלתי לפחות חמישה ממנוולים, שכמו שאמר האיש המוזר בוגי יעלון לא הייתי עומד לידם שנייה אחת בלי נעליים גבוהות, שכתבו לי, סליחה אם פגעתי בך. כן בטח. שנייה אחרי שייצא יום כיפור יתחילו סיבוב חדש של הרעלת הסביבה, אם עוד לא כייסו את היושבים לידם בבית הכנסת, אבל עכשיו הם קדושים וטהורים וצמים ונועלים נעלי ספורט וסליחה שפגעתי.
קראתי בשבוע שעבר מאמר של מישהו שדיבר על גל גדול של מאות אלפים שחוזרים בתשובה שהתקשורת לא מדברת עליו. זה היה מאמר מתגרה ומתריס, אבל לחילוני כרוני מוטרד זה נכנס ישר לתוך הבטן העצבנית ומשגר אותו אל ארון המסמכים לבדוק שהדרכון בתוקף. זה בדיוק מדבר אל התחושה הזאת של היותר מדי. והיה גם איזה סקר לפני יום כיפור, עוד אחד מהסוג הזה של החגים, שסיפר שכל המסורתיים כמובן יצומו וגם חצי מהחילונים יצומו. המדור הזה מדבר אל החצי השני. גם להם מגיע קצת יחס. קצת עידוד. הם צריכים את זה בזמן הזה של השנה.
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם