ראשי » מקומי » דרום » אשדוד ואשקלון

פורצת דרך: רוזיטה גולדשמיט מסכמת 15 שנה במקיף ח'

15 שנים אחרי שהקימה את מקיף ח' באשדוד, המנהלת רוזיטה גולדשמיט יורדת מהבמה כשהיא מרוצה מהירושה שהיא משאירה, גאה בהקמת הכיתות המדעיות וגם מנתחת את הסיבות לחוסר המשמעת של התלמידים ולפיחות במעמד המורה. ראיון

רוזיטה גולדשמיט, המנהלת הנערצת של מקיף ח' באשדוד, פרשה לגמלאות לפני כחודשיים. רבים לא יודעים זאת, אך גולדשמיט, אחת המחנכות הגדולות של אשדוד בדור האחרון, לא חשבה כלל על קריירה פדגוגית. היו לה בכלל תכניות אחרות ואיכשהוא הכל השתנה.

מבלי להתכוון, היא יצרה לעצמה קריירה מפוארת, העמידה תלמידים לרוב והגיעה להישגים מצוינים. ולא מדובר רק בהישגים לימודיים שיהוו מפתח לדלתות אקדמיות בעתיד. היא חינכה לערכים ודאגה להנחיל את הרוח הזו למורים, שהפכו לצינור שהזרים מים טבעיים לתלמידים.

בעבר, היא שקלה את האפשרות לצאת לגמלאות וליהנות מחיים שלווים, אך תמיד היה איזה משהו שהוביל לשינוי בתוכניות. אבל זהו, בסוף שנת הלימודים האחרונה, היא פרשה באופן סופי ואת שנת הלימודים תשע"א היא כבר לא תפתח כמנהלת או כאשת חינוך. עכשיו היא מרגישה חופשייה ומשוחררת. רגע לפני פתיחת שנת הלימודים, פגשנו אותה בביתה המטופח ברובע ט' בעיר.

ביקשנו לשמוע מהאישה שהפכה במרוצת השנים מושא להערצה עבור תלמידיה, את הנוסחה שתחזיר את מערכת החינוך למסילת הערכים, לכבוד המורה, לרעות הדדית. עבור רבים בחברה הישראלית, ההגדרות הללו הפכו מזמן לקלישאות חבוטות וחלולות. עבור גולדשמיט, המושגים הללו הם דרך חיים. ושלא תטעו, היא רחוקה מלהיות נאיבית או תלושה; ומבלי שתגיד זאת, התנהלותה והליכותיה מלמדים על כך שלעולם תעדיף את ההתבוננות בחצי הכוס המלאה. 

מערכת החינוך בישראל צונחת במסלול התרסקות בעשור האחרון, וזו עובדה שלא ניתן לחלוק עליה. ציוני התלמידים הישראלים במבחנים הבין-לאומיים מציבים אותנו הרחק ממדינות המערב. האלימות בבתי הספר רק הולכת וגוברת ומעמד המורה נשחק עד דק.

אמנם שר החינוך, גדעון סער, עושה קולות של שינוי עמוק ויסודי, אך עדיין זה נראה יותר כשיווק תקשורתי מצוין של אנשי יחסי ציבור ואנשי תקשורת. גולדשמיט נוגעת בלב הבעיה ומסבירה את הסיבות שהובילו לתמורה השלילית במערכת החינוך.

"הכל מתחיל מטשטוש גבולות, או יותר נכון, מאי הצבת גבולות", היא אומרת.

"לנו כהורים, קשה להציב גבולות לילדנו וזה עובר הלאה. אין אמירה רצינית ביחס לזכויות וחובות. יש לנו את חוק זכויות התלמיד. מה חסר בחוק הזה? לצערי הרב, אין בו קודקס של חובות. אתה מכיר מישהו שיש לו רק זכויות? אין דבר כזה. בעיניי, החוק הזה בחלקו הוא טוב, אך ברובו הוא פופוליסטי. אולי הכוונות טובות, אך יש מאחוריו לא מעט פופוליזם. הייתי מצפה שלצדו יהיו גם חובות".

את חושבת שניתן יהיה לשנות את המציאות הקיימת או שעל מערכת החינוך יהיה ליצור תכניות שיתמזגו למציאות הקיימת?
 "אני רוצה לציין שישנם בתי ספר – ואני חושבת שמקיף ח' הוא אחד מהם – שבהם מצב המשמעת הוא לא גרוע כל כך. ישנם בתי ספר שהמשמעת בהם חזקה יותר וישנם כאלה שפחות. אני חושבת שעדיין ישנם בתי ספר שמשתדלים לשמור על משמעת. לא נראה לי שהכל צריך להשתנות.

"אני חושבת ששר החינוך הנוכחי ניסה לעשות איזשהו שינוי בחוק זכויות התלמיד וזה צעד מאוד מבורך. בכל אופן, כדי שהרבה דברים ישתנו, אפילו באופן הכי בסיסי, חייבים לתת יותר סמכויות ויותר גיבוי למורים, תוך כדי העמדת נושא החינוך לערכים ויצירת אקלים חינוכי פורה. כל זה יכול לעצור את המציאות הקיימת ולשפר את המצב בעתיד".

איך את מסבירה את הציניות וחוסר הכבוד שמפגינים התלמידים כלפי המורים? זה קשור אולי לעובדה שהם יודעים כיום לא פחות מהמורים בעקבות הזמינות הקיימת באינטרנט?
 "אני לא מאשימה את האינטרנט. יש שם בעיות אחרות כמו פרסום דברים שליליים שגורמים לפגיעות קשות בנפש. הציניות שיש לתלמידים נובעת באיזשהו מקום מירידה מתמדת במעמד המורה. בשנים האחרונות, יש כאן בהחלט פגיעה במעמד המורים. הם מוצגים כאנשים שמרוויחים מעט, שהסמכויות שלהם מוגבלות. התלמידים קולטים את זה וזה לא מעורר אצלם כבוד.

"זה לא סוד שהמודל לחיקוי של התלמידים הם אישים מסוג אחר. לצערנו הרב, יש כאן תרבות אחרת. המדיה מעודדת הערצה לגיבורי תוכניות ריאליטי. השאיפה היא להיות דומים להם. התלמידים מעדיפים להיות דומים יותר לשחקן כדורגל או לדוגמנית מאשר לאיש תרבות עם ערכים. החברה הישראלית פיתחה תרבות של אינסטנט.

"כל דבר חייב להיות כאן ועכשיו. להשיג מהר, לנצח מהר, להגיע לחשיפה בדרך הכי מהירה. שכחו את הדרך, שכחו את המאמץ. לימודים זו השקעה, צריך לעבוד קשה עד שרואים את התוצאות. יכול להיות שזה מה שהופך את הלימודים לפחות מושכים.

"יחד עם זאת, אני חייבת לומר שישנם לא מעט תלמידים שכן משקיעים בלימודים וכן שואפים להגיע למקצועות אקדמיים ויש גם לא מעט מורים שתלמידים כן מעריכים אותם. בדרך כלל, אלו מורים ברמה אישית מאוד גבוהה, מורים שיודעים להציב גבולות".

איך מחזירים את הכבוד לאנשי ההוראה?
 "אם רוצים להעלות את מעמד המורה, אני חושבת שהתגמול זה הדבר הראשון שחייבים לשנות. זה ימשוך כוחות טובים להוראה".

אולי אחת הבעיות של מערכת החינוך היא שהמורים פחות איכותיים?
 "אני חושבת שכיום במערכת החינוך ישנם המון מורים איכותיים, אבל יש מקום להוביל לכניסתם של מורים נוספים. מקצוע שמתוגמל באופן ראוי - מתייחסים אליו בכבוד. הייתי מרחיבה את הסמכויות של המורים והמנהלים".

איך למשל? מה היית עושה?
"אני לא רוצה להיכנס לפרטים, אך יש דיונים בנושא הזה".

לא ביקשתי שתיכנסי לפרטים, אך בהחלט אשמח לשמוע קווים כלליים.
 "אני חושבת שבנושאים של נשירת תלמידים, חייבים לעשות הכל כדי שהם יישארו בבתי הספר. לעומת זאת, תלמידים שעוברים עבירות של אלימות - צריך לאפשר את הוצאתם מהמערכת. קשה מאוד לעשות את זה, אבל צריך להבין שאותם תלמידים גורמים לשיבוש מערכתי. זה משפיע לרעה על התלמידים האחרים. הם רואים שלא קיימת ענישה.

"אם מעמידים עלות מול תועלת, כל התלמידים הנורמטיביים משלמים מחיר יקר. כל המערכת משלמת מחיר יקר על הישארותם של אותם תלמידים מזיקים. חייבים לתת יותר סמכויות למועצות הפדגוגיות".

למה הכי תתגעגעי? מה יחסר לך?
 "לתלמידים ולצוות המורים. אתה צריך להבין שמקיף ח' הוא חלק בלתי נפרד ממני. יחד עם זאת, אני חושבת שעשיתי צעד נכון. אחרי 15 שנה, צריך לפנות את הבמה למישהו אחר שיביא עמו דברים חדשים. אני בטוחה שתהיה הצלחה לכולם".

ולמה פחות תתגעגעי?
"עזוב, אני מעדיפה לא לדבר על זה".

אשת החינוך גולדשמיט בנתה את מקיף ח' מהיסוד, יצרה דבר שלא היה קיים. ב-18 ביוני 1995, נכנסה לתפקיד ולא הפסיקה בתהליך הבנייה עד לפרישתה. עשור וחצי של עבודה ללא הפסקה. "כשקיבלתי לידיי את ניהול בית הספר לאחר שזכיתי במכרז, מנהלים באו אליי ואמרו לי שבתנאים הנוכחים, להקים מוסד חינוכי – זו משימה בלתי אפשרית".

ועתה ההסבר: 85 אחוזים מתלמידי בית הספר המתהווה היו עולים חדשים שעלו ארצה שנה עד שנתיים קודם לכן, ואילו 15 אחוזים הנותרים הגיעו מאזור ט"ו. מדובר בתלמידים שנאלצו להיפרד מהחברים שלהם ולעבור ללמוד בבית הספר חדש. תוסיפו לכך את העובדה שלא היו בבית הספר מבנים.

"אם אני צריכה למדוד מהי הצלחה, אז בסוף כיתה ט', הייתה אפשרות לתלמידים לעבור לבית ספר אחר. לשמחתי, אף תלמיד לא רצה לעבור. זו הייתה ההצלחה הראשונה. לעומת זאת, אם בכיתה ז' היינו פותחים את השערים למעבר למוסדות לימוד אחרים, לא היה נשאר תלמיד אחד מילידי הארץ. אף אחד לא רצה ללמוד בבית ספר שלמעלה משני שלישים ממנו הם עולים חדשים. הם אמרו: 'מה זה? הביאו אותנו ללמוד בבית ספר של עולים? אנחנו לא מוכנים לזה'. לא הייתה מאושרת ממני לאחר שבכיתה ט' כל התלמידים רצו להמשיך ללמוד במקיף".

מקיף ח' נחשב לפורץ דרך בלא מעט תחומים. למשל, המוסד החינוכי היה הראשון בארץ שהוקמו בו כיתות מדעיות. בעקבות הצלחת הפיילוט במקיף ח' שהפך לקבוע, יותר ויותר מערכות חינוך אימצו את הרעיון. "זה היה פיתרון טוב להרבה בעיות", מסבירה גולדשמיט עם המון סיפוק ונחת עצמיים.

"זה היה פיתרון טוב מבחינה פדגוגית. בשם השוויון, הושמו בכיתה רגילה תלמידים שבלשון המעטה לא שולטים בקרוא וכתוב באנגלית, יחד עם תלמידים שידעו לקרוא שייקספיר. הבינוניות הייתה בולטת ומאוד צורמת. ברגע שיצרנו פחות קוטביות, כולם הרוויחו מכך. מצד אחד, המצטיינים טופחו והתקדמו, ומצד שני, הייתה יותר זמינות להתפנות ולסייע באופן פרטני ואישי לתלמידים החלשים".
ומה עם האינטגרציה בין התלמידים? תסכימי איתי שבידול הוא לא דבר בריא. 

"האינטגרציה החברתית היא מצוינת וצריך לחזק אותה, אך אינטגרציה לימודית עם קוטביות מאוד גדולה היא לא טובה, לא מועילה ופוגעת בכולם. בסופו של תהליך ארוך, כולם יצאו נשכרים – הן התלמידים המתקשים והן התלמידים המצטיינים. עם השנים, כיתות הלימוד המדעיות הפכו להיות כיתות לימוד אקדמיות. היו לא מעט תלמידים שסיימו תואר ראשון שנה אחת בלבד לאחר שסיימו את התיכון. אני מדברת איתך על מחזור שביעי.

"אסור להשאיר מאחור תלמידים מצטיינים שיכולים ומסוגלים להפיק מעצמם הצלחות גדולות. לבי מתמלא שמחה כשאני חושבת על התלמידים שסיימו תארים בפיזיקה, ביוטכנולוגיה, כלכלה ומתמטיקה. חשוב מאוד לחשוף את התלמידים לעולם האקדמיה בגיל מוקדם. בהזדמנות הזו, אני רוצה גם להזכיר את העובדה שהיינו הראשונים במחוז הדרום שהקמנו כיתת לימוד לביוטכנולוגיה. היא נחשבה בזמנו לאחת מארבע הכיתות הטובות והאיכותיות בארץ".

גולדשמיט חיה, עבדה ונשמה את עולם החינוך במשך 35 שנים. כסטודנטית צעירה, היא החלה ללמד היסטוריה במקיף ג' בעיר. כשחשבה לעזוב ולפנות לאפיק אחר בחייה, הוצע לה תפקיד רכזת שכבה. בהמשך, רגע לפני מעבר לתחום אחר, ביקשו ממנה לנהל את החטיבה העליונה. "לא התכוונתי להישאר בחינוך", היא אומרת בחיוך שיכול להתפרש כחיוך מתנצל. "אמרתי לעצמי: 'זהו, הגיע הזמן שאחפש את הדרך החוצה'. בפועל, כל הזמן קיבלתי תפקיד חדש ונשאבתי לתוכו. כביכול היה לי ברור שאשאר לשנה שנתיים ואז אמשיך הלאה. המזל הגדול היה שכל פעם עשיתי תפקיד חדש במשך שנה או שנתיים ועברתי לתפקיד חדש שמאוד עניין אותי".

איזה בית ספר את משאירה למי שיכנס לנעליך?
"אני חושבת שאני משאירה בית ספר טוב. אם מסתכלים לאחור מהיכן התחלנו ולאן הגענו, אז בהחלט עברנו כברת דרך מכובדת מאוד. אני משאירה בית ספר מאוד מבוקש שרוצים ללמוד בו מכל רחבי העיר, אשר מציע מגמות רבות וייחודיות. עומדות בפני תלמידי המקיף אין-ספור אפשרויות בחירה. יחד עם זאת, השארתי מוסד חינוכי שקיים ומושרש בדי.אן.איי שלו דגש לנושא ערכים, מעלות הקשורות לאדם וחברו והחשיבות לתרום למדינה ולהתגייס לשירות משמעותי בצה"ל".

אפרופו גיוס לצה"ל, מה את חושבת שעובר במוחו של מועמד לגיוס כשהוא עד להתקוטטות כוחנית המלווה בהכפשות בין קציני המטכ"ל, כמו שהיינו עדים לה בפרשת גלנט?
"הייתי אומרת שזה לא מוסיף כבוד לאף אחד וחבל מאוד שזה קרה. אני חושבת שהתלמידים מבינים שהגיוס לצה"ל והתרומה למדינה זה אחד הערכים החשובים ביותר – והדברים הללו מקבלים משנה תוקף במדינה כמו שלנו, שתמיד חייבת לעמוד על המשמר. אני רוצה לקוות שזה לא ישפיע על תלמידינו, אלא שייקחו כדוגמה את המסירות והנתינה של אותם קצינים". 

נא להמתין לטעינת התגובות

מעדכן תגובות...