בשם האחים שאינם: השחקן מוטי תמם מעלה הצגה ימנית בפסטיבל עכו
אחרי שטילי החיזבאללה הרגו את שני אחיו, מוטי תמם לא חשב שיעלה שוב על במה. הצגה חדשה בכיכובו, שתוצג בסוכות בפסטיבל עכו, מגלה מה באמת חושבים תושבי העיר על הדו קיום עם השכנים הערבים ועל השמאלנים מתל אביב שבאים לאכול חומוס פעם בשנה
מיד עם פרוץ מלחמת לבנון השנייה עבר תמם להתגורר בבית אמו בעכו. בית המלון בנהריה, שבו הפעיל במשך כמה שנים עסק להפעלת צוותי בידור, נסגר ביום הקרבות הראשון. בבית התרכזו בני המשפחה המורחבת. דאגתם הייתה נתונה לאם האלמנה שעברה אירוע מוחי קשה והייתה צמודה לכיסא גלגלים.
"שמענו הרבה בומים", הוא משחזר בדייקנות את היום הנורא בחייו. "לא ידענו אם זה שלנו או שלהם. פגשתי בבית של אמא את האחים שלי. אריה, שמשפחתו עברה לגור כאן כי אין להם מקלט, וטיראן הצעיר, ששלח את המשפחה לכפר של גאידמק באשקלון ועבד כאן בעסק. נפרדתי מהם והלכתי לשבת בבית הקפה השכונתי.
"בארבע אחר הצהרים הייתה צפירה, ואחרי 20 שניות שמענו פיצוץ אדיר. יצאתי החוצה וראיתי שטיל נפל בשכונה, הפעם הראשונה במלחמה שזה קרה. אמרתי, ארוץ הביתה לראות את אמא שלי. פגשתי את שני האחים שלי יורדים למקלט עד יעבור זעם. אמא הייתה בכיסא גלגלים בחדר המוגן.
"כשראיתי שהכל בסדר, אמרתי שאחזור לבית הקפה, שהיה במרחק כמה עשרות מטרים מהבלוק. איך שאני הולך קרא לי חבר וניסינו לראות איפה פגע הטיל. היינו ברחוב ופתאום עוד בום. הרגשתי אותו מאוד קרוב, ממש בבשר. החבר עף אחורה באוויר. לא קלטתי שהוא נפצע. הרגשתי שקרה משהו. הייתה לי תחושה לא טובה. הטיל נפל 12 מטרים מאחורי הגב שלי.
"הסתובבתי וראיתי את האוטו של אחי עולה באש. רצתי לכיוון הבניין כדי לראות שהכל בסדר. ברחבה ליד הבלוק ראיתי את אחותי שמחה שוכבת על הדשא. ניגשתי אליה ושאלתי אותה מה קורה. היא אמרה שטיראן ואריה נפצעו.
"מהפחד ניסיתי להרים אותה והיא אמרה כואב. הבנתי שהיא נפצעה. היה לה חור בכתף. לידה על הדשא שכבו שני אנשים. השכן והבת שלו. הם נראו כמו ישנים. הבנתי שאין מה לעשות. הרבה אנשים שכבו על הכביש הראשי. כולם נפגעי הדף. לא יודע מאיפה היו לי הכוחות לתפקד".
האח טיראן עמד ברחבה שלפני הבית. "שאלתי אותו מה קורה? הוא אמר: 'קשה לי לנשום, אני מרגיש שאני הולך למות'. כלפי חוץ לא ראו כלום, מלבד חתך בשפה. הגיעו שוטרים וביקשתי שיטפלו בטיראן. ראיתי את אחד השכנים, שיורד
"הייתה אנדרלמוסיה. דיברתי כל הזמן עם מד"א חיפה. התפלאתי למה הם לא מגיעים. הם אמרו הצוות נמצא אצלכם. התברר לי מאוחר יותר שכתוצאה מההדף מכונית התנגשה בעמוד והצוות טיפל בהם. הם לא היו מודעים שבתוך הבניין וברחבה, שהייתה מגודרת, נמצאים רוב הנפגעים. הייתי בריצה מתמדת בין אמא שלי לאחרים. די היסטרי. הבנתי שהם יצאו מהמקלט לעשן סיגריה וטיראן רצה לקחת את האוטו ולחזור לעבודה".
לאחר כמה דקות הגיע סוף סוף הצוות הרפואי. "הכוח הראשון שהגיע לא ידע איך לתפקד מבחינה טיפולית. רק כשבא האמבולנס הראשון הגיעו עוד כוחות והתחילו בפינוי האנשים. דאגתי שיפנו את אמא שלי, ועליתי על אמבולנס שנסע לבית החולים בנהריה לראות מה קורה עם המשפחה שלי.
"הם התייחסו אליי כנפגע טראומה ורצו להוריד אותי בקיבוץ לוחמי הגטאות, שם בנו מחנה טיפול לנפגעים קלים. אמרתי להם שאני צריך להגיע למשפחה שלי. הם הורידו אותי בכל זאת ולקחתי תחבורה ציבורית.
"הגעתי לבית החולים בחמש וחצי בערב והתחלתי לרוץ ולחפש. לאף אחד לא הייתה תשובה. ואני רץ בין המחלקות. פגשתי חברה טובה של אחותי והיא סיפרה לי שחלה הידרדרות במצב שלה ולקחו אותה לחדר ניתוח. כשדיברתי איתה לאחר ההתפוצצות, לא ידעתי כמה המצב שלה חמור. מאוחר יותר התברר לי שהיא נפגעה בחלקים הפנימיים - כבד, מעיים, חלל הבטן.
"שלחו אותי ממקום למקום, כנראה הם ידעו את המצב והסתירו ממני. כששאלתי, אף אחד לא ידע כלום. אמרו, אנחנו לא יודעים אם הם בכלל בבית החולים, הם לא רשומים במצבה".
בערב הגוף הכריע אותו. "לא היה לי כוח לרוץ. ישבתי מחוץ לחדר המיון וחיכיתי לתשובה. עישנתי אחרי חודשים ארוכים של גמילה. הרגשתי בדידות מאוד גדולה וחוסר אונים. אתה לא יכול לעשות כלום. יודע שקרה לך אסון נוראי ומצד שני רוצה להדחיק את זה. הדאגה הייתה על האנשים שאני רואה פיזית, אחותי שהייתה שעות בחדר ניתוח, האחיינית שנשלחה לניתוח קטן.
"התחלתי להבין שקרה משהו נורא, אבל ניסיתי להדחיק את זה. את אחי טיראן פינו באמבולנס כשהוא עוד הלך. אתה לא רוצה להאמין לגרוע מכל. כל הזמן היו עובדים סוציאליים מסביב. הגיעו גם עיתונאים שנדבקו אליי עם מיקרופון וביקשו תמונות. לקחו אותי הביתה להתקלח ולהחליף בגדים.
בבגדים היה ריח חזק, כמו ריח של חלודה חזקה שלא הבנתי. אחרי זמן הבנתי שזה ריח של דם. הבגדים שלי היו מלאים בדם. הדם של אחי אריה. ריח הדם של מישהו שאתה אוהב.
"שטפתי את עצמי במהירות, בלי סבון, רק מים, מת לחזור מהר לבית החולים. ביציאה מהבניין ראיתי את זירת האירוע בפעם השנייה. עכשיו שמתי לב לנזק הגדול. שלוליות דם, אוטו שרוף. שאריות של אחרי המלחמה. הבנתי שאין לי לאן לחזור. הבניין ננטש והעבירו את האנשים למלון סמוך. בסביבות 23:30 קראו לנו. הבנתי את מה שידעתי. עד היום אני זוכר את הפנים של הקצין. אמר, 'צר לי להודיע לכם: אריה וטיראן נהרגו'. ביקשו שנעשה וידוא זיהוי. אלו היו האחים שלי".
בני המשפחה לא החליפו מילה עם אמם על האסון שהתרחש. "אמא הייתה אחרי אירוע מוחי, אבל כנראה הבינה לפני כולם. המטפלת הפיליפינית מספרת שהיא קראה לאבא עליו השלום ואמרה, 'תהיה מוכן לקבל את הילדים שלך'. כשלקחו אותה מחוץ לבניין על אלונקה, ראיתי שהיא מרביצה על הראש כאות אבל.
"ניסינו לא לדבר איתה על זה, אבל ראיתי את הידיעה על העיניים שלה. העיניים כבו. פלאט. אמא שלי היא אישה מאוד מגוננת. הסקתי שהיא מנסה להסתיר את הצער שלה, כדי לא להעמיס עלינו".
למחרת בבוקר הטלפון צלצל. "רופא עיניים מבית החולים ביקש את ההסכמה לקחת את הקרניות שלהם. הייתי בהלם מהחוצפה. עוד לא קברנו את האחים שלי וכבר מבקשים. בנימוס לא סירבתי ולא אמרתי כן. אמרתי אני לא מסוגל להחליט, יש גם משפחה. הוא אמר, יש עוד 24 שעות לכל היותר לקבל את ההחלטה. דחינו את הלוויה ביום כדי להמתין לאחי שהיה בטיול באיטליה.
למחרת הוא שוב צלצל. לא כל כך הבנתי את הבקשה. לא יודע איך, אולי תחושת בטן, אמרתי כן. אם היה טוב בכל הסיפור הזה, זו אותה החלטה. תרמנו את הקרניות והמעשה עשה רעש ציבורי. פתחנו הזדמנות לארבעה אנשים. הם ביקשו להיפגש איתנו. אחד המושתלים, בחור צעיר, אמר לי, 'איך הסכמת לעשות את המעשה ולתרום לאנשים שלא הכרת'.
"זה לימד אותי לקח, להסתכל על העולם מנקודה של איך אני יכול לעזור. הבנתי שעשינו את השליחות שלנו. גם תרמנו קרנית וגם שיננו את השקפת העולם שלו".
מוטי תמם, 48, נולד בחלק העתיק של עכו והעביר בעיר את רוב חייו. "תמיד רציתי להיות שחקן, אבל לא היה לי את האומץ והגישה. כנער עבדתי בפסטיבל עכו כפועל במה. הכרתי את האנשים, התלהבתי מכל סוגי הקהל שמגיעים לכאן", הוא נזכר.
הוא התגייס לצה"ל בתקופת מלחמת שלום הגליל. לאחר השחרור השלים בגרויות ועבד במשרד הביטחון. ב-85 הוקם בעכו מרכז התאטרון, יוזמה של בוגרי בתי ספר למשחק מהמרכז, שבנו להקה שעבדה בכמה מהמבנים בעיר. תמם ניצל את ההזדמנות, זכה להשתתף בסדנאות של טובי המורים לדרמה והיה שותף לכמה הפקות. לאחר שלוש שנים החליט להצטרף לצוותי בידור בבתי מלון באילת.
"זה היה מבחינתי הכי קרוב לתאטרון, לתחום שהיה קרוב ללבי", הוא מסביר מדוע שחקן צעיר בוחר להנחות משחק בינגו מול קבוצה של נופשות בגמלאות. "זה היה או לעבוד במפעל או בבידור. רציתי להישאר בתחום וגם להתפרנס.
"החלום של כל איש בידור במלונות הוא שיגיע יום אחד מפיק גדול לנפוש שם במקרה ויגלה אותך. זה גם היה החלום שלי. החלום שלא התגשם. התגלגלתי בענף הבידור עשר שנים. עבדתי בכפר הנופש בנואיבה הים תיכונית במכמורת והכרתי מפיק בחברת בידור, שביקש שאעשה הצגות ילדים".
רוב המופעים הוצגו בפני ילדים שסבלו מתסמונת דאון. "הרגשתי שמעבר לבידור אני תורם לאנשים שמחזירים לך אהבה גדולה, לא על בסיס האם ההצגה הייתה טובה או לא. שש שנים הופעתי שם, טיילנו ביחד, הצגנו בכל המוסדות בארץ. המון שחקנים דווקא נרתעים מעבודה כזו, מפחדים ולא מנסים להיפתח. עד היום אני נמצא בקשרים איתם, משתדל לתרום להם בסדנאות".
לא רצית ללמוד משחק באופן מקצועי?
"ניסו לשכנע אותי ללמוד משחק בבתי ספר ממסדיים, אבל לא היה לי את האומץ. גם לא רציתי לוותר על משהו שהיה לי ביד. בעכו קיבלתי כלים של שחקן, לימדו כאן מורים מצוינים. רציתי להתקדם בבידור ולבנות תוכנית כמו שאני מבין, משהו ברמה גבוהה יותר שישלב את מה שלמדתי ואת הבידור. חברות הבידור לא כל כך בנויות לזה. תהיה טוב או רע, מי מהאורחים יזכור אותך עד הנופש הבא?".
ב-2002 הוא הקים חברה משלו, שהפעילה צוותי בידור בבתי מלון בצפון הארץ. "גייסתי עובדים והכשרתי צוותים", הוא מספר. "נתתי להם כלים. העסק הפך מאוד משגשג. עבדנו בקביעות במלון בנהריה וקניתי ציוד חדש כדי להפעיל צוות נוסף במלון בעכו. נאלצנו להתמודד עם האופנה החדשה של מחזות הבידור וגיוס רקדנים ששרים בפלייבק. ב-2006 פרצה המלחמה וקיבלתי הודעה מהמלון שהם סוגרים בגלל המצב. אמרתי נקפיא את ההופעות עד שהמלחמה תסתיים".
ואחרי שהמלחמה הסתיימה?
"אנחנו מבכים את מות 136 החיילים והאזרחים במלחמה שלא השגנו בה כלום. בושה מאוד גדולה. כאזרחים היינו מופקרים. פתחו וסגרו אותה ללא כל המטרה. לא מיגרו את החיזבאללה. חטפו חיילים, הפצצנו. הם הגיבו, המצב הידרדר. מלחמה שמצולמת ברמה של הוליווד, צחוק. חיילים בלי ציוד בסיסי ושר ביטחון עם משקפת הפוכה. הבנת שאין לך על מי לסמוך במדינה. במשך שנים הם הצטיידו בטילים ואנחנו בנינו צימרים".
לאחר השבעה תמם גילה את המציאות החדשה של חייו. "חזרתי הביתה ופתאום הבנתי שהחיים לא יהיו אותו דבר. לא אישן בלילות, אהיה דרוך, מגיב בבהלה לצלילים וקולות. הקולות לא הניחו לי. לא מעט אני חולם על טילים. הכאב הכי גדול הוא עם המראות. רואה את כל המראות: אדם שנשפך מהראש שלו דם. כל רגע של שקט, זה משתלט עלי. כאילו יש ענן שחור מעלי ומחכה לרגע שבו הוא יכסה אותך. לכן אני מפחד לישון, כי אני הכי חשוף. לא בשליטה".
הוא נאלץ לסגור את העסק שלו וחי על חסכונות. אני לא יכול לשמח אנשים כי אני לא שמח. אני לא יכול להיות במקומות שמנגנים מוזיקה, כי בתוכי אני לא מסוגל לשמוע מוזיקה. כסף, לא כסף - קיבינימט. הכל הופך לחסר משמעות. אני לא אותו בן אדם שמח שהיה קודם, לא אותו אדם עם ביטחון. אם לא הייתי בתאטרון, הייתי סגור בבית.
"איבדתי כל עניין בלחיות. חזרתי עשר שנים לאחור. אני לא אחזור יותר לשוב לשם, קשה לי להתעסק בארגון. זו הקרבה גדולה מדי, אני לא יכול להעמיס עליי דאגות של אחרים. אני רוצה לרכוש כוחות כדי להעמיד אותי על הרגליים ואין מספיק כוחות. גם בתאטרון אני מתפקד אחרי ימים שלמים בהם אני לא ישן. זו משימה לא קלה עבורי".
בחודשים הראשונים הוא נאחז בזיכרון. "היה לי רצון עז להנציח אותם. זה היה הכי בוער לי בלב. הנצחה הנצחה. כל הפעולות שהיו סביב זה. אזרח נהרג בביתו במלחמה, אין בזה שום היגיון ונשאר רק להנציח אותו. יש ארבעה אחיינים שגדלים יתומים, איפה הצדק? למה זה היה צריך לקרות. המשפחה התפרקה. משולחן שבת של עשרים איש נהיינו שלושה אנשים. אני רואה את הריקנות הזו, חש אותה. מקומות מאוד עצובים.
כל אחת מהנשים לקחה את האסון למקום שלה, ונוצרה התרחקות. שמחה הוגדרה כנס רפואי. אם פעם היה לה את הכוח לאחות את המשפחה, היא איבדה כוח וחשק. באיזשהו שלב אתה אומר אין לי כוח לייפות ולהגיד שזה בסדר. שום דבר לא בסדר. הבן אדם היחיד שעוזר לי באמת הוא ראש העיר, שמעון לנקרי. בכל בקשה שלי, הוא שם".
החברים הישנים נעלמו אט אט. "אנשים הכירו מוטי מאוד אחר ומוטי השתנה להם מול העיניים. לא שמח, לא מדבר על דברי חולין כמו נשים ושטויות. הייתי מסוגר, לא היה מי שיוציא אותי מהבית. אנשים מתרחקים. מהם אני לא מצפה, הם לא מבינים מה זה טראומה ושכול. גם אני לא הבנתי לפני כן צעקה של אחרים, כי לא הייתי במקום שלהם. התעסקתי ברווחה האישית שלי.
"אבל אני כן מצפה מהמדינה שתבין. קבעו לי 20 אחוז נכות כתוצאה מהפוסט טראומה, בדיוק כמו לבן אדם שהיה במכולת והצהיר שהוא גם פוסט טראומטי. מבחינתם, אם אתה לא רוצה להתאבד, אתה בסדר. אני הולך לטיפול פסיכולוגי ושותה כדורים".
הוא נרתע מלהמשיך לצרוך תרופות, מרגיש צורך להיות מוכן לכל אסון שאולי יתרחש. "אני די מפחד מטיפולים, התרופות שמות אותך במקום אחר. הן גרמו לי לשמוח, אבל זה לא הייתי אני. לא שמחה אמיתית. גם היום אני חושש שאתפס עם המכנסיים למטה, אני פוחד לאבד שליטה".
כמה ימים לאחר האסון קיבל תמם פניה ממרכז התאטרון בעכו לנסות לכתוב הצגה שתתרכז בטרגדיה. במשך כשנה הוא עמל על הפרויקט שקיבל את השם "איכה". "ללא ההצגה לא יודע איפה הייתי", הוא מכיר תודה. "בכל הצגה סיפרתי את הסיפור, דיברתי על הבעיה ועל ההתמודדות איתה. תמיד אחרי ההצגה הרגשתי יותר חזק, התעלות שנמשכה שבוע. זה נתן לי כוח. ניסיון של אדם אחד להתעלות מהכאב הכי גדול שלו.
"אבל 'איכה' לא הגיעה למקומות שרציתי. הייתי בטוח שנופיע בבתי ספר. ההצגה לא עברה סל תרבות. אפילו לא דאגו להודיע לי. די נדהמתי".
"איכה" לא ריפאה את הצלקות ותמם המשיך להיות מטופל על ידי פסיכולוג. "בטיפול אנחנו עובדים על התפקוד היומיומי. לא להיכנס למרה שחורה. אתה יכול לקבוע איתי, אתלבש, ואז ברגע האחרון לא אצא מהבית. עד היום אני הולך לאירוע, שומע את המוזיקה, נלחץ והולך הביתה. אם בעבר הייתי יוצא פעם בשבוע לתל אביב, היום לא. לא קל לי לקיים את השגרה. אם אני לא יכול להתנתק מהריח, מהמראות, מרעש של אווירון - אני במקום לא טוב".
מה הכי קשה?
"יש לי רגשות אשם שאני חי והם לא. אני רווק, אין לי ילדים. הם השאירו אחריהם ארבעה יתומים. לא פעם אני אומר בשמחה, הייתי מתחלף איתם. אם אפשר לסובב את הגלגל לאחור, אז שרק אני אספוג. אקבל את המוות באהבה".
כעובד של המרכז לתאטרון עמל תמם בשנה האחרונה על מחזה חדש, "אסלי", שהבכורה שלו תיערך ב-26 בחודש כהצגה אורחת בפסטיבל עכו (רועי רשקס כתב יחד עם תמם, שגם משחק; מייסרה מסרי ביים).
הרעיון עלה במוחו עוד בפסטיבל האחרון, כשבטקס הענקת הפרסים עלה לבמה אלדד גלאור, יוצר ההצגה "מילות מפתח" - שעסקה ביחסים בין חיילי צה"ל לפלסטינים במחסומים - והקריא
טקסט ששלח אחד הצופים. במכתב טען כי אינו מאמין יותר במדינה הציונית וכי אינו רוצה לחיות ב"מדינה הפשיסטית הזו". גלאור הוסיף כי המסר של ההצגה הוא שהכיבוש משחית וקרא לשלום בין העמים.
"הוא התחיל לנאום, אז קמתי ויצאתי החוצה", אומר תמם. "פניתי למנהלי הפסטיבל ושאלתי מה זה קשור. נוצרה מהומה. אנשים עזבו את האולם, שרקו בוז. באותו רגע החלטתי לכתוב מחזה ימני. היו לי כמה רעיונות בראש, כל פעם זרקתי כאן משהו אחר. לבסוף החלטתי להעמיד את הסיפור של עכו בימי הפסטיבל ולהצביע על הנתק בין היוצרים, שרובם מגיעים מתל אביב, לאנשי העיר".
במרכז ההצגה מפיקה שמנהלת מופע חוצות פרו פלסטיני, שבו אמורים לספר שני שחקנים ערבים תושבי המקום את סיפור הכיבוש. היא מנסה לגייס שחקן מקומי. מה שהיא לא יודעת הוא שהנבחר הוא יהודי, חולם שנים רבות לשחק בתאטרון ורק ממתין להזדמנות. מכאן ההצגה הופכת לקומדיה של טעויות. רק שמאחורי המצבים האבסורדיים מהדהד הכאב.
"ההתרסה היא נגד השמאל", אומר תמם. "אתם מקבלים כסף להצגה ומשחירים את הפנים שלי. השמאל כל כך להוט לעשות את זה, לעמוד לצד המסכן. אנשי השמאל, כמו המפיקה בהצגה, גרים בעולם שלהם. אם היא הייתה גרה פה, היא הייתה מבינה את היהודי שאומר: לא טוב לי כאן".
סגרת חשבון?
"אני לא יודע איך, אבל בסוף ההצגה לא יצאה ימנית כמו שרציתי".
תמם מעלה במחזה נקודה חשובה שמקבלת התייחסות רק לעתים נדירות: הניתוק המוחלט בין תושבי עכו לפסטיבל שמתקיים בעירם. "תושבי עכו לא מרגישים שייכים לפסטיבל. הם מסתכלים על זה כפסטיבל שמאלני. כל ההצגות מציגות את ישראל כצד הרע, הצד הכובש. זה לא מדבר אליהם. רובן גם מתקיימות בעכו העתיקה, באיזור הערבי.
"תושבי עכו לא מרגישים שיוצא להם איזשהו רווח מהפסטיבל. כל הפרנסה שמביא הפסטיבל מתנקזת לעיר העתיקה. הם אומרים, אנחנו משלמים ארנונה, מממנים את הפסטיבל, והכל הולך לצד שלהם. חשוב שהפסטיבל ידבר לכל תושבי עכו. שיהיו במות גם בשכונות של היהודים. הפסטיבל הזה הוא אחד הכאבים הגדולים של העיר. תאטרון צריך לקרב, לא להרחיק".
עד כמה הם חשים מנותקים?
"לפני שנתיים, כשהיה פיצוץ בעכו ביום כיפור בין היהודים לערבים, ראש העיר החליט לבטל את הפסטיבל מחשש אמיתי שהמהומות יתגברו. הוא פחד שהשנאה שכבר פרצה תפרוץ עוד גבולות והיה חייב להקפיא הכל, עד שהרוחות יירגעו. אנשי התאטרון מתל אביב חשבו שזו כניעה. לא עניין אותם שהעיר נקרעת. הדו קיום נקרע והם חשבו שזה עונש למגזר הערבי. הסתובבו פה ובכו שלקחו להם את הפסטיבל".
אתם מרגישים את הקרע?
"מאז מהומות 2000 עכו היא כבר לא אותה עיר. אני לא יודע עד כמה הדו קיום הזה הוא אמיתי. העמדה שלהם ברורה. הם חיים כאן ומרגישים לא שייכים. בשבילם אנחנו כובשים. מצד שני העיר מאבדת מהצביון התרבותי היהודי שלה, ורוב התושבים מתגוררים בשיכונים במזרח. פסי הרכבת מחלקים את העיר. הם הפכו לגבול".
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם