ראשי » מקומי » צפון

המהפך של משפחת גינטר: מלב הבורגנות בגבעתיים לגליל העליון

לאף אחד זה לא נראה טבעי שנעבור לקיבוץ. ועוד בגליל. אפילו אנחנו תהינו אם אפשרי להפוך מעירוני שגר בפופיק של הצנטרום לקיבוצניק עם מקלט ליד הבית. אבל אחרי ארבע שנות חלום ארזנו את הילדה והפקלאות ועברנו לכפר בלום. התחלה חדשה - פרויקט מיוחד לחג

ארבע שנים אנחנו דוגרים על החלום הזה. ארבע שנים, רבאק. מהפכות שלטוניות עושים בפחות זמן. ואנחנו? כולה לעבור דירה. לסגור על מקום, לארוז את הפקלאות – פעולה שאנחנו מתורגלים בה היטב, להזמין הובלה ויאללה, לעבור. אבל לא. ארבע שנים ארוכות התבשלנו במיץ של עצמנו. כן עכשיו? לא עכשיו? אולי נחכה עד שנתבסס קצת במקצוע של כל אחד? אולי קודם להביא את הילד הראשון, כי בכל זאת, ילד ראשון זה לא פשוט לגדל כשהסבא והסבתא רחוקים חצי מדינה.

בסוף חיכינו. חיכינו קצת בעבודה, המתנו לילד הראשון, התמזמזנו עם בחירת המקום. ידענו שאנחנו רוצים צפון. היינו אפילו מדויקים למדי - גליל עליון בבקשה. ושיהיה קצת דשא בחוץ ואיזה נחל נחמד ליד הבית. אבל מכאן ועד להחליט, שמיים וארץ.

והנה סוף סוף זה קרה. ארזנו את הפקלאות (שהתרבו מאוד מאז, כמה חפצים למען השם צריכה ילדה בת שנה?), הזמנו הובלה ועברנו. לכפר בלום. בחוץ יש דשא, הירדן זורם ליד הבית, ומה צריך יותר מזה.

ההורים חשבו שהשתגענו. לקח להם הרבה זמן (ארבע שנים, כבר אמרנו?) להפנים שזה באמת קורה. החברים התרגלו מהר יותר, ודווקא פירגנו מאוד. ועדיין, אחרי שעברנו, יש ביניהם כאלה ששואלים ספק בצחוק, ספק ברצינות, מתי אנחנו "יוצאים שבת".

בתור שניים שגדלו בראשון לציון, ובשנים האחרונות הכירו מקרוב את הרחובות של גבעתיים, לאף אחד זה לא נראה טבעי שנעבור לקיבוץ. ועוד בגליל. אפילו אנחנו פיקפקנו בשאלה אם זה

אפשרי בכלל, להפוך מעירוני שמתגורר בפופיק של הצנטרום לקיבוצניק עם מקלט ליד הבית (הורים, להירגע. זה מקלט שקיים עוד מ-48').

יש לכם הרבה אומץ, אומרים לנו. אנחנו לא כל כך מבינים את המשפט הזה. נכון, התרחקנו מהמשפחה כמה קילומטרים וביקשנו ממקומות העבודה סידור מיוחד שיאפשר עבודה מהצפון, ועדיין – לנו נראה אמיץ מי שהחליט להישאר בגוש דן שעולה על גדותיה (הי, אל תיעלבו לי. אחרי הכל, גדלתי שם).

בהתחלה זה הרגיש כמו טיול, כמו חופשה בצימר. כשהיינו מטיילים בחוץ, ברחבי הקיבוץ, מדי פעם נפלט לבעלי "מתי חוזרים לחדר". אחר כך הפנמנו שזה הבית, וזה בסדר גמור שבית ירגיש כמו צימר, למרות שאין ג'קוזי.

השגרה גם היא קיבלה קווים ואופי משלה, מותאמת כמובן לצרכים של ילדה בת שנה שיודעת בדיוק מה היא רוצה. במקום לטייל לגינה הציבורית, אנחנו יורדים אחר הצהריים לטיילת של הירדן. במקום לחפש פינה קרירה ומוצלת מתחת לעץ ששתלה העירייה, אנחנו עולים על בגדי ים וטובלים בבריכה של הקיבוץ. צימר, כבר אמרנו?

את העגלה החלפנו ברגליים, כי הכל קטן וקרוב, את הרכב החלפנו באופניים. תליתי עליהם סל ומושב של תינוקות, וכשרוכבים בשבילים הצרים של הקיבוץ, והרוח מעיפה את השיער והילדה שלי מבסוטה מהנסיעה המהירה – אפשר לרגע לשכוח שזה חודש אוגוסט החם מזה עשור.

בלילה בעלי מצביע מבעד לחלון. - את רואה את הפנס שם? - כן, פנס רגיל של קיבוץ. - ואת הגשר הקטן לידו? הוא ממשיך. - ברור, זה שעובר מעל לתעלה. - והרעש הזה של הצרצרים? - נו, כן. - על זה בדיוק חלמתי.

אני עוצמת את העיניים ומקשיבה. ומבינה. ארבע שנים, לך תספור.


הכותבת היא עורכת הדעות ב-nrg מעריב

נא להמתין לטעינת התגובות

מעדכן תגובות...