לב של גבר: חייו הכפולים של יובל אדלמן
בחיים יובל אדלמן מחולון הוא איש ביישן, ביתי, לא מעז לעשות עיניים ומצניע בחן משקל כבד. על הבמה, עם איפור מוגזם, פאה צבעונית, עקבים מפלצתיים, חזייה ומחוך הוא ציונה פטריוט, שצוחקת על המימדים שלה, נהנית מביטחון עצמי גבוה ואם היא רוצה מישהו - גם תשיג אותו. ריאיון ללא איפור עם הדראג קווין הכי אהוב בישראל
מבט מהיר בדירה מגלה כי מדובר בדירה רגילה לכל דבר. אין בה שום דבר נוצץ, שמזכיר את עולמה הזוהר של ציונה. סלון עם טלוויזיה גדולה, צעצועים של ילדים פזורים בכל מקום ("אני מאוד אוהב את האחיינים שלי"), מטבח חצי פעיל כמצופה מרווק טיפוסי, חדר שינה סטנדרטי.
אבל מבט נוסף על הדירה מגלה שיש בה עוד משהו. בקצה המסדרון נמצא חדר ההלבשה של אדלמן, או יותר נכון לומר חדר ההלבשה של האלטר אגו שלו - ציונה פטריוט.
בחדר, תלויים על קולבים, אינספור תלבושות ופיאות, על הרצפה פזורות נעליים ענקיות עם עקבים מפלצתיים שהיו מפילים את הדוגמנית הכי יציבה בעולם. זה החדר בו אדלמן יוצר את הקסם. זה החדר בו ציונה פטריוט קמה לתחייה.
בכל הזדמנות רואים אותה בערוץ 24 ביחד עם מיכל אמדורסקי. אשתקד הופיעה יחד עם להקתה "פאות קדושות" במיני סדרה "תמיד אותו חלום" בערוץ 3. הופעה קוסמת ביום הולדתן האחרון של ציפי שביט וחני נחמיאס חיברה אותה אל האמרגנית ציפי מייזלר, לקראת גיבוש מופע בידור חדש.
"את לא מבינה איזה השכמה עשית לי. עכשיו תשע וחצי בבוקר! ואני הלכתי לישון בחמש!", אומר אדלמן איך שהוא פותח את הדלת, אבל מיד לאחר מכן, בנימוס טיפוסי, הוא מציע לי שתייה ועוגה. השתייה מתקבלת בברכה, העוגה פחות. בכל זאת צריך להיזהר לא להשמין בחגים.
יובל, איך נוצרה ציונה פטריוט?
"ממש במקרה. זה לא שקמתי יום אחד והחלטתי להיות דראג. זה התחיל בתור בדיחה בין מדריכים בעקבות הסרט 'פרסיליה מלכת המדבר'. בשנת 1997 הייתי מדריך במחנה קיץ בארצות הברית. אני והמדריכים האחרים החלטנו להשתעשע, ועשינו בצחוק קטע של דראג.
"חברה שלי ראתה את זה וביקשה ממני שאופיע ביום
ציונה פטריוט הוא שם מקורי ביותר, איך המצאת אותו?
"כשהתחלתי להופיע, התחילה מלחמת המפרץ וכל הזמן הראו בטלוויזיה סוללות פטריוט וזה פשוט נקלט בראש. מלכות דראג תמיד לוקחות שמות מפוצצים כמו טלולה בונה, את לא תראי שמות רגילים כמו שרון או מיכל. חבר שלי ואני התחלנו לדבר על הפטריוט, וחשבנו מה עוד אפשר לעשות עם השם. הבנו שהחומר שלי הוא מאוד ישראלי, ולכן זה התחבר לנו לציוני - ציונה".
אילו תגובות גורר השם ציונה פטריוט?
"הוא גורר הרבה תגובות, בכל זאת זה שם עם קטע שמושך תשומת לב. אבל השם מחייב אותי שיהיו לי חומרים בעברית, סטנדאפ ישראלי שעוסק בנו כעם. אני אוהב לצחוק על איך שנוהגים ישראלים בחו"ל, מה קורה בחגים, כל החומר שלי סביב ההוויה הישראלית והציונית".
והישראלים מחוברים אליך?
"הדראג לאט לאט תופס בארץ. אני לא אשקר ואומר שאין קריאות של הומו וקוקסינל, אבל זה לא כזה מפתיע כי בארץ יש הרבה סוגי אוכלוסיות ואין מה לעשות. התגובות של הישראלים מאוד משתנות בהתאם למקום בו אני מופיע. יש מקומות אליהם אני מוזמן, ואנשים יודעים שהם באים לראות דראג והם מקבלים את זה בכיף, הם פתוחים לזה. יש כאלה שהדראג בה להם בהפתעה והם לא יודעים איך לאכול את זה, כי בכל זאת אני 2.10 מטר, ואני גם גדול מבחינת מימדי הגוף שלי, ואיך אני בא? בתור דראג מוחצנת".
"באירוע שיש דתיים מן הסתם לא יזמינו את ציונה", אומר אדלמן כשאני שואלת על הקשר בין דראג לבין דת, "אני לא נתקל בקהל דתי. אני גם שואל במסיבות רווקות האם יש דתיות, כי בכל זאת כשבאה דראג מצפים לתכנים מאוד מיניים, כי אני לא חייב להיזהר כמו סטנדאפיסטים רגילים".
תסביר
"הסטנדאפיסטים הרגילים מאוד נזהרים לא לפגוע בקהל, שלא יתבעו אותם כמו שתבעו את נאור ציון. מהדראג לעומת זאת זה מתבקש, כי היא יוצרת אווירה הומואית ומינית, אנשים מצפים שהכל יהיה יותר קיצוני ומשוחרר. הסטנדאפ שלי מאוד מיני עם הרבה גסויות".
מי מקבל אותך יותר, נשים או גברים?
"נשים מתחברות יותר לדראג, כי אני מופיע הרבה במסיבות רווקות. נשים הגיעו למסקנה שחשפן זה פסה וסקסולוגית זה משעמם. אני בא ומצחיק, אני מייצג משהו שונה".
האם ציונה נולדה מהרצון להפוך לאישה?
אדלמן צוחק בקול רם. "ממש לא. אין לי שום כוונות להפוך לאישה, טוב לי איך שאני. אם הייתי מתכנן לעשות שינוי הייתי לפחות מתגלח, אבל כפי שאת רואה יש לי שערות על הפנים, הידיים והרגליים. אישה אני לא אהיה. אני בעצם דראג קווין שזה גבר שלובש בגדי אישה לצורך בידור והופעה. פה זה נגמר. ברגע שנגמרת ההופעה, מורידים את האיפור, מורידים את הבגדים הנוצצים והפאה הגדולה וחוזרים להיות גבר לכל דבר. הדראג זה המדים שלי, כמו שלעובדים יש מדים של מקדונדלס למשל.
"מי שיראה אותי בהופעה או לפחות תמונות שלי, יראה שאני בכלל לא מנסה להראות כמו אישה. אני מאוד דראגיסטי, האיפור שלי מאוד מוגזם וצבעוני, לא מדובר באיפור יופי. אבל עדיין הרבה ניגשים ושואלים אותי אם אני רוצה להיות אישה, ואז אני אומר להם שהם מתכוונים לטראנס סקסואל כמו דנה אינטרנשיונל".
אם כך אף אחד לא מתבלבל לגבי זהותך כגבר.
"תתפלאי! למרות שאני לא משדר בכלל נשיות, עדיין יש אנשים שניגשים ושואלים אותי האם אני אישה. וזה כזה מצחיק! מה, אתם לא רואים? איפה ראיתם אישה במימדים שלי? אני 2.10 מטר"
כמה זמן לוקח לך להפוך מגבר רגיל לדראג?
"יפה, לא אמרת הופך לאישה, כי זה משהו שונה. בדרך כלל אם מדובר בהופעה אז לוקח לי שעה וחצי. רוב הזמן הולך על איפור העיניים, וכשאני צריך להופיע בטלוויזיה אז מדובר ביותר משעתיים כי האיפור צריך להיות הרבה יותר מדויק ומשקיעים יותר בפרטים. הלבוש הוא החלק היותר מהיר, תוך חמש דקות אני שם את המחוך, הגרביונים והחזיה".
מה ההרגשה ברגע שאתה מוריד את מדי הציונה?
"הקלה! להוריד את המחוך, הגרביונים, הנעליים, הפאות זה מאוד משחרר, בעיקר בקיץ. מאוד חם להסתובב עם כל הפריטים האלה. אבל אני לא חווה איזה שינוי רגשי או משהו בסגנון של איזה באסה, חוזרים להיות עכשיו יובל אדלמן הרגיל. אני לא עושה עם עצמי שיחות עידוד עצמי או משהו בסגנון".
אני מבולבלת. האם זה אומר שאתה סטרייט או גיי כמו שהתפקיד מרמז?
"אני הכל, אני גם וגם אבל לא מגדיר את עצמי בתור ביסקסואל. מתוך הכבוד לאמא שלי שגם גרה בחולון, אני לא אדבר על הנטיות המיניות שלי. בואי נאמר שלדמות שלי מתחברים יותר גברים הומוסקסואלים מאשר סטרייטים".
אמא שלך לא יודעת על הנטיות שלך או על העבודה שלך?
"אמא שלי יודעת הכל והיא מאוד תומכת, היא כל הזמן משוויצה במה שאני עושה. אבל עדיין לקח למשפחה זמן לקבל את מה שאני עושה, כי בכל זאת יש לי תואר בתקשורת ועשיתי קורס של קופירייטר ועבדתי בתחום, ופתאום שיניתי את חיי לחיי לילה. כשעברתי סופית לעולם הפרסום היה בבית חשש של מה יהיה, מה אני אעשה, ממה אתפרנס. אבל היום הם מבינים שזו עבודה לכל דבר".
איך אתה באמת עושה את ההפרדה מהעבודה שלך כציונה לחייך כיובל?
"בקלות, מדובר בשתי דמויות שונות. אני אפילו מדבר על ציונה בגוף שלישי. ציונה היא כל מה שאני מת להיות ולא אהיה. אני תמיד מסתתר מאחוריה, אני כיובל מסתתר מאחורי השומן ומנסה ללבוש בגדים מחמיאים, ואילו ציונה צוחקת על המימדים שלה. יש לה ביטחון עצמי גבוה ואני הכי ביישן. ציונה היא אשת העולם הגדול, אם היא רוצה מישהו היא תשיג אותו, ואני אפילו לא עושה עיניים למישהו שנראה לי".
עושה רושם שיובל היה רוצה להיות ציונה על בסיס קבוע. מה ציונה מהווה בעבורך?
"בשביל לענות על זה צריך גדוד של פסיכולוגים, בגדול היא סוג של אלטר אגו. היא מסמלת שכל אישה צריכה להיות שלמה עם מה שהיא, שהיא צריכה לאהוב את עצמה כמו שהיא, מי ששמנה שתהיה שמנה ומי שכוסית שתלך לעזאזל. זה המוטו שלה בסוף כל הופעה, אבל היא עדיין אישיות נפרדת, בשבילי היא מהווה כיף, התלהבות, התחברות לאנשים. בתור יובל לא מכירים אותי".
מדוע לא מכירים אותך? אתה דמות מתוקשרת, אתה עובד עם מפורסמים.
"ציונה היא המתוקשרת. זו אחת מהבאסות הגדולות של הדראג, שלא מכירים אותי. המראה שלי ושל ציונה הוא שונה לחלוטין. ברגע שאני מוריד את המדים כבר לא מזהים אותי, אני חוזר להיות יובל הרגיל. אין שום אומן שיגיד לך שהוא לא נהנה מתשומת הלב כולל ההטרדות, ואם הוא יגיד את זה אז הוא משקר".
זה לא יתרון לעשות את מה שאתה אוהב, לקבל תהילה על זה, ואז אתה חוזר לעצמך ונהנה מפרטיות ושקט?
אדלמן מניד בראשו בשלילה. "ממש לא. דיברתי על זה לא מזמן עם אמיר פיי גוטמן, כשהיינו במשלחת בגרמניה, והוא סיפר על הערצה, הטרדות, הצקות, מחכים לו מתחת לבית, ואמרתי לו שהוא נהנה מהחשיפה כי אין אומן שלא נהנה מהחשיפה של הבמה, שמכירים אותו, והוא אמר שברור שהוא נהנה מזה, כי חלק מעסקי הבידור הם המעריצים וההטרדות.
"מי לא רוצה שיזהו אותו ויכירו אותו? שתביני, אני עושה הופעה, מצטלמים איתי, אומרים שנהנים ממני, ואז אני מוריד איפור ויוצא החוצה ואף אחד לא מתייחס אליי. אף אחד לא מסתכל עליי ואני רוצה את הפרגון הזה. מידי פעם, כשעוצרים אותי, זה נורא כיף מבחינתי", חיוך גדול מאיר את פניו, "בשבוע שעבר כשהייתי בסרט, ילדה אחת זיהתה אותי וזה היה מאוד כיף. זה באסה כשאין את זה".
הרצון לתהילה מעיד על רצונך להיות שחקן?
"כן, כשהשתחררתי מהצבא התלבטתי בין לימודי תקשורת לבין לימודי משחק, אבל בסוף למדתי תקשורת בגלל הפרנסה. אבל זה חיידק שקיים, אני פריק של מחיאות כפיים".
מדוע אתה לא מנסה להיות שחקן?
"מה שאני עושה זה סוג של משחק ואמנות, אני בכיוון הזה. בינתיים הדראג ממלא לי את הצורך של הבמה. אבל אני רוצה יותר. החלום שלי הוא טוק שואו של ציונה".
אתה פועל בכיוון?
"צריך הרבה כסף כדי להפעיל פיילוט שבא מיוזמתך או להיות ממש מוכר כדי שיפנו אליך. כרגע אני לא זה ולא זה. יש לי כבר את הכל בראש, איך זה ייראה, מה אני אעשה. מתישהו זה ייצא מהמגירה".
אם ככה למה לא לעזוב את חולון ולעבור לתל אביב, העיר שבה קורה הכל?
"אני גר בדירה שלי, יש לי חנייה קבועה, מה זה חולון מול תל אביב? אני קרוב ליציאה מהעיר, אני מגיע לתל אביב בקלות. מעולם לא היה לי רצון לגור בתל אביב. אני מאוד מרוצה מחולון, העיר שלנו יפה ומטופחת, מוטי ששון הוא ראש עירייה טוב, יש לנו הכל".
לא חסר בחולון כלום?
"חסרים המסעדות והפאבים, לכן אני כל הזמן יוצא לתל אביב. קצת חבל, אבל אני נהנה מהשקט".
יש אנשים שנרתעים מציונה ופוחדים לגשת אליך?
"במישור הרומנטי הרבה אנשים אומרים וואו, זו ציונה, יש לה את ההילה שלה ומפחדים לגשת. בכלל לדראגיסטים יש בעיה עם קשר, כי יש סטיגמות על קוקסינל שכל הזמן מסתובב במכוני יופי ודואג לציפורניים שלו.
"בקטע האישי, הרבה פוחדים לגשת אליי ולדבר איתי, ואני אומר למה? ואז אני נזכר שלציונה יש פה גדול, אין לה אלוהים על הבמה, והבעיה היא שאנשים לא עושים את ההפרדה בין ציונה ליובל".
זה פוגע בך.
"כן, אבל מה לעשות. אני גם לא מרגיש פגוע לגמרי. יש לי מספיק חברים אז זה בסדר, בסוף כן ניגשים אליי כל מיני חברים דרך חברים שמבקשים תמונות וכאלה. אני לא מרגיש לבד או בודד, ממש לא".
מה עם חיי האהבה שלך?
"לפעמים יש ולפעמים אין, כרגע אין כלום. יש לי צורך בזוגיות, אבל זה לא לפי דרישה. יובל מאוד משעמם בקטע הזה, הוא אוהב בית, טלוויזיה, קולנוע, מסעדות. בתור יובל, בימים שאני לא מופיע, אני מעדיף את הבית או להיות אצל חברים. אני כל הזמן עוסק בחיי לילה ועד שיש לי ערב חופשי אני מעדיף אותו לעצמי".
אפשר לכנות את הדראג כאמנות?
"זו אמנות במה לכל דבר. יש פה הרבה משחק, דמויות, אנחנו מחקים דיוות חזקות כמו יפה ירקוני, ריטה, ליזה מינאלי ועוד. כל דמות שאנחנו מחקים אנחנו צריכים ללמוד עליה, מה היא לובשת ואיך היא מתנהגת, וזו אמנות לכל דבר. אנחנו עושים הרבה חזרות, משקיעים בלבוש, וזה מה שמבדיל מלכת דראג מול דראגיסט רגיל ששם עליו פאה והולך למסיבה, אני בחיים לא אעשה את זה".
בחיים לא תלך למסיבה כאישה?
"לא. אני הולך כיובל, למרות שיש הרבה שואו ללכת למסיבה כציונה. אני לוקח את עצם היותי מלכת דראג כעבודה לא כדרך חיים. מדובר בעצם בטרחה. המחוך, העקבים והגרביונים לא נוחים. אני מתלבש כך רק בשביל העבודה. אם נגיד אני הולך לייחצן את הליין שלי או אם אני הולך למסיבה בה יש קהל פוטנציאלי אז אני איהפך לציונה, אך במצב רגיל אני מעדיף ללכת כיובל ולבלות בחופשיות. אני רוצה שיהיה לי נוח ומחוך, חזייה ועקבים זה לא נוח".
אז למה לא לוותר על פרטי הלבוש הלא נוחים?
"אי אפשר. ראית אי פעם אישה בלי חזה? אני יוצר פה אשליה של אישה, והמחוך פשוט יוצר מראה יותר טוב. אבל עדיין ציונה היא לא כוסית, לא יעזור כלום".
אצלך לפחות פרטי הלבוש מהודקים, לא כמו אצל מיכל אמדורסקי כשנפל לה הביקיני.
"מה שעשו לה פשוט היה עוול. יש לי פינה קבועה איתה. היא מותק, מגניבה ומצחיקה. היא ממש לא הדיווה שעשו ממנה. גיא פינס עשה עליה אייטם מאוד מרושע.
"אז מה עם היא פרובוקטיבית? זה לא שהיא עשתה צילומי עירום. כן, היא בנאדם מיני, אבל היא לא היחידה. גם בר רפאלי מדגמנת ביקיני, ואם ייפול לה אז גם לה יגיע? גיא פינס פשוט נסחף שם, מיכל ממש לא תכננה את זה וזה היה קטע מאוד לא נעים. הייתי בפייסבוק שלה והיא הייתה ממש בטראומה מזה".
אפרופו אנשים מפורסמים. איך הם מגיבים לציונה שלך?
"הם תמיד מקבלים את זה, במיוחד הדיוות שאירחנו כמו שרית חדד, אילנה אביטל, שלומית אהרון, הן נורא מקבלות ואוהבות. את יודעת שציונה גם הייתה כתבת שטח והייתה מראיינת מפורסמים? זה היה מצחיק, כולם קיבלו את זה אבל הם לפעמים היו מתבלבלים, הם לא ידעו אם לפנות אליי בתור את או אתה, אבל אני תמיד מתקן אותם. כאילו השקעתי, יש לי חזה! יש לי איפור! בשביל מה השקעתי? כדי שיקראו לי אתה?".
לא קלים חייה של ציונה. "פעם אחת עליתי להופעה במועדון ומיד הבנתי שזה לא הקהל שלי", מספר יובל, "עליתי לבמה וזרקו עליי כוס. מיד ירדתי ואמרתי למנהל שאני הולך. אבל זה מקרה נדיר, כי אני כבר די יודע לברור את הקהל שלי, וכמובן יש את התגובות של הדרכים".
תגובות של הדרכים?
"כשאני נוסע להופעות אני כבר לבוש עם הפאה והאיפור. הדבר היחיד שאני לא שם זה נעליים כי לא נוח לנהוג איתן. אנשים פשוט בוהים בי, בייחוד כשיש רמזור אדום. יש כאלה שמגניבים מבטים מזווית העין וזה בסדר, אבל יש כאלה שלא מסיטים את המבט וזה מטורף.
"אני פשוט לא מבין את זה. איפה הנימוס? גם כשאני הולך ברחוב אנשים בוהים בי ומצפצפים לי. השבוע יצאתי מאוטו, שמתי את העקבים, וקבוצה של ערסים התחילה לנהום לכיוון שלי. ואז עברו שתי נשים בנות חמישים פלוס ואיחלו לי בהצלחה בהופעה. היה לי ממש כיף לשמוע אותן".
איך אתה מתמודד עם המבטים והיחס העוין?
"אני פשוט מתעלם. אני רגיל לזה ואני כבר לא שם לב שבוהים בי. כשאני באוטו הכי קל להתעלם, אבל בצעידה זה כבר בעיה. גם מאוד תלוי איפה אני צועד. בשינקין וברמת אביב אני יכול ללכת בשיא הכיף, אבל פעם אחת הייתה לי הופעה ברחוב סלמה ב-12 בצהריים בדרום תל אביב".
אוי
"אני מבין שאת מכירה את הרחוב הזה. הגעתי לשם עם מונית, ובסך הכל הייתי צריך לעבור את הכביש. אם הייתי יודע שיתעוררו תגובות כאלה, הייתי מבקש מהנהג לעשות פרסה. איך שיצאתי מהאוטו, הרחוב התעורר לחיים למשך שתי דקות.
"אנשים התחילו לצעוק לי כינויים מעליבים, עצרו את המכוניות, שאלו מה זה, כאילו מה קרה? זה לא היה נעים ואפילו קצת מפחיד ומלחיץ. אבל אסור להגיב בחזרה, כי האנשים יגיבו חזרה, עדיף שיירגעו וימשיכו הלאה".
היו מקרים שפחדת?
"פעם אחת בראשון אחרי הופעה, קלטה אותי חבורה של ערסים והם רדפו אחרי וזרקו לי משהו על האוטו, אך זה היה מקרה קיצוני. זה נדיר. בסופו של דבר הכל עניין של חינוך. הקללות זה הכי גרוע, אבל מה הם כבר יכולים להמציא? הומו? קוקסינל? שמעתי הכל. מה הם יגידו? בור ועם הארץ?".
המקרים האלה לא גורמים לך להתקפל? לוותר על הדראג?
"לא, כי אני כבר יודע לברור את המקומות בהם אני מופיע. אני בוחר את הקהל שלי".
התגובות של אנשים כלפיך משתנות בהתאם למיקום גיאוגרפי?
"כן, במרכז יש הרבה יותר פתיחות לדראג, בצפון זה עדיין חדש. פתאום גילו את זה. הבעיה לא נעוצה במיקום גיאוגרפי אלא בסוג אוכלוסייה, איפה יש יותר או פחות ערסים. לכן בבאר שבע או קרית שמונה לא מקבלים אותנו".
אתה חש בשינוי ביחס לדראגיסטים עם השנים?
"כן, בשנים האחרונות הדראג מאוד תפס. פתאום מזמינים אותנו לקיבוצים, ועדי עובדים, להופיע בפני אל על, משרדי עורכי דין ומה לא".
בזכות מה לדעתך נרשמה עלייה בביקוש?
"בזכות בנות פסיה. הן בזמנו העלו את הדראג על המפה, הן הפכו את הדראג למיינסטרים. גם עכשיו הייתה סדרה 'תמיד אותו חלום' שזכתה בטקס פרסי הטלוויזיה כסדרה הטובה ביותר. כל הסדרה הזו עוסקת בדראג ועל ההפרדה בין החיים האמיתיים לחיי הבמה, כשברקע יש את השירים של צביקה פיק. אני וחברי הלהקה שלי 'פאות קדושות' השתתפנו בסדרה".
חוץ מהופעות וסדרות טלוויזיה, במה עוד מתבטאת עליית הדראג על המפה?
"לפני חודשיים יצאה משלחת לחו"ל מטעם עיריית תל אביב, משום שהבינו שתיירות גאה מביאה הרבה כסף. בעירייה הוציאו משלחת לגרמניה ל'גיי גיימז' שזו אולימפיאדה לגייז שמתקיימת כל ארבע שנים".
מי נבחרו כנציגי העירייה?
"הפאות הקדושות ביניהם אני, אמיר פיי גוטמן, תומר היישטיין ומספר דיג'יים מוכרים. זו הייתה משלחת מאוד גאה וספציפית אשר באה לגרמניה במטרה לייצג את תל אביב. כל יום עיר אחרת קיבלה את הבמה המרכזית, וכשאנחנו קיבלנו את הבמה שלנו נתנו את השואו של החיים. וזה לא הסתכם רק בזה, משרד החוץ שלח אותנו לפני חודש וחצי להופיע באמסטרדם להופיע ביום הגאווה.
"הערוץ הראשון שהוא הערוץ הכי שמרני, לקח את הפיאות הקדושות להופיע בקליפ לרגל שידורי החג. שידרו את זה אפילו בערב ראש השנה! זה לא דבר של מה בכך, כל הגורמים האלה בעצם הדגישו את הדראג כאמנות".
בימים אלה יובל משמש גם מפיק אמנותי של ה"וויגסטוק", פרפאזה של וודסטוק, פסטיבל הרוק הידוע. באנגלית פירוש המילה "וויג" הוא פאה. מדובר בפסטיבל דראג שרץ בחו"ל מאז שנת 1984, ובארץ הוא רץ משנת 1995 עד 2002. הפסטיבל נוסד על ידי קבוצת פעילים בקהילה ההומו-לסבית, טרנס וביסקסואלים שבקרבם היה אחוז גבוה של נשאי איידס. מטרת הפסטיבל היא להגביר את המודעות לאיידס.
יובל: "ב-15 באוקטובר, בגן מאיר בתל אביב, הולך להיות הפנינג ענק שבו ישתתפו כל מלכות הדראג. אני מחליט מי יופיע, איזה שירים הוא ישיר וכמה זמן יהיה לכל אחד על הבמה. מדובר פה ב-25 דראג וכולן רוצות חשיפה, כולן רוצות להופיע קודם, כולן רוצות להיות מדונה וליידי גאגה.
"המלחמות כבר התחילו, מי תשיר איזה שיר, מי תופיע אחרונה, אם אחת מביאה אביזרים אז השנייה תביא רקדנים והשלישית תביא מיצגים. אפילו כבר התחילו האיומים, שאם הדראג לא תקבל את זה ואת זה אז היא לא תופיע. אבל עדיין מדובר באירוע מאוד חשוב כי הוא מתרחש בכל העולם.
"אנחנו עושים את זה בשביל להתרים כספים. אחוז ההידבקות באיידס אצל הומואים גבוה יותר וזה כי הם מטומטמים, הם לא שומרים על עצמם. הם צריכים להבין שמתים מהמחלה הזו, שלא מדובר בשפעת ואנטיביוטיקה ובזה זה נגמר".
מה דעתך האישית על הוויגסטוק?
"הדעה שלי קצת בעייתית. עשו אירוע מודעות שכולו על טהרת הדראג, ומה יוצא מזה? דראג שווה הומו שווה חולה איידס. הקישור של הדראג עם האיידס מציק לי, אך זה כך בכל העולם, וכולם נרתמים למאמץ, אם זה בגלל החשיפה או בגלל הרצון לעזור. בסופו של דבר הבמה של הוויגסטוק זה המקום להיות בו. בין המופיעות יש דראג ותיקות שיש להן כבר חשיפה והן לוקחות הרבה כסף להופעות, אבל הן עדיין עושות הכל בהתנדבות כי מדובר ביוקרה".
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם