חוסר עניין: למה לאף אחד לא אכפת מכדורגל הנשים בחדרה?
בעונה שעברה הוא היה רחוק משחק אחד מזכייה באליפות, אבל אם תשאלו את המאמן יוסי סופר ההתעלמות הכמעט מוחלטת מקבוצתו מכבי כישרונות חדרה, הרבה יותר צובטת מהפספוס. "האווירה במגרשים היא משמימה", מקונן סופר, "אין קהל ואין חשיפה"
על רקע הדברים האלה, קשה להתעלם מההישג של קבוצת כדורגל הנשים, שהייתה קרובה בעונה שעברה לזכות באליפות, אולם הפסידה אותה בישורת האחרונה לאס"א תל-אביב.
מטבע הדברים בחדרה, רק מעטים התעניינו במשחק המכריע. הקבוצה בהדרכת המאמן יוסי סופר אמנם הובסה 6-0, אך עצם ההגעה למעמד היא הישג כשלעצמו. סופר לא מתנחם בכך. ההתעלמות העירונית מהקבוצה שלו עושה
לו רע הרבה יותר מפספוס האליפות. "האווירה במגרשים היא משמימה", מקונן המאמן. "אין קהל, אין חשיפה ואין מודעות. בעיתונות מציינים רק דברים רעים. יש משחקים שאפילו ההורים של השחקניות לא באים".
מכבי כישרונות חדרה הצטרפה לליגת העל בכדורגל נשים לפני חמש שנים. מאז היא התברגה בצמרת הליגה ונצמדה לשתי הגדולות הנצחיות – מכבי חולון ואס"א תל-אביב. "בשנתיים הראשונות אפילו לא קיבלנו תמיכה כספית מהטוטו", מתלונן סופר. "מאז שהתחלנו אנחנו במקום השלישי. בעונה שעברה כמעט עשינו סנסציה".
סופר (61), תושב גבעת אולגה, הוא אחד שחי ונושם כדורגל. "בשנות השבעים הייתי כוכב", הוא מספר בגאווה. "במכבי חיפה רדפו אחריי. גדלתי בקיבוץ מעין צבי ושיחקתי במכבי זיכרון יעקב תחת אברהם מנצ'ל וג'וני הרדי. הקיבוץ לא נתן לי לעבור קבוצה. לבסוף הסכימו שאעבור להפועל חדרה ושיחקתי במדיה עשר שנים. היינו קבוצה טובה בליגה הראשונה".
בגיל 30 פרש סופר ממשחק פעיל והחל לצבור ניסיון בתחום האימון במכבי ובהפועל חדרה ובקבוצות נוספות באזור. את חיידק הכדורגל הוא העביר לדור הבא. בקבוצת הנשים משחקת
"זה התחיל כשהבנות שלי היו באות איתי לכל משחק", מסביר סופר את המשיכה של בנותיו לענף. "אני הייתי מאמן והן היו משחקות. כשהן גדלו, הבנתי שיש להן פוטנציאל ושילבתי אותן בקבוצה".
העבודה תחת הדרכתו של אבא לא הפריעה לטל ודניאל סופר להתבלט. "לפעמים הוא צועק עליי, אבל זה רק כדי להראות לשחקניות האחרות שהוא לא עושה לי הנחות", מספרת טל.
"יש סטיגמות על שחקניות כדורגל בארץ. אני דווקא לא מצניעה את העובדה שאני משחקת כדורגל. בדרך כלל, כשאני מספרת על העיסוק שלי, אנשים מתלהבים ואומרים איזה יופי. הם אומרים לי גם שבטח אין לנו תנאים, כי הם יודעים שזה לא ענף חזק בארץ. אף אחד לא מכיר את השמות של הקבוצות או של השחקניות".
אין זה סוד שמצבו של כדורגל הנשים בישראל בכי רע. יש רק ליגה אחת, הקהל מדיר רגליו מהמגרשים, התמיכה מהטוטו מזערית יחסית למה שמקבלים הגברים והיחס של ההתאחדות גובל בהתעלמות. "אחת הבעיות בכדורגל שלנו היא שאין מספיק בנות", מנתח סופר את מצבו של הכדורגל הנשי.
"בליגת הנערות, הבנות משחקות שבע נגד שבע על רוחב המגרש. כשהן מגיעות לליגת הבוגרות, הן צריכות להתרגל לשחק 11 נגד 11 על מגרש גדול. המעבר הזה קשה להן מאוד. לוקח להן המון זמן להתרגל לנבדל, לשער גדול ולעוד דברים. במדינות אחרות יש מבחר גדול של שחקניות ולכן יש יותר נבחרות. הבנות משחקות ישר במגרש גדול והכול נראה אחרת".
ידוע לך איך ההתייחסות לכדורגל נשים במדינות אחרות?
"הייתי לא מזמן בגרמניה באליפות העולם עד גיל 20. ישבתי עם 30 אלף איש באצטדיון. זה לא ייאמן. במשחקים פחות אטרקטיביים היו בין 8,000 ל-12 אלף צופים. במדינות אחרות יש תרבות ומודעות לכדורגל נשים. אצלנו, אפילו לא מראים אפילו בטלוויזיה מהלך אחד מאחד המשחקים של הנשים".
על רקע היחס לענף, נראה כי מכבי כישרונות חדרה היא קרן אור בזירת הכדורגל הנשי בארץ. "משחקות פה בנות שגידלנו מגיל 12", מתגאה סופר. "אנחנו מועדון מקצועני לכל דבר. יש לנו מסורת ומחלקות בכל הגילאים. באות אלינו בנות מאבו סנאן, מקריית-שמונה ומרמת הגולן. יש לנו אתר אינטרנט מסודר ומעודכן ואנחנו יוצאים למחנות אימונים בחו"ל ומשתתפים בלא מעט טורנירים בארץ ובעולם".
כ-200 שחקניות מכל הגילאים רשומות כיום בקבוצת מכבי כישרונות חדרה. שבע מהשחקניות משחקות בנבחרת הבוגרת של ישראל, שבע אחרות משחקות בנבחרת הנערות עד גיל 19, ושמונה שחקניות משחקות במסגרת הנבחרת עד גיל 17, אותה מאמן סופר.
"במגרש של מכבי הורידו את החומה, אז אנשים שעוברים יכולים לראות מה יש שם", אומר המאמן. כשהם רואים את הבנות משחקות הם לא מאמינים. למשחקים שלנו באים 300-200 איש והרבה בנות רוצות לבוא העונה לשחק אצלנו. הבנות שלנו יודעות לשחק כדורגל. הן מניעות את הכדור, חושבות וזה מאוד יפה. אנחנו עובדים על הבנת המשחק ועל תנועה ללא כדור. יש לנו שחקנית ערביה מבאקה אל גרבייה, אמא לשני ילדים, והיחסים בינה לשחקניות האחרות הם מצוינים.
"אצלנו מגיעים לרמת שכר הכי גבוהה בארץ, בסביבות 4,000 שקלים לחודש. הודות לעזרה מאנשים יש לנו מועדון פאר. לא תמיד העזרה היא בכסף. אנשים תרמו שילוט, ברזים, שיש, קרמיקה, תאורה, מכונת קפה ומכונת כביסה. היו ימים שאת כל הכביסה של הבנות אשתי עשתה בבית. הבנות נהנות מאווירה ביתית".
אבל למרות כל התיאורים האופטימיים, סופר אינו מסתיר את הקשיים שאיתם נאלצת הקבוצה להתמודד. וכאלה יש לא מעט. "פנינו אל העירייה עשרות פעמים, הם לא נותנים שקל אחד", הוא אומר בכעס. "אם יעזרו לנו ב-100 אלף שקל, או אפילו ב-50 אלף, זה יהיה גדול".
סופר גר בגבעת אולגה, בקומה שלישית עם נוף לים. מבעד לדלתות זכוכית הארון בסלון, נשקפים גביעים רבים שקיבל במהלך הקריירה כשחקן וכמאמן. על המסך משודר, כמעט תמיד, אחד מערוצי הספורט. "אני מכיר את המספרים בממיר רק מ-51 ומעלה", הוא אומר בחיוך.
האהבה לכדורגל זורמת בדמו של סופר, אולם כדי לפרנס את משפחתו הוא נאלץ לעבוד בשלוש עבודות שונות. בשעות המאוחרות של הלילה הוא מחלק עיתונים בקו קבוע באזור חדרה, בבוקר הוא עובד בחלוקת דואר של חברת הוט ובשעות הערב הוא מעביר אימון בקבוצת הנשים. לפני שלוש שנים הוא מונה למשרת מאמן נבחרת הנערות של ישראל עד גיל 17.
"מינו אותי לתפקיד כי ראו את העבודה הטובה שעשיתי בחדרה", מתגאה סופר ומוסיף באותה נשימה: "עד עכשיו בהתאחדות לא היה גוף מסודר לענייני כדורגל נשים. לא הייתה ועדה מקצועית שמינתה את המאמנים. הפרדוקס הכי גדול זה שהייתה לנו נבחרת עוד לפני שהייתה ליגה כי פיפ"א הכריחה את ההתאחדות להקים נבחרת".
וממה נובע היחס הזה?
"יש הרבה אנשים ששמים רגליים בגלל דברים שלא קשורים לענף. הסטיגמה פה על בנות שמשחקות כדורגל היא שלילית. באיסלנד או בנורבגיה השאלה היא הפוכה. שם שואלים: מה, את לא משחקת כדורגל? בארץ יש מנטאליות ותרבות שקשה להתמודד עם זה".
מה גורם לך למרות הכול להישאר בכדורגל נשים?
"תראה, אני אופטימי, אבל הרבה פעמים אני אומר שחבל על הזמן ומה אני עושה פה בכלל. הבנות יודעות לשחק, וזה נותן סיפוק ואנרגיה להמשיך. יש לי בסיס של פרנסה והכדורגל זורם אצלי בדם. רוב הליגה מושתתת על משוגעים לדבר. תראה, השנה לחצתי בהתאחדות להתחיל מוקדם את הליגה. בדרך כלל, הם לא ממהרים להתחיל כי זה עולה להם יותר כסף".
איך הרמה של ליגת הנשים, לדעתך?
"הרמה טובה מאוד. יש פה שחקניות מצוינות. עם יותר השקעה, אפשר להקים כאן נבחרת מעולה. יש לנו שמונה בנות שמשחקות במכללות בארצות הברית. הבעיה היא ביחס כלפינו".
ואיך זה לאמן את הבנות שלך?
"זה לא פשוט. יש לי מזל שהן שחקניות באמת טובות. לפעמים אני צריך להראות שהן לא מקבלות יחס מיוחד, אז אני מתנהג אליהן יותר בקשיחות. לפעמים אני מוציא אותן סתם מההרכב. אני מחזיק מטל בתור השחקנית הכי טובה בארץ. היא קשרית עם ראיית משחק, תחכום ומסירה מצוינת".
טל: "אני לא אוהבת לדבר על עצמי, אבל אפשר להגיד שאני בין הטובות".
טל, העובדת כיום בתחנת דלק (הנחשבת לעבודה מועדפת) לאחר שחרורה מהצבא, כבר מחכה בקוצר רוח לחזור למגרשים, לאחר פציעה ארוכה שהשביתה אותה לחצי שנה.
"כרגע טוב לי בכדורגל. זה לא משהו שלוקח לי את כל הזמן, אז אני יכולה לשלב בין עבודה לכדורגל. אני מאמינה שאמשיך לשחק. כדורגל הנשים יכול להתקדם רק אם נעשה הישג בין-לאומי. לפני כמה שנים פנו אליי מאס"א תל-אביב והציעו לי לבוא לשחק אצלן. אבל אני מהמייסדות של הקבוצה בחדרה ואני לא רואה את עצמי עוזבת לקבוצה אחרת".
שלום שוורץ, הממונה על הספורט בעיריית חדרה, בתגובה לטענות שהעלה סופר בכתבה: "אנחנו דאגנו שתהיה ועדת תמיכות בתקציב הנוכחי. יש את הכסף, הוא יחולק ואנחנו נדאג שכולם ייהנו ממנו. כל אחד יקבל את חלקו. עדיין לא ישבנו על גובה התמיכה, כי ייתכן שיפזרו את מועצת העירייה.
לעצם הטענות של קבוצת הנשים, יש שישה מגרשים בעיר והשחקניות יכולות לשחק במגרש של מכבי או של הפועל. הן השתמשו כבר בעבר במגרשים האלה. אני מת על יוסי סופר. אני חושב שהוא מאמן טוב ויש לנו נשים כישרוניות מאוד וכיף לראות אותן משחקות. חבל שמעט מאוד קהל מגיע לעודד ולא סופרים את הבנות. עצוב לי מאוד על כך".
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם