רץ חופשי: ארנון צדוק מוציא סרט חדש ולא חותם על כלום
בין הסרטים שיתמודדו בפסטיבל הסרטים בחיפה, יהיה גם "ניקה", סרט חדש בביומויו של השחקן והבמאי ארנון צדוק. בינתיים הוא מתפנה לתקוף את חותמי מכתב אריאל, וגם את בתי הזיקוק בחיפה, ולספר על הקריירה כבעל דוכן פלאפל, שנקטעה מוקדם מהצפוי
צדוק. "שום פרס לא משמעותי עבורי כמו הפרויקט הבא" צילום: אלי דסה
בין הסרטים נמצא "ניקה", סרטו החדש של ארנון צדוק, 61, בהפקת דורון ערן, משה ולאון אדרי, המועמד לפרס בתחרות הקולנוע העלילתי בפסטיבל. הסרט מספר על נערה אוקראינית שנחטפה על מנת להישלח לזנות. בזמן שהיא ממתינה כלואה בדירה במזרח אירופה לקונה שלה, היא יוזמת מערכת יחסי אמון עם הגבר ששומר עליה, מה שהופך לרומן ביניהם, שמסייע לה לבסוף להינצל מעתיד שנכפה עליה.
"ניקה" נכתב על ידי אבי עמר, אחד הכשרונות העולים בסצנת הקולנוע הישראלי של היום, אשר פנה אל צדוק בבקשה לביים את תסריט שכתב.
הסיבה לפנייה דווקא לצדוק - התלהבותו מסרטו האחרון משופע הכוכבים, על פי תסריט של אסי דיין, "רק כלבים רצים חופשי". לבסוף התברר כי התסריט המדובר אינו בשל מספיק כדי לצאת לדרך, ואז שינה עמר כיוון וביקש מצדוק לביים תסריט אחר שכתב לפיצ'ר - את "ניקה", והפעם החליט צדוק ללכת על הפרויקט הזה בשיא הכוח.
לצורך הפרויקט, נאלץ צדוק לעשות ויתורים בחיי היום יום. אחד מהם - ויתור על דוכן הפלאפל שהיה לו ברחוב אבן גבירול בתל אביב.
לא רבים ידעו זאת, אבל אף על פי שצדוק מעולם
לא מש מעולם המשחק, הוא חיפש לפני כמה שנים עיסוק נוסף ומקביל. ומסתבר שדווקא בפלאפל מצא את מבוקשו.
"רציתי קופה רושמת לזמנים שבין לבין. פרנסה טובה זה דבר חשוב מאוד, וקולינריה זה משהו שמתאים לי, הרי בבית אני מבשל ובשבילי להיכנס למטבח זאת חגיגה. זה גם מאוד דומה לעבודה שלי כבמאי ויוצר - אני לוקח חומרים, מערבב אותם ויוצא מה שיוצא", הוא מספר כשאנו יושבים בדירתו, בצפון הישן של תל אביב.
"מה שקרה הוא שנמשכתי בחזרה אל הקולנוע ונאלצתי להכריע בינו לבין העסק. הרי עסק, אם אתה לא נמצא לידו - אז הוא לא ממש יכול להתקיים כמו שצריך. אמרתי יאללה נעשה עוד סרט או שניים, ונראה מה יהיה הלאה".
מה משך אותך להיכנס לעולם של "ניקה"?
"זהו למעשה הפרק הראשון בטרילוגיית סרטים על סחר בבני אדם, והוא כמובן מבוסס על מאורעות אמיתיים שקרו וקורים בכל רחבי העולם. התסריט מצוין, והסיפור שבו חזק מאוד ויוצא הדופן. זהו בעצם סרט על פוקר, שמשחקת גיבורת הסרט מול החוטפים שלה. בשורה התחתונה היא מפסידה במשחק הקלפים, אבל מנצחת במשחק החיים".
כמו בובה על חוט
עבור צדוק מדובר בסרטו השביעי כבמאי. בכל סרטיו תמיד עסק ברבדים שונים, ולאו דווקא המוארים, של החברה הישראלית: אם זה במה שקורה מאחורי חומות בית הכלא, פרשת חטיפת ילדי תימן או סוגיות לגבי אלימות בקרב הנוער והחברה בישראל.
מתוך "ניקה". השחקנית ז'ניה וסרמן התחילה כעוזרת במאי שנייה צילום: יח''צ
הדבר בלט במיוחד בשלושת סרטיו האחרונים: "אינג'יל" (2001), סרט המתרחש במוסד לעבריינים צעירים בו שיחקו בין היתר לימור גולדשטיין, אושרי כהן ואלי דנקר, "להיות כוכב" (2002), בו מסופר על צעירים שנפלטו ממערכת החינוך, וידוע יותר כסרט שגילה לקהל הישראלי את אלונה טל. וכמובן סרטו "רק כלבים רצים חופשי" (2007), שקיבץ רבים וטובים כמו ליאור אשכנזי, איילת זורר ואלון אבוטבול, והביא לו שני מועמדויות לפרס אופיר.
בסרט עצמו, מעבר לאלימות הגואה בחברה, עלו לדיון בין היתר הקווים האדומים בין מה מותר לבין מה אסור בפעולות צבאיות.
ב"ניקה", לראשונה בסרטיו של צדוק, הוא מביים שחקנים ראשיים, האלמוניים לקהל הרחב, כמו אולג לוין (סטאס מ"בלו נטלי") וז'ניה וסרמן (שרק מי שיפשפש בזיכרונו, יזהה אותה כזוכת תוכנית הריאליטי "סוף הדרך", ששודרה בערוץ השני ב-2005).
"הסרט דובר רוסית, מתרחש בתל אביב ובמזרח אירופה וצולם ברובו בארץ עם צוות שחקנים ישראלי ממוצא רוסי", משחזר צדוק. "הוא מתחיל כשבחורה במצוקה באה למעון לשיקום נשים מוכות וזונות נרדפות, ופוגשת את ניקה שעובדת שם על תקן אחת מאנשי הצוות. הבחורה בטוחה שזאת שיושבת מולה לא עברה שום טראומות בחייה, אבל אז אנחנו מגלים אט אט את הסיפור האמיתי, ואיך היא עצמה התגלגלה למעון הזה".
הקאסט שלך מורכב משחקנים אלמוניים. איך בכלל גיליתם את ז'ניה וסרמן המשחקת את ניקה?
"כל השחקנים מתעסקים בדברים נוספים בעולם המשחק מלבד משחק, ולרוב הם עושים זאת על מנת להכיר אנשים שיוכלו לקדם אותם. לדעתי, אולג למשל, עובד בכל תחומי ההפקה. כך גם ז'ניה, שבאה לסרט כעוזרת במאי שנייה.
"למזלי המפיק דורון ערן היה ערני מספיק, וביקש ממני לשים לב אליה, מכיוון שהוא ראה בה את ניקה, מה שלבסוף הוביל אותה לעשות אודישן ולהתקבל כשחקנית ראשית לסרט. לזכותה ייאמר שמדובר בתפקיד קשה, נועז וחושפני. זה היה ממש כמו להיות בובה על חוט".
לא חותם
במהלך השיחה אני מעלה בפני צדוק את העובדה שסרטיו עוסקים בקרעים בחברה הישראלית, מה שבא לידי ביטוי חזק כמובן ב"רק כלבים רצים חופשי". אנחנו מנסים להתיישב על יד השולחן, בצורה כזאת שהרוח לא תביא את עשן הסיגריות שלו אליי - ומצליחים בצורה חלקית.
צדוק והפלאפל. "בשבילי להיכנס למטבח זו חגיגה" צילום: ראובן קסטרו
צדוק, שיודע היטב מהיכן הגעתי אליו, ובעל חוויות חיפאית מימיו בתיאטרון העירוני, אומר בחיוך שזה פחות נורא מהעשן שעולה מבתי הזיקוק בחיפה. אני מדבר כמובן על הקונוטציה שהכי ברורה לי מהסרט שקדם ל"ניקה", והיא עניין המוסר הצבאי.
צדוק הולך כמה צעדים קדימה, ופותח את משל העלילה ההיא, מכל הבחינות: "הסרט ההוא דיבר על כל האנשים, שניסו בזמנו להקים פה סוג של מדינה הומאנית, סוציאלית ומתחשבת. אבל משהו השתבש בדרך, והפך את המקום הזה למשהו אגרסיבי ואלים שעד היום גורר אותנו למאבק של הטובים נגד הרעים. של הרציונל נגד האי רציונל. של האנשים שרוצים מדינה דמוקרטית וצדק חברתי, לעומת האנשים האגרסיביים והגזעניים.
"גם החיים במדינה ללא גבול אמיתי תורמים רבות לעניין הזה. ישראל היא לדעתי היום המדינה היחידה בעולם, שחווה סיטואציה של גבולות לא פתורים, ואז למעשה גם הרוע הופך להיות נטול גבולות. לאן שאתה לא מסתכל אתה נתקל במקרים קשים: משתיינות בקרב בני נוער, ועד לאלימות ותאונות דרכים. כל מה שאתה רק לא רוצה, וכל זה תוצר של הזמן והמצב האלה".
בהתייחס לבעיית הגבולות, איך אתה רואה את סוגיית מכתב האומנים שסירבו להופיע בהיכל התרבות באריאל?
"אמנם העניין הזה לא הגיע אליי לפני פרסומו בתקשורת, אבל אני עצמי לא הייתי חותם על מסמך כזה. האנשים שחתמו עליו ממש לא מבינים במה הם משחקים, ואיזה נשק הם הוציאו החוצה. ללא ספק מדובר באנשים שאני אוהב, מעריך ומכבד. חרם זה לא משהו חפיפניקי שאפשר לעבור עליו לסדר היום, אלא משהו חמור ביותר, שבימי הביניים נחשב כגזר דין מוות.
"זה לא משנה באיזה חרם מדובר, והוא יכול להיות אפילו חרם כלפי ילדה קטנה בבית הספר. החרם הוא נשק לא קונבנציונלי שפוגע בכולם, גם בכאלה שהשתמשו בו. הוא עשוי להוביל לחרם מנגד של מועצות מקומיות, שיפסיקו להזמין את ההצגות אליהם קשורים השחקנים והיוצרים האלה.
"זה בעצם הפוך על הפוך. במקום שיקשיבו לדעתם הלגיטימית - משתיקים אותם. כמובן שהם היו יכולים להעלות את הסוגיה הזאת בדרך אחרת וטובה יותר. מהיכרותי את הנפשות הפועלות, ברור לי שאין בעיה שיעלו דברים בתוך המערכת, ואז יסדרו אותם בצורה פנימית.
ההפגנה נגד היכל התרבות באריאל. "הם לא מבינים איזה נשק הם מוציאים" צילום: יוסי אלוני
"אני משוכנע למשל שנועם סמל בהחלט לא יוכל להכריח את עודד קוטלר לנסוע למקום שהוא לא רוצה לנסוע אליו, אבל למה להוציא את הדברים האלה החוצה, ועוד להשתמש במושג הקשה הזה? אם נלך היסטורית אחורה, מדובר ממש בחורבן בית שני. זאת שנאת חינם, ככה מתחיל הפיצול בעם".
אחד הסרטים הכי מפורסמים שלך כשחקן, "מאחורי הסורגים", שימש בעצם כמיקרוקוסמוס לחברה הישראלית, בה קיים חיכוך וקונפליקט מתמיד בין יהודים לערבים. איפה הנושא הזה עומד אצלנו היום, כמעט שלושים שנה אחרי צאת הסרט? אתה רואה בכלל סיכוי לשלום?
"כמובן שהדברים השתנו לרעה. סיכוי לשלום תמיד קיים, אבל זה שוב מחזיר אותנו למאבק בין הרציונל לאי רציונל. הרי אם יש מישהו שמביט עלינו ממעוף הציפור, ורואה משם את הנמלים הקטנות מתקוטטות פה למטה, אם זה על פיסת אדמה או אם זה על עקרון דתי כזה או אחר - אז מבחינתו זה מעורר גיחוך.
"יש פיסת אדמה לא גדולה שכולם צריכים לחיות עליה, וישנן רק שתי אופציות לגביה: להפוך אותה הזה לגן עדן, או לגיהינום. מול איתני הטבע והאסונות שפוקדים את כדור הארץ כל הזמן, באשמת הגורם האנושי שגורם להתחממותו, אי אפשר לעמוד. זאת בעיה כלל עולמית שאנחנו עדים לה כל יום, שגורמת לשיטפונות, רעידות אדמה ולאנשים שאין איפה לגור או מה לאכול.
"לצערי במקום לטפל בדברים האלה, עומדים מולם ממשלות שמוציאות מיליארדים וטריליונים על נשק, וקמות כל בוקר בציפייה לראות איפה יש מוות. במקום לקחת את כל הכסף שמושקע במלחמות, צריך לאחד כוחות ואיש באמונתו יחיה".
חי מיום ליום
צדוק למד בבית הספר לאמנויות הבמה בית צבי, ובמהלך שנות השמונים החל את דרכו הקולנועית כשחקן בסרטים ובהצגות. הסרט הראשון בו שיחק היה "לא לשידור", של יעוד לבנון (בו השתתפו בין השאר גם גילה אלמגור, דודו טופז, מאיר סוויסה, אייל גפן ועוד). שנתיים לאחר מכן שיחק במה שאולי נחשב לתפקיד חייו - אורי, מנהיג האסירים ב"מאחורי הסורגים".
צדוק. "אין לי מושג מה יקרה איתי מחר או בעוד שנה" אמיר מאירי
צדוק אף חווה מעט מהוליווד. בין השאר כיכב ב"נשר ברזל" (1986) של סידני ג'יי פיורי, וב"לבנון לנצח" (1987), שם לוהק לתפקיד גדול לצד כריסטופר ווקן. מיותר לציין, כי כמיטב המסורת הישראלית בקולנוע האמריקאי, צדוק שיחק בתפקידים של ערבים.
לשחק הוא לא הפסיק עד היום, אבל בשנת 1996 הוא החליט לבחון את החיים גם מהצד של המצלמה, וביים את סרטו הראשון, "לילה לבן", שזיכה אותו בפרס הנעורים היוקרתי של פסטיבל קאן.
מאז המשיך לעבוד כבמאי סרטים וסדרות טלוויזיה כ"משפחת עזאני", "חלומות מתוקים", "צדק מוחלט" (עם עפרה חזה) ו"תסתכל לי בעיניים". נוסף על כל אלה הוא משמש היום כחבר במועצה הישראלית לקולנוע, וגם נודד מזה כשנה על הבמות, במסגרת ערב בו הוא משמש כמספר סיפורים.
הפרויקט הזה מכונה על ידיו כ"מקצוע האמיתי שלי", ובו הוא מספר סיפורים כאשר הוא מלווה בזמר והגיטריסט יעקב נווה, אשר מוכר יותר מתקופת הלהקות הצבאיות.
"אני אף פעם לא מסתכל אחורה על מה שעשיתי, לא שומר תמונות מהפקות ששיחקתי בהן ומקפיד שלא לעשות סיכומים", הוא מצטנע. "אני חי מיום ליום. לא היו לי בעבר תוכניות להיות איפה שאני נמצא היום, וגם אין לי מושג מה יקרה איתי מחר, בעוד שנה או בעוד עשור.
"מה שאני כן יודע, הוא שבכל זמן נתון שבו אני נמצא - אני עושה כמיטב יכולתי להיות אדם. זה אומר לכבד את המקום של האחר, להקשיב ולנסות להבין אותו, להיות אבא, להיות איש של אישה וכמובן להישאר תמיד נאמן למקצוע".
דילמת המקצוע נשמעת די פשוטה, לפחות עבורך.
"כשחקן וכבמאי קיבלתי פרסים ומועמדויות, מפרס האוסקר האמריקאי ועד לפרס האוסקר הישראלי, שיש לי אליהם הערכה ותודה. אבל שום פרס לא משמעותי עבורי כמו הפרויקט הבא שלי, ואין פרס יותר גדול עבורי מלעבוד במקצוע הזה".
אפשר לומר שהייתה לך בזמנו קריירה הוליוודית. אמנם לרוב בתור מחבל, אבל עדיין. אתה רואה את עצמך חוזר לשם כבמאי?
"קודם כל לא היה מדובר בסתם מחבלים (הוא מישיר אליי מבט ספק רציני, ספק לא), אלה היו מחבלי צמרת, אל תזלזל. אלה היו מפקדים חשובים, לא סתם טרוריסטים. דבר שני אין לי חלומות כאלה, החלומות שלי בדרך כלל הם על מסעות או על ים.
"אם יקרה משהו שיוביל אותי שוב לשם - אז כל הכבוד לכולם. ואם לא - אז גם מצוין. ממש לא אכפת לי באיזה שפה לשחק, כל עוד מדובר בשפה הקולנועית - שהיא בינלאומית בדיוק כמו השפה המשחקית".
דאף אללה
בשנים האחרונות אתה עושה בעיקר תפקידי אורח, איך אתה מתייחס למעמד הזה?
"מבחינתי עוד לא התחלתי כשחקן, ואת התפקידים הטובים ביותר שלי טרם עשיתי. הכוונה כמובן לתפקידי עומק, לאיש יותר מורכב ועמוק. אני בהחלט פתוח להצעות.
בתי הזיקוק במפרץ חיפה. "הרגשתי כאילו מישהו הפליץ לי על הפנים" אלכס רוזקובסקי
"לגבי מה ששאלת - אני מאוד אוהב תפקידי אורח, ובכלל את המילה הזאת. תמיד הרגשתי כמו אורח בעולמו של בורא עולם, 'דאף אללה' - אורח האלוהים. שם שבמידה והייתי נולד ערבי - הייתי רוצה שיקראו ככה. אני גם מתנהג כמו אורח על הסט. מאוד נהניתי בתפקיד שהיה לי ב'עספור', 'על קצות האצבעות' ובסדרה החדשה שתעלה בקרוב ושמה 'נמס בגשם'".
מה לגבי בימוי. עד היום כל הסרטים שלך היו בעיקר דרמות, יש לך מחשבות לגבי בימוי של סרט אקשן, למשל?
"תמיד הסרטים שעשיתי היו מחוברים למקום בו אני חי. עוד לא יצא לי לביים סרט אקשן, ואשמח לעשות כזה במידה שהתסריט שיוצע לי יהיה טוב. מה שכן, מאוד הייתי רוצה לעשות קומדיה".
אפשר לומר שצדוק ואני הגענו בנקודה זאת אל סוף השיחה. אני שואל אותו האם הוא רוצה לדבר על משהו נוסף, משהו שחשוב לו וטרם דיברנו עליו. הוא מביט בי וישר יורה: "שיורידו את בתי הזיקוק בחיפה".
"כששיחקתי בתיאטרון העירוני", הוא מספר, "בין 1978 ל-1983, אפילו כשקמתי בבוקר במלון דן הכרמל, הייתה לי בעיה לפתוח את החלון. בגלל זיהום האוויר המגיע מהמפעלים שנמצאים במפרץ חיפה, כל פעם שפתחתי את החלון ממש הרגשתי כאילו מישהו הפליץ לי על הפנים.
"המפעלים האלה הם איומים. מי נתן לחוצפנים האלה רשות לפגוע באנשים ובטבע? מי נתן להם רשות להקים את המפלצות, שמזהמות את האזור הזה? אם שאלת אותי קודם לגבי החלומות שלי, אז אחד מהם הוא ללא ספק שיום אחד אבוא לחיפה ואראה שכל המפעלים האלה יעופו קיבינימט מעל פני האדמה, והאיזור שבו הם היו יהפוך לשטוח ממש כמו ה'גראונד זירו' בניו יורק.
"אני לא מבין את ההסכמה של האנשים שגרים בחיפה ובאיזור להמשך קיום המפעלים האלה. אין שום צידוק לזה, אין, זה מוות בטוח (דופק על השולחן). אלה האיומים האמיתיים על איכות הסביבה וכדור הארץ. לצערי", הוא מסכם, "בשאר המקומות בעולם זה כנראה הרבה יותר גרוע".
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם