ראשי » מקומי » מרכז » תל אביב-יפו

קיבוצניקים בתל אביב: הם עוד יחזרו על ארבע אל הרפת?

דורון נדהם כשראה שני נרקומנים מזריקים לעצמם בכניסה לבניין. ניב מבסוט ממגורים עם שותפים. ואף אחד לא ידע מה עושים עם פנקס צ'קים ("בכל זאת, כל החיים לא שילמנו על כלום"). בני קיבוצים מספרים על החוויות והפדיחות במעבר לעיר הגדולה

"פעם ראשונה שיצאתי לבר בתל אביב", סיפרה לי פעם יעל, חברה קיבוצניקית, "הייתה לידי צלוחית עם בייגלה, כמו שאני מכירה שמחלקים בפאב בקיבוץ, והושטתי את היד לקחת. פתאום קלטתי את הבחור שלידי מסתכל עליי כאילו נפלתי מהירח ואומר לי: "את יודעת שזה הבייגלה שלי?"
 
יעל מספרת שהיא "התפדחה בטירוף", וכי בחודשים הבאים הייתה עסוקה במעקב סוציולוגי קפדני אחר ההתנהגות "התל-אביבית" הראויה.

ניב מור-שריד (27), שעבר לתל אביב מקיבוץ שריד לפני ארבע שנים, מזדהה. אצלו זו לא הייתה צלוחית בייגלה, אלא פנקס צ'קים, אבל הכול בא מאותו מקום.

"אתה מגיע לעיר פעם ראשונה אחרי שכל החיים שלך לא שילמת על כלום, ופתאום אתה צריך לטפל בכל מיני תשלומים וחובות", הוא מספר. "פעם ראשונה שישבתי אצל עורך הדין של בעל הדירה כדי להסדיר את החוזה, הוא אמר לי שאני צריך לחתום על צ'קים. את יודעת איך נלחצתי? לא היה לי מושג איך צריך למלא אותם, שלא לדבר על חשבונות ארנונה ומים, שבחיים לא נתקלתי בהם".

אצל דורון דן (30), שהגיע גם הוא לפני ארבע שנים מקיבוץ משאבי שדה, הפדיחה הראשונה הייתה עם חשבון החשמל. "רק עברתי לגור לבד בעיר, ופתאום קיבלתי חשבון על סך 950 שקל", הוא מספר. "זו הייתה, מה שנקרא, הפעם הראשונה שלי, אז כמו ילד טוב שילמתי את החשבון באשראי. אחרי כמה ימים, כשאמרתי לחברים, 'בוא'נה, החשבונות כאן יקרים נורא', ישר הם אמרו לי שהסכום לא הגיוני ושבטוח יש כאן טעות. ברור שבדיעבד הייתה טעות".

הסיפורים הללו - משעשעים ככל שיהיו - משותפים להרבה צעירים שנולדו בקיבוצים שונים ברחבי הארץ ועברו לתל אביב. ההרגלים האחרים, השפה השונה, הדאגה הפתאומית לחשבונות, ובכלל - כל המשתמע מהמעבר מיישוב קטן, עם נוף ירוק ובר אחד (שהולכים אליו עם כפכפים) אל עיר סואנת, עם הרבה בניינים אפורים ומאות ברים (שגם אליהם הולכים עם כפכפים).

אף שגם הקיבוצים עברו דרך ארוכה מאז ימי הסוציאליזם הבועט, ולמרות ההפרטות, ביטול הלינה המשותפת וכיוצא באלה התחושה היא שעדיין אין הבדל גדול יותר מזה שבין אנשי הכפר פורקי העול, עם החולצות הגזורות מסיום המסלול הקרבי, לאנשי הכרך הקפיטליסטים, ששירתו ב-8200 ולא יכולים לפתוח את היום בלי האספרסו שלהם. בקיצור, "קיבוצניקים שגרים בתל אביב" נשמע כמו ערבוב מין שאינו במינו, כמו יאצק בבראסרי.

ליקטנו שישה בני ובנות קיבוצים שישפכו אור על התהליך המורכב של המעבר מהכפר לעיר, כל אחד ואחת מהן הגיעו לכאן מסיבות שונות: לימודים, עבודה והרחבת האופקים המקצועיים או סתם רצון להתאוורר מהריח של הפרות.

ניב מור-שריד ודורון דן, שהוזכרו כבר לעיל, הגיעו למטרות לימודים (קופירייטינג ומשחק בהתאמה). מור-שריד גר בדירה עם חברה ועובד כתחקירן בהפקות טלוויזיה שונות ("תחום שמלא בקיבוצניקים", לדבריו ). דן עובד כשחקן (בימים אלה בהצגה "חנוך לוין בצבעים" בצוותא) וכמאמן אגרוף תאילנדי.

יעל צוקר (25) עברה לפני שלוש שנים מקיבוץ אושה, והיום היא רוקדת ועובדת במכירות במכון כושר. אם השם נשמע לכם מוכר, זה מפני שהיא הופיעה בהישרדות 3 בפיליפינים. צוקר גרה עם שותף במרכז העיר, ובאוקטובר הקרוב תתחיל ללמוד בסמינר הקיבוצים חינוך גופני ותנועה.

יובל גולדסמן (30) עברה לפני חמש שנים מקיבוץ משאבי שדה, החלה לעבוד כמלצרית בדיקסי והיום עובדת במשרד יחסי ציבור. גולדסמן נשואה לבן קיבוץ שלה, "אבל המצחיק הוא שנפגשנו דווקא בתל אביב", היא אומרת. "בקיבוץ מעולם לא דיברנו כי הוא מבוגר ממני בכמה שנים, וזה היה סוג של שידוך של האמהות שלנו, כי שנינו גרנו כאן".

עומרי פלד (30) הגיע מקיבוץ שער העמקים לפני שבע שנים, עובד כמנהל מכירות בנטוויז'ן ונשוי לקיבוצניקית מקיבוץ שכן; יערה ריצ'קר (29), עובדת סוציאלית במקצועה, הגיעה לפני שלוש שנים מקיבוץ דביר.

ההתאקלמות בתל אביב, הם מספרים, לא הייתה קלה. דן, לדוגמה, זכה לקבלת פנים משני נרקומנים ברחוב הירקון. "ממש בשבוע הראשון שלי פה פתחתי את הדלת בבניין וראיתי שני חבר'ה יושבים ומזריקים", הוא מספר. "ביקשתי סליחה ודילגתי מעליהם. אמרתי לעצמי, 'טוב, כנראה שזה משהו שקורה בתל אביב, אנשים יושבים במדרגות ומזריקים'. ברור שאחרי זה הבנתי שזה לא כל כך שגרתי".
 

דן, מצדו, הופתע מהנהנתנות התל-אביבית המפורסמת: "עבדתי בתור ברמן באספרסו בר, וזה היה השוק הראשון שלי מתל אביב. לא הבנתי מה אנשים רוצים מהקפה שלהם, מה זו הבועה התל-אביבית הזו, שאנשים כל היום יושבים בבית קפה ולא עובדים. זה עדיין מוזר לי לפעמים, למרות שגם אני חוטא בבית קפה".

גולדסמן: "אין ספק שלהיות כאן בהתחלה זה קצת מוזר וקשה להסתגל. פתאום נפתחות לך העיניים ואת רוצה לטרוף הכול - בא לך יין וקרפצ'יו בארבע לפנות בוקר אז את יורדת לבראסרי בלי לחשוב פעמיים. הכול פתוח והכול נגיש, אבל בסופו של דבר לא הכול דבש - את רוצה לטרוף את העיר, אבל היא מקשה עלייך. צריך להתמודד עם כסף, את מנסה לשדרג את איכות החיים שלך, ואחרי שאת ממצה וקצת נרגעת מהבילויים, עולות השאלות, האם אני באמת רוצה לחיות כאן, או יותר מדויק, האם אני בכלל אוכל לחיות כאן?"

פלד מרגיש כיום שהוא בהחלט יוכל לחיות פה, אבל מודה שבהתחלה העדיף לעבור לגבעתיים. "כשרק עזבתי את הקיבוץ היה לי חשש מעיר גדולה ומנוכרת, אבל אחרי זמן קצר גיליתי שאני אוהב את גבעתיים רק כי היא קרובה לתל אביב, אז עברתי הנה".

"בהתחלה, כשרק עברתי, ניהלתי סוג של יחסי אהבה-שנאה עם העיר הזאת", מוסיף מור-שריד. "לא כל כך התחברתי לצד התל-אביבי של הבליינות וחיי הלילה, אבל עם הזמן גיליתי עוד צדדים בעיר, ואחרי ארבע שנים - עם כל האהבה שלי לקיבוץ ולאנשים שם - אני כן רואה את עצמי חי בתל אביב יותר מאשר בקיבוץ".

אחת הסיבות לכך ש"מכת" המעבר בכל זאת הייתה רכה יותר עבורם היא העובדה שהם הקיפו עצמם בבני קיבוצים שעברו אותו תהליך. בכלל נראה כי קיבוצניקים לשעבר חיים כאן במין קהילה חלופית, מעין קיבוץ בעיר.

פלד מספר שחבריו הקיבוצניקים נהגו להיפגש בבר הפוסטר בשלמה המלך פינת פרישמן כמה פעמים בשבוע. "החל משניים-שלושה חברים ועד עשרים איש. זה היה כמעט כמו פאב בקיבוץ", הוא אומר. "אנחנו גם עורכים הרבה חגים ביחד בדירות אחד של השני". אצל דן המצב דומה: "כמעט כל ה"קבוצה" (קבוצת הגיל בקיבוץ, מ"ב) שלי חיה היום בתל אביב, ואנחנו נפגשים לפחות פעם בשבוע". הקשרים של אחרים באים לידי ביטוי בעיקר בשותפויות בדירות.

מור-שריד: "בהתחלה גרתי ברחוב אד"ם הכהן עם שותפים שהגעתי אליהם דרך מכרה מהקיבוץ, ובהמשך עברתי לדירה בלוינסקי, שם חייתי עם שותף מהקיבוץ שאתו גרתי גם בחדר בבית הילדים בלינה המשותפת. האמת שכל חיי גרתי עם אותו בחור - חלקנו חדר בנעורים בקיבוץ וגם בפנימייה בתיכון בקיבוץ מזרע השכן. עבור מישהו שמגיע מקיבוץ וגר כל החיים שלו עם אנשים - לגור עם שותפים זה הרבה יותר קל. גרתי עם אנשים באותו חדר קטן, אז מה זה באותה דירה?"

דן מסכים: "היום אני גר עם ארבעה שותפים. הרבה יותר נוח לי לגור אתם כי אני כבר רגיל מהקיבוץ, לא מרגיש שום קושי".

צוקר טוענת שהיא לא מבלה הרבה עם קיבוצניקים, אבל בהחלט מעדיפה את נוכחותם. "אני לא יכולה להגיד שאני נפגשת כאן עם הרבה קיבוצניקים אחרים, אבל כשזה קורה,
זה נחמד לבלות אתם", היא אומרת.

"יש משהו בקיבוצניקים שהם טיפה יותר וולגריים או דוגרי בדיבור שלהם, ואני מתה על זה - מה שיש לי להגיד אני אגיד. בגלל שאני דוגרית, ואומרת את מה שאני חושבת, אז עפתי מהר מהישרדות. כשנחתי בישראל ביקשתי מההפקה מונית לקיבוץ, ניתקתי את הפלאפון והייתי שבוע עם ההורים באושה".

ההשוואה בין שותפויות בדירות לשותפים לחדרים בקיבוץ אינה היחידה. באופן מפתיע, החבורה מוצאת לא מעט קווים משותפים לעיר ולכפר. "לפני שמצאתי את עצמי בתחום ההפקות עבדתי כמעט בכל עבודה אפשרית בעיר - ממלצרות, מוכר בפיצוצייה ועד שירות לקוחות. זה מאוד דומה לקיבוץ, אתה עובר מעבודה לעבודה, מהרפת לחדר האוכל, למכבסה, לבתי הילדים וכולי", אומר מור-שריד בחיוך.

"בכלל, בתל אביב לטעמי יש סוג של קיבוציות. אתה הולך ברחוב ופוגש אנשים מהקיבוץ שלך שגם עברו לעיר ובקיבוץ בקושי החלפת איתם מילה, וכאן פתאום ניתן לפתח איזושהי ידידות".

מה אתם אוהבים בתל אביב?
מור-שריד: "תמיד אני שומע על האנשים שמחפשים את השקט, הרוגע והטבע, ואני אחרי 21 שנה שגרתי בקיבוץ, בחדר שמשקיף על פרדסים ושדות, דווקא אוהב מאוד את ההמולה, את הרעש ואת זיהום האוויר".

גולדסמן: "פה התפתחתי, התבגרתי ונחשפתי להמון דברים שלא נחשפתי אליהם בעבר, למרות שהייתי בשנת שירות, הייתי קצינה וכולי. העיר הזאת - יש בה משהו מיוחד, ולא הייתי מוותרת על המעבר לכאן. יש לי המון חבר?ה מהקיבוץ שגרים כאן ויוצא לי להיפגש אתם לא מעט, אך עם זאת בניתי לי פה את המקום שלי ויצרתי לי חברה חדשה שהרבה ממנה לא קיבוצניקים".

ריצ'קר: "אני מאוד אוהבת את העיר ואת העובדה שבכל רגע נתון יש לי את האופציה לצאת לבית קפה, מסעדה או פאב, לעשות שופינג מתי שאני רוצה ושיש גם מבחר, להבדיל מהחיים בקיבוץ, כשהעיר הקרובה ביותר היא באר שבע".

צוקר בנאום מתרגש: "אני מתה על תל אביב ומנצלת את העיר עד הסוף מבחינת בילויים ויציאות. יש לי בגלל זה ממש שיבוש בשעות שינה. אבל בגלל שאני מקיבוץ, אני חייבת את האיזון - לחזור מדי כמה שבועות לקיבוץ, ללכת יחפה, ללבוש את הבגדים הכי שלוכים, לאכול את כל המקרר בבית, לשמוע את הרכילות שמסתובבת".

לצוקר יש כמה תובנות נוספות על העיר. "תל אביב עשתה לי בית ספר", היא אומרת. "אם חשבתי שיש אנשים משוגעים בקיבוץ - פה זה מסתכם בכך שבכל בית קפה או מקום מפגש יש מקבץ של אנשים מטורללים. הגעתי למסקנה שבאמת קשה למצוא כאן אנשים נורמלים. גם טיפוסים ברחוב שמתלבשים מוזר ולא שמים על אף אחד, וגם אנשים נורמטיביים שכל מה שהם עושים זה יוצאים ומזיינים וגאים בזה כאילו זו הקריירה שלהם".
 

אמא שלה, מספרת צוקר, מתלהבת לא פחות מהעיר הגדולה: "אנחנו רואים סלבים כל היום ואף אחד לא מתרגש מזה, אבל כשאמא שלי באה לבקר אותי ורואה אדם מפורסם היא יוצאת מגדרה; או כשאנחנו הולכת לשתות בקפה קפה - מי ישמע - היא אומרת, 'וואי, הקפה קפה הזה כל כך טעים'. היא מתלהבת מהכול. אם אמא שלי הייתה עוברת לכאן היא הייתה מתרוששת תוך יום, עם כל הקבצנים שהיא הייתה נותנת להם כסף".

אתם רואים את עצמכם "תל-אביבים"?
מור-שריד: "חברים שלי מהקיבוץ אומרים שאני תל-אביבי, וחברים שלי מתל אביב אומרים שאני קיבוצניק, אז אני לא יודע מה אני, אני משער שאני גם וגם. חלק מהקסם של העיר הזאת הוא שכל אחד יכול למצוא בה את המקום שלו, וכל מי שגר כאן ומרגיש שייך הוא תל-אביבי. יש מקום לכולם".

פלד: "אני מרגיש מאוד תל-אביבי. אין תל-אביביים אמיתיים, כל התל-אביביים הם או קיבוצניקים או ירושלמים".

ריצ'קר: "אני לא מצליחה לחבר לעצמי את המונח 'תל-אביבית' כי כשעולה לי בראש הדמות של התל-אביבי, עולה לי מישהו מגניב ואפנתי שיוצא כל הזמן. אני חושבת שאני כן מרגישה יותר תל-אביבית מקיבוצניקית, אבל אי-אפשר להגיד שזה משהו חד-משמעי. זה שילוב של השניים".

והשאלה הבלתי נמנעת - יש מצב שתישארו לחיות כאן?
גולדסמן: "המחשבות לחזור לקיבוץ עולות מדי פעם, אמנם יותר אצל בעלי, אבל גם לי אין ספק שהייתי רוצה לגדל את הילדים שלי בקיבוץ. הלוואי והייתה רכבת מהירה שהייתה מביאה אותי מהקיבוץ לתל אביב בחצי שעה".

ריצ'קר: "פעם זה היה מוחלט בשבילי שעדיף להתחנך ולגדול בקיבוץ. היום אני כבר יכולה לראות את היתרונות של הגדילה בעיר, אבל נראה לי שבכל זאת בשלב מסוים אשוב לקיבוץ".

דן: "אין שום סיכוי שאני אגדל ילדים בעיר. זה לא נתפס בעיניי".

ורק פלד יקיר העיר: "אני בהחלט רואה את עצמי מגדל ילדים בעיר. מבחינתי, בתור קיבוצניק, זה בכלל לא נראה מוזר, אני מאוד אוהב את תל אביב ואשמח להמשיך לחיות כאן".

נא להמתין לטעינת התגובות

מעדכן תגובות...