ילדי מעונות העובדים "הוד" נזכרים בימים שלא ישובו

לוי אשכול עמד בתור לקנות מצרכים, ליוסף שפרינצק קראו השכנים "שפרינקק", וחנה רובינא חיכתה שהביצים יגיעו לצרכנייה. ילדי מעונות העובדים "הוד" במרכז תל אביב, שהיום הם כבר סבים וסבתות, התכנסו כדי לציין 75 שנה להקמת המעונות ונזכרו בחוויות מעניינות

עמית לוינסון, מוריה בן יוסף | 23/9/2010 7:06

את הכביסה היו עושים בחדרי כביסה משותפים, בצרכנייה אחת כולם קנו מצרכים, בחצר
אחת שיחקו כל הילדים, ובטלפונים המועטים שהיו השתמשו כל הדיירים. קשה להאמין, אבל המציאות הזו, הקיבוצית כל כך בהווייתה, הייתה חלק בלתי נפרד מחיי הדיירים במעונות העובדים "הוד" - שלושה בניינים, שעדיין עומדים על תלם, ברחובות פרוג, דב הוז ופרישמן.

מעונות עובדים צילום: נאור רהב

באותם בניינים, שהושתתו על הרעיון השיתופי, התגוררו באותם ימים כל המי ומי של היישוב היהודי, ולאחר מכן של המדינה הצעירה: אנשי הנהגה, פוליטיקאים, שחקנים ועוד.

לפני שבועיים התכנסו צאצאיהם של התושבים הראשונים של מעונות העובדים כדי לציין בחגיגיות 75 שנים להקמת המעונות. הרבה מבאי הכנס גדלו במעונות כילדים והיום הם כבר סבים. הכנס עבורם הוא הזדמנות לאוורר את הזיכרונות מהילדות השיתופית בשכונה.

משתתפי הכנס, כחמישים איש, הסתובבו בחצר השכונה המשותפת, בין הפיקוס לדקל, כשלחולצתם מדבקה עם שמם המקורי מילדות, והתרגשות רבה ניבטה מעיניהם בכל מפגש מחודש עם שכן ותיק וזיהויו של שכן אחר שלא פגשו עשרות שנים. לכמה רגעים זה היה ממש כמו פעם, כשכולם הכירו את כולם, וידעו מה מתרחש אפילו מעבר לקירות הבתים.

קבוצת רכישה

סיפורם של מעונות העובדים מתחיל אי-שם בשנות השלושים. הרקע להקמת המעונות היה מצוקת הדיור בתל אביב. אכן, יש דברים שלא משתנים. באותן שנים היו בתל אביב כשמונים אלף תושבים, וההסתדרות החליטה לנקוט יוזמה ולרכוש אדמות למגורי אנשי הסתדרות העובדים, שכירים בעלי משפחות שהתקשו למצוא דיור הולם במחיר מסובסד. מעונות העובדים נבנו כשיכוני רכבת, וכללו מבנה רציף בצורת ח' סביב גינה משותפת רחבת ידיים, מכולת וגן ילדים, כשעל גג כל מבנה היו חדרי כביסה משותפים.

רכישת הקרקע, הבנייה והשיכון נעשו במשותף על ידי חברת העובדים של ההסתדרות והקרן הקיימת לישראל, באמצעות הקמת אגודה שיתופית לכל שיכון שנקראה "מעונות עובדים". בתל אביב הוקמו כשמונה מעונות עובדים. בעקבות

ההצלחה של מעונות א', ב' ו-ג' ברחוב מזא?ה הוחלט לקנות עוד שטחים לטובת דיור מסובסד לעובדים, ואז נרכשו אדמות באזור שכונת תל נורדאו והוקמו שלושת המעונות ד', ה', ו-ו' - "הוד" בפינת הרחובות פרוג ופרישמן.

כיום, בעידן קבוצות הרכישה, מעניין לדעת כיצד נהגו בראשית שנות השלושים: הדיירים הפוטנציאליים היו שותפים לתכנון והאדריכל נבחר בתחרות פומבית, כשבחבר השופטים היו נציגים של הדיירים. האדריכל אריה שרון הצליח לשכנע שהוא האיש המתאים. במעונות העובדים "הוד" הבליט שרון את המרפסות כגורם עיצובי, כשהמרפסות הפונות למערב גדולות וארוכות יותר מתוך מחשבה שבערב ישבו שם וייהנו מבריזה, לעומתן אלה הפונות למזרח קטנות ואינטימיות, מהסוג הקרוי מרפסת צרפתית.

בשנות השישים רבים ביקשו היתר לחבר את המרפסות הקטנות, והתקינו תריסי פלסטיק, כך שכיום חסר החן של התכנון המקורי. "הסגנון המודרניסטי ללא קפריזות מחזיק מעמד כל כך הרבה שנים", אומר האדריכל ארד שרון, נכדו של מתכנן מעונות "הוד". "הבניינים האלה, כמו בניינים אחרים שסבא שלי תכנן בסגנון המודרניסטי, לא יוצרים קתרזיס, לא סקסיים במיוחד, אבל מחזיקים מעמד במבחן הזמן".

מסמך , שנשמר מימי ההקמה, הכולל את רשימת הנרשמים לרכישת דירה במעונות "הוד", ובו מצוינים לצד שם הרוכש, גם עיסוקו וההכנסה החודשית, מגלה כי רוב הרוכשים השתכרו 18-16 לירות . רק יוסף שפרינצק, לימים יושב ראש הכנסת הראשון, הרוויח 33 לירות, שנחשבו אז לסכום גבוה מאוד. אושיות היישוב גרו כאן או גדלו כאן, בין הרחובות פרישמן, פרוג ודב הוז.

ילדי מעונות העובדים צילום אכיון

מלבד שפרינצק, גרו בהם ראש הממשלה השלישי לוי אשכול, המשורר אברהם שלונסקי, ראש עיריית תל אביב לשעבר מרדכי נמיר, חבר הכנסת והשר לשעבר עקיבא גוברין, מנהיג הפועלים ומזכ"ל ההסתדרות לשעבר אהרון בקר, העיתונאי שמעון סאמט, הפסנתרנית פנינה זלצמן, הסופר והמחזאי יעקב שבתאי (שתיעד רבות את המעונות בספריו), חבר הכנסת והפובליציסט פרופסור דב סדן, מייסד תאטרון "האהל" משה הלוי ואשתו שחקנית התאטרון והציירת לאה דגנית, הסופרת ימימה אבידרטשרנוביץ ועוד רבים וטובים.

רוכבים על הגג

מדור ההורים המייסדים נשארה רק אחת, והיא בת מאה ושש וחצי. אבל החוגגים בכנס הם הילדים שגדלו כאן: המבוגרים הם כבני שמונים, הצעירים-בני שישים. "כשחגגו לתל אביב יום הולדת מאה החלטתי שנארגן למעונות 'הוד' יום הולדת 75'" מספר צור פרלמן, הרוח החיה מאחורי הכינוס, בעבר איש ביטוח וכיום, בגיל 78, הוא עושה דוקטורט ומרצה בתחומים שונים.

"כאן, על הדשא המטופח, מובלעת בתוך שאון העיר, הם נזכרים בימים שבהם הכול היה נראה אחרת. "מפה צפונה הכול היה חולות", מספר עקיבא הררי (81). "אפילו קברתי את דגי זהב שלי בחולות, אבל מהר מאוד סללו עליהם כביש".

"זה היה קיבוץ בלב תל אביב", מתאר נתן ינקנר (74). "הדירות היו רשומות על שם האגודה, והאגודה גם דאגה לכל דבר. הייתה צרכנייה סמוכה. היינו הולכים לבית הספר תל נורדאו שהיה מאוד קרוב, והילדים של בכירי ההסתדרות היו הולכים לבית החינוך ברחוב יל?ג. בבניין ו' היה גן ילדים והגננת בו הייתה צילה אגדתי, אשתו של יצחק אגדתי וגיסתו של ברוך אגדתי, שהיו מחלוצי תעשיית הקולנוע בארץ".

וכמו בקיבוץ, הדרמות לא פסחו גם על בנייני המעונות. אחת הזכורות שבהן היא עזיבתו של אברהם שלונסקי את אשתו השחקנית הבלונדינית, תכולת העיניים, לוסיה, שגרה בדירה ברחוב דב הוז יחד עם אמו. שלונסקי עבר לגור עם אהובתו מירה לוין, אותה נשא לאישה בדירה אחרת בדיזנגוף.

לוי אשכול אלפרד ברנהיים

בשנים שלאחר הפרידה לוסיה הופיעה בתאטרון האוהל בהצגה "החייל האמיץ שווייק" עם הכלב שלה, ומאוחר יותר ניהלה קשר רומנטי עם שחקן תאטרון "האהל" שמחה צחובל. ב-1954 היא קפצה מחלון ביתה במעונות אל מותה.

אבל ילדותם של באי הכנס הייתה משופעת גם בחוויות משעשעות. "הבנים היו מציצים לסטודיו של הצייר אהרן אבני כי היו שם דוגמניות ציור עירומות", נזכר צור פרלמן. "דן הורוביץ (לימים פרופסור ועיתונאי) היה מכניס חצץ לפה ולועס אותו. שאלתי אותו למה. "אני רוצה להיות כמו דמוסתנס, להרגיל את הפה שלי לנאום", הוא ענה.

החצר המשותפת הולידה חברויות אמיצות וקשרים הדוקים בין השכנים. "כילדים היה כאן נורא נחמד", מספר דן פשקובצקי (75)."היינו משחקים כדורגל בחצר, הולכים לים כל יום ומתקלחים עם צינור בגינה. כשהייתי בן חמש, אני זוכר, אחד הילדים שהיה למטה קרא לי וביקש שאוריד איזה עציץ, אז עליתי על מעקה המרפסת של הבית בקומה השלישית ונפלתי מגובה 15 מטרים".

בין המשפחות שהתגוררו במעונות הייתה משפחת אבידר: יוסף אבידר, מראשי ה"הגנה" ואלוף בצה"ל, ימימה אבידר-טשרנוביץ, סופרת הילדים וכלת פרס ישראל, ובנותיהם רמה ודנה אבידר, היום בת 71. דנה וחברותיה למעונות אראלה נאמן-יעקב וחרות ישרא לי-אלטמן ("תותי), היוו את ההשראה לספר "שלוש ילדות חרוצות" של אבידר-טשרנוביץ.

"שלושת הבניינים היו מחוברים בצורת ח' ובתור ילדים ממש חיינו בחצר הפנימית, זה היה מרכז העניינים", מספרת אבידר. "מבית הספר היינו באים לעץ הגדול ונמצאים שם עד רד הליל, שיחקנו קלאס והיינו ממציאים משחקים. כשהחשיך ההורים היו מתחילים לצעוק מהמרפסות את שם הילד, כל אחד באינטונציה אחרת כי היה כאן קיבוץ גלויות. גם הגג היה מוקד מרכזי למשחק ועניין. מכיוון שהבניינים היו מחוברים היינו רצים על הגגות מבניין אחד לשני ונוסעים על אופניים על הגג.

"בכלל הייתה שיתופיות, הבתים תמיד היו פתוחים לכל הילדים. אימא שלי קיבלה מקרר טוב כתמלוגים על התרגום לאנגלית של הספר ?שמונה בעקבות אחד,? וכל השכנים היו שמים אצלנו את המוצרים שלהם".

"זה אולי יפתיע את חולדאי, אבל היינו משחקים בחבל בין שני צדי הכביש, ואם הייתה עוברת מכונית היינו מורידים את החבל ונותנים לה לעבור. היום אין איפה לזוז, ולא רואים את שפת המדרכה. הסטודיו של גרטרוד קראוס, מחלוצות המחול המודרני בישראל, היה ממש מעבר לרחוב, והיינו הולכים להציץ על מה שהולך שם כי ללמוד בלט או פסנתר היה עבור הורינו פעילות יותר מדי בורגנית".

עד הריב הבא

אמה של אבידר הייתה הגננת של חיים טופול, וכך זכתה אבידר כילדה לשחק על אותה "במה" עם טופול. "אימא שלי העלתה עם ילדי הגן את ההצגה 'כיפה אדומה'", מספרת אבידר.

"טופול היה הזאב ואני הייתי פטרייה". לימים טופול סיפר שאמי לימדה אותם לשים מסטיק על החריצים של הדלתות כדי למנוע פצצות, נראה לי שזו הייתה מעין לוחמה פסיכולוגית ושהיא ניסתה להשרות ביטחון בקרב הילדים".

וגם בתקופה התמימה לכאורה ההיא ענייני מין הסעירו את דמיונם של הילדים ובני הנוער. "את החינוך המיני רכשנו כאן ב'בית צעירות מזרחי'", נזכרת אבידר. "תמיד היינו הולכים להציץ לשם. אני לא חושבת שבאמת יצא לנו לראות משהו, אבל הדמיון טווה הרבה מאוד סצנות אקזוטיות ומיניות, בעיקר בקרב הבנים. כל פעם שהיו אומרים 'בית צעירות מזרחי' הבנים היו מצחקקים כיודעי סוד, והבנות ניסו להבין תמיד על מה כל המהומה".

והיו גם נשים עובדות, פה ליד, לא?
"אה, בטח, בית הזונות! אמרו שבקפה 'דיצה', כאן בפרישמן, יש בית זונות. היינו ילדות והחלטנו ללכת לבדוק. כשהגענו, בדיוק מעל בית הקפה אישה תלתה סדין. אז חזרנו למעונות והודענו: 'כן, יש שם בית זונות'".

פנינה זלצמן צילום: הנס אלגסמן

חברתה של אבידר, הפסנתרנית חרות ישראלי-אלטמן (69), שהתגוררה בשכנות לפסנתרנית המפורסמת פנינה זלצמן, נזכרת אף היא במשחקי הילדות. "הרבה שעות יפות בילינו בחצרות האלה", היא אומרת. "עם זאת, אני זוכרת שהיו הרבה 'ברוגזים', היינו קוראות אחת לשנייה 'צ'ילבה', וזה החזיק מעמד כל פעם עד הריב הבא, אבל ההורים תמיד הקפידו שלפני יום כיפור נשלים בינינו".

"החצר הפנימית של הבית שבה מתערבבים נערים, ילדים ותינוקות היא שיצרה את תחושת השייכות העל-דורית והרב-גילית, וזה היה כמו משפחה אחת גדולה", מוסיפה פרופסור אביבה בקר-דורון, בתו של מזכ?ל ההסתדרות בשנות השישים אהרון בקר.

"היו מעט קווי טלפון, אבל הייתה אחוות שכנים. להוריי היה טלפון, ואנשים היו מתקשרים אלינו ומבקשים לקרוא לשכנים. אימא שלי הייתה שולחת אותי לקרוא גם למי שגרו בכניסה השנייה או השלישית. אחר הצהריים הייתי פעילה בתנועת הנוער ?התנועה המאוחדת", אבל אבא שלי העביר אותי למחנות העולים כי הוא אמר 'הבת של אהרון בקר תהיה ב?תנועה המאוחדת? כשעל כף היד יצמחו שערות'".

כאמור, בין השכנים גרו אישים חשובים רבים, אך התנהלותם הייתה כשל אחד האדם. לוי אשכול עמד, כמו כולם, בתור למכולת, ליושב ראש הכנסת שפרינצק קראו בחיבה "שפרינקק,? וחנה רובינא, שכבר אז הייתה