אשדוד: משפחת אלימלך נגד החמדנות של החברה קדישא
11 אלף מזומן ביד, זה מה שדרשו אנשי החברה קדישא ממשפחת אלימלך, מהוותיקות באשדוד, בתמורה לקבורת בתם שנפטרה מסרטן. לאחר משא ומתן הואילו להפחית את המחיר ל-6,000 ש', וגם קבלה ניתנה רק לאחר ויכוח. האם פאני: "כואב לי הלב. למה עשו לנו ככה?"
למרות זאת, כשאלימלך נפטרה לפני שמונה חודשים, ב-15 בינואר 2010 ממחלת הסרטן והיא בת 52 בלבד, אנשי חברה קדישא באשדוד סרבו לקבור אותה בבית העלמין בעיר, זאת משום שלטענתם אינה תושבת אשדוד. כשהוריה התעקשו הודיעו להם: "אתם רוצים לקבור אותה? שלמו כסף".
סיפורה של משפחת אלימלך חושף תמונה עגומה בכל הקשור להתנהלות של חלק מעובדי חברה קדישא בכלל ובאשדוד בפרט.
פאני ושמעון אלימלך, שניהם בשנות ה-80 לחייהם, מתגוררים בנאות ספיר ברובע ה'. מאז איבדו את בתם האהובה אסתר, הם לא יודעים מנוחה. הבת, שנפטרה רווקה, התגוררה בשכונת יד אליהו בתל אביב בשני העשורים האחרונים לחייה, שם עבדה באחד מבתי הספר
על אף שעזבה את העיר, מדי שבוע הייתה קופצת להורים, ואת השבתות והחגים בילתה שם דרך קבע. בחודש אוגוסט 2009 אסתר לא חשה בטוב ופנתה לסדרת בדיקות. אז התברר לה שחלתה במחלה ממארת. "הכל היה פתאומי, הכל קרה מאוד מהר", שחזרה השבוע האחות שולה גינת. "בתחילת השנה חלה החמרה במצבה הרפואי ותוך יומיים היא עזבה את העולם".
אסתר נפטרה באופן לא צפוי בבית החולים איכילוב ביום שישי בשעה תשע בבוקר. מיד לאחר מכן, החל הסיוט הגדול של המשפחה, בנוסף לכאב על פטירתה בטרם עת של הבת והאחות. ההורים, שמעון ופאני, שניהם אנשים דתיים, רצו לעשות הכל על מנת לקבור את הבת ביום בו עזבה את העולם, כפי שההלכה מחייבת. ההורים חששו שאם יתמהמהו, בתם תיטמן רק עם צאת השבת.
"לא מעניין אותי כלום, הבת שלי לא תהיה במקרר. אני רוצה שתיקבר היום", אמרה פאני לילדיה בין אנחה לאנחה. "אסור להלין את המת. זה איסור חמור".
האחים שולה ורוני התרוצצו במסדרונות בית החולים. במקביל, מיהר האח הרצל למשרדי החברה קדישא באשדוד על מנת לעדכן אותם על כוונתם להביא לקבורה את בת המשפחה.
לדברי האחים, כבר מתחילת הפנייה הם זכו ליחס מזלזל ובלתי מתחשב מאנשי החבר קדישא. נאמר להם, לטענתם, שאם עד השעה אחת בצהריים לא יימצאו כל האישורים הרלוונטיים, הקבורה תידחה למוצאי שבת.
"הם אמרו לאחי שעד שהוא לא מעביר 11 אלף שקל במזומן ביד, הם לא עושים כלום", משחזרת שולה. "הם לא הסכימו לקבל צ'ק או כרטיס אשראי. הם דרשו הכל במזומן. בשל הלחץ שנוצר, אחי רוני הרים טלפון מבית החולים לחבריו באשדוד וביקש מהם להגיע למשרדי החברה קדישא. החברים מיהרו להגיע לשם והתחילו לעשות קצת רעש. אחרי שבמשך דקות ארוכות לחצו אותם, אנשי חברת קדישא הסכימו לרדת ל-6,000 שקל.
"כל הסיפור הזה פשוט ביזיון אחד גדול. ההורים שלי הם תושבי אשדוד ואחותי הייתה חלק בלתי נפרד מהעיר. הם תפסו אותנו ברגעים הכי קשים שלנו. לא עניין אותם שום דבר".
בסופו של דבר, אחרי שהעבירו לאנשי החברה קדישא 6,000 שקל בצ'ק, זאת מבלי לקבל קבלה, נערכה הלוויה כמתוכנן. מספר ימים מאחר יותר, הגיע האח הרצל למשרדי החברה קדישא ודרש לקבל קבלה על הסכום ששולם. רק אז הוצאה לו קבלה.
"כל העניין הזה מקומם מאוד, מטריף אותי", ממשיכה שולה. "עד עכשיו לא היו לנו כוחות לדבר על הסוגיה הזו. בטח יהיו כאלה שיגידו וישאלו איפה היינו עד עכשיו".
מדוע בחרתם להעלות את הנושא כעבור זמן כה רב?
"למה? כי לא היו לנו כוחות להתעסק עם הנושא הזה. הדבר שהיה לנו הכי חשוב זה שההורים שלנו לא יסבלו. רצינו לפחות שיקברו את בתם מבלי להלין את גופתה. ברגע הקשה והכואב רצינו למלא את המשאלה של אמא שלי – לקבור אותה לפני כניסת השבת. הם פשוט ניצלו את זה.
"אם לא היינו לחוצים, היינו הופכים עולמות. הם ראו שהיינו לחוצים. אני באמת לא מבינה את כל ההתנהלות הזו. מדובר באישה רווקה, בת להורים וותיקים ממקימי העיר. מדינת ישראל הייתה אמורה לתת לה זכות להיקבר איפשהו, נכון? ההורים שלי הם אנשים מבוגרים. אז מה, רצו שנקבור אותה בתל אביב? שנסיע את ההורים שלנו לשם פעמיים בחודש?
"ציפיתי מאנשים של חברה קדישא, אנשים דתיים, אנשים שאמורים לייצג כל כך הרבה דברים, להתנהגות והתנהלות אחרת. שום דבר לא עניין אותם. לא ההורים שלי, לא הדת ולא אף אחד. אנחנו שילמו על כלום 6,000 שקל. חוסר הגמישות הזו לא מובנת".
יש לציין כי מבחינת החוק היבש, הקבורה מתבצעת במקום מסוים על פי כתובת מגורים שרשומה במשרד הפנים. אולם בהחלט ניתן להפעיל שיקול דעת על פי נסיבות חייו של הנפטר. בני המשפחה טוענים עוד כי לא רק שבחברה קדישא העבירו אותם ייסורים רבים עד שהסכימו לקבור את אסתר, הם הוסיפו על ייסורי המשפחה בכך שאסתר נטמנה בחלקה מרוחקת וצדדית, ללא התחשבות בהורים המבוגרים.
"מאוד קשה לי להגיע לקבר של הבת שלי", אומרת האם פאני. "בכלל, כל הסיפור כואב לי. כואב לי הלב. למה עשו לנו ככה? אנחנו הראשונים שהגיעו לאשדוד. לא היה חשמל, לא היה מים, לא היה כביש. בתי המנוחה גדלה באשדוד וכל המשפחה שלה פה. היא עשתה צבא בקיבוץ עמיעד אחרי זה הלכה ללמוד באוניברסיטה. היא חזרה לאשדוד, לא מצאה עבודה ועברה לגור בתל אביב. כל הזמן היא באה אלינו לשבתות וחגים.
"בעלי חולה עם הרגליים ואני חולה עם הרגליים. אנחנו אנשים מבוגרים. אפילו לראות את הקבר של הבת שלנו אנחנו בקושי יכולים לראות. אין מקום לשבת בבית העלמין".
איך את מרגישה?
"אני לא מרגישה טוב בגלל מה שעשו לנו. הבת שלי הייתה חולה כמה חודשים, אבל היא אמרה לכולם לא לספר לנו. לא אמרו לי במה היא חולה. המוות שלה הגיע אלינו בהפתעה. ואז היינו צריכים להתמודד עם חברה קדישא. אם לא היו החברים של הילדים שלי, לא היו מסכימים לקבור אותה".
מהמועצה הדתית אשדוד לא נתקבלה תגובה.
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם