100 שנות ריקוד: גם כלת פרס ישראל ירדנה כהן הבריזה מביה"ס
כלת פרס ישראל ירדנה כהן, שחגגה לאחרונה מאה שנים, נזכרת בלידת מע' החינוך ביישוב העברי בחיפה, כשאביה ייסד את הריאלי. היא עצמה שימשה מורה לצד חברתה המשוררת זלדה. אבל היא לא ממליצה לקחת ממנה דוגמה: "כמעט שלא באתי לשיעורים אלא ברחתי לים"
אביה, פנחס כהן, הוא המייסד של בית הספר הריאלי והמכון הביולוגי הנקרא על שמו. אמה, מרים רפאלקס, בתם של מקימי רחובות ואחות לאחד מחברי הכנסת הראשונה, אף היא הפכה לאחת המורות הראשונות בחיפה.
ירדנה כהן. הילדה הראשונה שנולדה בין כותלי הריאלי
צילום ארכיון: רענן כהן
ירדנה, כמו הוריה, שבה לאחר לימודים בחו"ל ללמד בחיפה, בבית הספר המזרחי, לצד מורה אחרת שהפכה לחברתה, והיא המשוררת זלדה.
לכבוד פתיחת שנת הלימודים, בראיון מיוחד לזמן חיפה, מספרת כהן על ימיהם הראשונים של בתי
הספר בשנותיו הראשונות של היישוב היהודי בחיפה. ולא, לא תתפסו אותה מטיפה לצעירים לכבוש את ספסל הלימודים באדיקות. "אני לא ממש הלכתי לשיעורים", היא מתוודה בחיוך, "אני הלכתי יותר לים, שם למדתי לרקוד מהשחפים".
אבא ההיפי
"נולדתי בוואדי ניסנס, הרובע הערבי של חיפה, בבית חורי, עד היום הבית הזה עומד", מספרת ירדנה בגאווה.
כהן ב-1929. עדיין בקשר עם שתי חברות מכיתה א' הצילום באדיבות ירדנה כהן
את נסיבות הולדתה בוואדי שמעה ירדנה ברבות הימים ממי שהיה הבוגר הראשון של הריאלי בחיפה, מנשה הרמן אמיר. "הוא סיפר לי איך בית הספר העברי הראשון שנפתח בחיפה קשור להולדתי", משחזרת ירדנה.
"בשנים הראשונות של המאה העשרים היו בחיפה רק ארבע משפחות יהודיות עם שמונה ילדים בסך הכל. לא היה להם מורה שילמד אותם. אז ההורים שלחו שליח לראש פינה, אל המורה הגדול אז, וילקומיץ', וביקשו ממנו מורה לילדי חיפה. הוא ענה להם בזו הלשון: 'שם למעלה במטולה יש עלם חמודות, אם הוא יאות לרדת אליכם, יש לכם מזל גדול'. ואכן ירד בחור יפהפה, מתולתל, יחף, דומה לבדואי. אני קוראת לו: 'ההיפי הראשון'".
אותו "היפי ראשון", כדברי ירדנה, הגיע לחיפה ושכר לו חדר בוואדי ניסנס שבחצרו עץ זית גדול. לבחור הזה קראו פנחס כהן. "הוא אסף את הילדים מסביב לעץ ולימד אותם אהבת אדם, אהבת טבע ואדמה. הוא עשה זאת לפני שהוא עצמו למד לימודים גבוהים", מספרת ירדנה על אביה.
השנה הייתה 1908, לבית הספר קרא כהן "אבטליה", שמשמעותו "אב לטליים קטנים". בית הספר הזה הפך כעבור זמן קצר לבית הספר הריאלי בחיפה. "למעשה אבי היה מייסד הריאלי בחיפה", אומרת ירדנה ומצביעה על תמונת קיר גדולה של אביה ומגלה: "עד היום מנהל הריאלי, רון כתרי, בא ומבקר אותי, כי אני בת מייסד בית הספר ואני התינוקת היחידה שלמעשה נולדה בין כותלי בית הספר".
סיפור אהבה של תחילת היישוב היהודי בחיפה הוא שהביא לכך שירדנה הפכה לילדה הראשונה שנולדה בין כותלי הריאלי. "יום אחד הגיעה לחיפה סטודנטית יהודייה רוסיה. היא הגיע מז'נבה, שם למדה יחד עם חיים ויצמן ביולוגיה וזואולוגיה. הבחורה הזאת הגיעה לארץ כדי לבקר את הוריה, שהיו ממייסדי המושבה רחובות.
כשהיא הגיעה לעלות על האנייה בחיפה, בחזרה לז'נבה, עצרו אותה הוריו של מנשה אמיר (בוגר הריאלי הראשון א.ש.) ואמרו לה: 'למה לך לחזור לז'נבה, פה יש בחור נחמד ואת אישה מלומדת ומשכילה, תעזרי לו ללמד'. פרצה אהבה גדולה בין השניים, ויום אחד נולדה לשניים ילדה שבכתה חזק. הם נתנו לה שם: ירדנה", כך מספרת כהן עם קריצה.
שזר הבייביסיטר
השליחות של הוריה, שהפכו למחנכים הראשונים של היישוב העברי בחיפה, סיפקה את אביה פנחס, אך האם, שהגיעה ממשפחה משכילה ומלומדת מאוד, החליטה כי בעלה צריך לצאת ללימודים גבוהים.
נשיא המדינה זלמן שזר. "הילדה הזאת תהיה מחוללת גדולה מאד" צילום ארכיון: הסוכנות היהודית
בעוד האב נוסע לברלין לאוניברסיטה, האם וירדנה עברו לבת שלמה, שם האם המשיכה ללמד. אלא שהגעגועים, או כפי שרומזת ירדנה, הקנאה לבעל, לא משאירות זמן רב את הזוג פרוד: "היא הבינה שבחור יפהפה כמו פנחס לא משאירים לבד בברלין, אז כשהייתי בת שנה וחצי היא לקחה אותי והצטרפה לאבי בברלין".
בברלין התאכסן אביה באכסנייה בה גרו כמה סטודנטים מפלסטין, שהפכו לראשי היישוב העברי, כשאחד מחבריו הטובים של פנחס כהן התחבר במיוחד לירדנה התינוקת. לחבר קראו זלמן שזר.
"כל פעם שהייתי בוכה, הוא היה אומר: 'שימו אותה במיטה שלי, תכסו אותה ותראו איך היא נרגעת'", מספרת ירדנה בחיוך מלא סיפוק. "ערב אחד הוריי השאירו אותי בידי שזר שישגיח עליי. ראיתי בחדרו ג'ארה גדולה, אז נכנסתי לתוכה. שזר שלא ראה אותי נבהל וקרא: 'איפה ירדנה?'.
אני הוצאתי שתי ידיים מהג'ארה, עשיתי תנועה ריקודית ואמרתי לו: 'אני רוקדת אל השמש". אחרי שהוא נרגע, הוא אמר לחבר'ה: 'הילדה הזאת בעוד הרבה שנים תהיה מחוללת גדולה מאוד'".
ושזר לא טעה. כעבור 25 שנה, ב-1937, זכתה ירדנה כהן בפרס המחול הראשון שלה, "פרס הריקוד הישראלי". "מי עמד וחיכה לי מאחורי הקלעים עם זר גדול?", היא שואלת בחיוך מנצח. "כמובן ששזר הגאה". אגב, בין השופטים שהחליטו להעניק לה את הפרס ישבו לאה גולדברג ושאול טשרניחובסקי.
וזאת לא הייתה סגירת המעגל היחידה של ירדנה עם שזר. ביום העצמאות האחרון, בזמן שהגיעה לבנייני האומה בירושלים לקבלת פרס ישראל למפעל חיים, היא הרימה עיניה וגילתה: "ראיתי שלרחוב קוראים רחוב שזר, ובשבילי זה היה מלא משמעות וריגש אותי".
אחרי סיום לימודיו של אביה בברלין, שבו ירדנה והוריה ארצה. ירדנה נשלחה לגן במושבה הגרמנית אצל הטמפלרים. את כיתה א' היא למדה בריאלי הראשון, שהיה בהדר.
לירדנה אין קושי לזכור חברות מכיתה א' ולמעשה היא בקשר יומיומי עם שתיים מהן, שגם הן הגיעו לגיל מאה. האחת היא חנה כץ לבית מושין, שייסדה את האירגון לעיוור. השנייה היא לאה קסל-לוין. רחוב קסל בחיפה נקרא על שם משפחתה.
עם זלמן וקלמן בתל אביב
הראיון עם כהן נערך לרגל פתיחת שנת הלימודים תשע"א. הכוונה הייתה שכמי שראתה, חוותה וטעמה רבות בחייה, היא תיתן עצות חינוכיות לצעירי ישראל, לדור החדש.
זלמן וקלמן, "המשוגעים של תל אביב". צילום: באדיבות ירדנה כהן, מתוך ''האור והקסם''
אלא שמסתבר שכהן היא לא הכתובת לשיעורי מוטיבציה בנושא שקדנות ולימודים, כך לפי עדותה. את הזיכרונות שלה מספסל הלימודים היא מסכמת כך: "כמעט שלא הגעתי לשיעורים ולכיתה, הייתי רוב הזמן בים, בחוף. לשם הלכתי. שחיתי, רקדתי, שכבתי בחול. את בית הספר לא ראיתי הרבה".
אבל הורייך היו שני אנשי חינוך מלומדים, מה הם אמרו על כך שביתם נפקדת מהלימודים?
"לא היה איכפת להם כל כך".
אביה של ירדנה היה בין מייסדי שכונת בת גלים, לשם עברה משפחת כהן. את השם "בת גלים" בחרה האם, מצאצאי הגאון מוילנה. אחיה, ד"ר נחום יעקב רפאלקס, היה חבר הכנסת הראשונה, ובין חותמי מגילת העצמאות.
מאחר שבחיפה באותן השנים לא היה בית ספר תיכון עברי, נשלחה ירדנה ללמוד בתל אביב. הוריה רצו שהיא תלמד בגימנסיה הרצליה, אבל לא ירדנה. "אמרתי להם: 'אני לא רוצה בשום אופן בגימנסיה הרצליה, כי הם היו מחויטים, הם לא ידעו לשוטט כמו אבא שלי בהרים ובגבעות ברגל'. אז הם החליטו לשלוח אותי לבית ספר למורים 'וילנסקי'".
אלא שגם האופציה הזאת לא התקבלה בשמחה אצל ירדנה בת ה-14. "אמרתי להם: 'גם לשם לא אלך, כל יום אני רואה מורים בבית, אני לא רוצה לראות יותר מורים. אז הם אמרו לי: 'אין מה לעשות, נותר רק בית ספר אחד ברחוב גאולה'.
"כששמעתי שבית הספר, שנקרא גם 'גאולה', נמצא על חוף ימה של תל אביב, הבנתי שלשם אני רוצה ללכת. בין כה לא ביליתי את זמני בכיתה, אלא בחוף הים, אז לפחות שההליכה לשם מבית הספר תהיה קצרה, כך חשבתי".
שם, בין החול לגלים, רחוק מספסל הלימודים עליו הייתה אמורה לשבת, פגשה ירדנה שתי דמויות פולקלוריסטיות והיסטוריות של תל אביב של תחילת המאה ה-20. שניהם כונו משוגעי תל אביב: זלמן וקלמן. על שמו של זלמן נקראו "מכנסי זלמן".
ירדנה, כאמור, בילתה את רוב זמנה בתיכון לא בכיתות אלא בחוף הים. "רק בספרות הצטיינתי", היא מודה: "אהבתי את זה מאוד, גם כי המורה שלי היה הסופר הידוע, אשר ברש".
כהן בצעירותה. "השחפים היו מוריי הראשונים" הצילום באדיבות ירדנה כהן
ואם למישהו יש ספק שהעתקות הן לא נחלת הדורות האחרונים, הנה סיפור משנות העשרים של המאה הקודמת: "פעם אחת ברש נתן לנו חיבור עם נושא נהדר לכתוב עליו. מאחר ואני הייתי הכי טובה בכיתה בכתיבה, כתבתי לכל חברי לכיתה חיבור.
"כשברש החזיר לנו את החיבורים, כל חברי קיבלו טוב מאוד ומצוין, ואילו אני קיבלתי רק מספיק. ניגשתי לברש ושאלתי אותו לפשר העיניין. הוא עם חיוך ענה לי: 'הכרתי את הסיגנון שלך על כל חברייך, נתתי לך מספיק טוב מאוד ומצוין, אז מגיע לך מספיק אחד לא?'".
ירדנה מעידה כי היא לא הייתה כלל מחסידיהם של מקצועות כמו מתמטיקה. אבל לדבריה בחוף הים היא קיבלה את השיעורים הראשונים לריקוד: "השחפים היו מוריי הראשונים".
אגב, מי שטוען ליצירת אופנת חולצות הבטן, כדאי שיסיר מהר מאוד את ידיו מתואר זה. כבר באותן שנים ושהות אינסופית בים, ירדנה הצעירה נהגה להסתובב עם חולצות בטן, לתדהמתם של אנשי היישוב בתל אביב. "לא קראתי לזה חולצות בטן", היא אומרת בחיוך שובב, "החולצות פשוט היו כנראה קצרות מדיי. לא עניין אותי מה חושבים עליי".
עוד היא מספרת: "כשיצאתי כעבור כמה שנים ללמוד בגרמניה, הייתה לי חברה שלמדה רפואה שם. יום אחד היא אמרה לי שנלך לאופרה. אבל קודם לכן, היא הסבירה לי כי מאחר שאני לא יודעת גרמנית היא רוצה ללמד אותי משהו.
"היא אמרה לי: 'את נראית נורא מוזר, את עם חצאית ארוכה, עם עגילים מהאוזן עד הברך ושערות פזורות וארוכות. לכן אני חייבת ללמד אותך משפט אחד בגרמנית. אם ישב לידך מישהו יסתכל עלייך שאת קצת מוזרה, את צריכה לענות לו משפט אחד בגרמנית'. היא לימדה אותי לומר בגרמנית: 'אל תטריד אותי'.
"כשהגענו לאופרה, באמת התיישב לידי בחור גרמני יפה, והוא 'הטריד' אותי. ואני אומרת לו בגרמנית: 'בבקשה, תטריד אותי'. אז נו, השמטתי את המילה לא", צוחקת ירדנה. "אחרי כמה ימים כשהגעתי לאקדמיה לריקוד, ראיתי שם את אותו בחור יורד במדרגות. הוא ניגש אליי ושאל: 'אני יכול להטריד אותך גם היום?'".
שהאשכנזיות לא יגעו בספרדיות
מלבד השהות בים, ירדנה הספיקה לייסד בתל אביב עם כמה בחורים ובחורות מהגימנסיה את תנועת "הנוער הלומד", שלימים הפכה לתנועת "המחנות העולים". עם התנועה היא עברה לסלול כבישים ולהגשים על גבעות חדרה.
המשוררת זלדה. הקדישה שיר ל"ירדנה נסיכת הריקוד התנ"כי" צילום ארכיון
אבל בהגיעה לגיל 19 היא חלתה בקדחת והוריה החליטו לשלוח אותה ללמוד בווינה. הכוונה הייתה שהיא תעבור תקופת החלמה ותלמד את מקצוע הכוורנות, מקצוע שיועיל ליישוב היהודי אז בארץ. אלא שירדנה, שתמיד עשתה מה שהיא רצתה, נרשמה לאקדמיה הווינאית לאמנות המחול. את האקדמיה סיימה בהצטיינות, לאחר שקפצה שתי כיתות.
לצד המחול היא למדה פסיכולוגיה, וברבות הימים היא שילבה בין השניים למה שכינתה "המחול המחלים". לאחר מכן, היא עברה ללמוד בגרמניה, בדרזדן, שם המשיכה את לימודי המחול שלה. ב-1933 עם עליית היטלר לשלטון, היא שבה לחיפה.
באותם הימים מנהל בית הספר מזרחי לבנות, שהיה ברחוב חרמון בחיפה, פגש ברחוב את פנחס כהן, אביה של ירדנה. "הוא פנה לאבי ואמר: 'שמעתי שבתך שבה ארצה והיא מורה לספורט'. אבי ענה לו בבדיחות: 'אולי לכדורגל?'", נזכרת ירדנה משועשעת. "המנהל לא ויתר ואמר לאבי: 'אין דבר, לי יש חמישים ילדות מוואדי סאליב ושתעשה איתן מה שהיא רוצה'".
כהן נאות והפנה את בתו ירדנה לבית הספר. "בחצר בית הספר היו הרבה עצים, אבל לא היה מקום להתנועע ולזוז. אבל עצים היו הרבה", נזכרת ירדנה בכניסתה למערך החינוך בחיפה. "אז קיבלתי משרוקית. כשעבר לידינו אוטובוס, נתתי שריקה והוריתי לתלמידות לעלות על העצים. שם בין הענפים התחלנו לרקוד, ריקוד בטבע.
"יום אחד אני שומעת קול מלמטה: 'מי אתן שם למעלה?', אני עניתי: 'אנחנו מתפללות פה לאלוהים בריקוד ובמחול'. ואז שאלתי אותה: 'מי את שם למטה?'. והיא ענתה: 'אני מורה לתפילה, קוראים לי זלדה'. זו הייתה המשוררת זלדה". במשך הזמן הפכו ירדנה וזלדה לחברות קרובות. לימים, את שירה "כרכום של שדות" הקדישה זלדה ל"ירדנה נסיכת הריקוד התנ"כי".
עבודתה של ירדנה כמורה לספורט במזרחי, היא לא הקשר היחיד שלה לעולם הספורט. גיסה הוא לא אחר משדר הספורט המיתולוגי, ניסים קיוויתי, שמקפיד עד היום לבקר את גיסתו.
ההרמוניה ששררה בתחילת היישוב היהודי בחיפה, נשברה לדברי כהן עם הגעתה של העלייה מגרמניה לפני פרוץ מלחמת העולם השנייה. מדובר היה בעלייה עשירה יחסית, כפי שמתארת ירדנה: "הגיעו לבית הספר המזרחי ילדות מגרמניה עם סרטים מבריקים ונעלי לכה מבריקות, מה שלא היה לילדות בחיפה. היה פער עצום בינן לבין הילדות במזרחי.
"יום אחד מגיע אליי בן שבת, מנהל בית הספר. הוא אמר לי כי יש הורים שמתלוננים עליי מאוד. אני הסתכלתי עליו והבנתי שלא מדובר בי. ואז הוא אומר לי: 'אבא יקה אחד בא אליי ואמר לי, שאת מרשה לילדה אשכנזייה לתת יד ולגעת בילדה מעדות המזרח, ילדה ספרדייה'.
"אמרתי לו: 'אל תדאג, אני אעשה משהו'. זה היה ערב חג, אספתי את כל הילדות במעגל גדול, וסידרתי אותן כך שאשכנזייה תעמוד ליד ספרדייה וכך הלאה. הוריתי להן לתת אחת לשנייה כף אל כף. ואז עבר במקום אותו אבא יקה, הוא ניגש אליי ואמר לי: 'גברת ירדנה אני הבנתי מה שרצית להבהיר לי, ואני מבקש את סליחתך'".
"עצוב לי", אומרת ירדנה "שאז בשנות השלושים הגזענות שהייתה לא עברה מהחברה לנו. כששמעתי על המקרים שקורים עכשיו, כמו בעמנואל, נהיה לי עצוב. כי אז, זה היה בעליית הייקים לפני שישים שבעים שנה. חשבתי שהיום דברים כאלו כבר לא צריכים להיות, אבל שום דבר לצערי לא השתנה. אני לא מבינה איך בתקופה כזאת יש עוד דברים כאלו".
הצעירים אוהבים את תל אביב
גם ממרום שנותיה, לא תתפסו את ירדנה יושבת, נאנחת ושומטת ידיים לצדדים למשמע מעללי הדורות הצעירים. היא דווקא אוהבת אותם, ומעריכה אותם, אולי הרבה יותר מאשר את בני הדורות שבאו אחריה.
כהן. "יש נוער נהדר היום" הצילום באדיבות ירדנה כהן
"יש נוער נהדר היום. יש חלק מהנוער שיש לו ערכים, יש נוער מלא חזון, אידיאלים ואוהב הארץ. צריך לדעת למצוא אותם. אני רואה את הדברים הטובים שיש בדור הצעיר. יש המון דברים נוראיים בדור שלנו, אבל אני רואה דברים טובים", אומרת ירדנה בקול חד.
את היית קשוחה עם ילדיין בחינוך?
"לא, נתתי להם להיות מי שהם, מה שטוב להם. בני הוא מהנדס בטכניון. הבת, אירית מגל, סגרה מעגל והיא מוזיקאית שמלמדת בבית הספר הריאלי, שאותו הקים סבא שלה".
לא היה מסר חינוכי שהיה חשוב לך להעביר לילדייך?
"העברתי להם מסר שכל מה שטוב להם והם בוחרים לעשות טוב לי".
עלייך היה מורה או מחנך שהשפיע יותר מהאחרים?
"לא, איך יכול להיות. הרי כבר אמרתי לך שבקושי הייתי בבית הספר. אבל אשר ברש היה המורה היחיד שהקשבתי ולמדתי ממנו. אני זוכרת רק את שיעורי הספרות, כי כנראה בשאר השיעורים נכחתי מעט מאוד. אבל בגרות הוצאתי ובהצטיינות".
נכדיה של ירדנה לא מתגוררים בחיפה. אחד בראשון לציון, אחר בתל אביב. והיא, בניגוד אולי לאחרים, ולמרות שהוריה היו ממייסדי החינוך והיישוב העברי בחיפה, לא כועסת על נטישת הצעירים את חיפה: "הצעירים אוהבים את תל אביב", היא אומרת בחיוך.
"אני בעצמי מאוד אוהבת את תל אביב, למדתי שם ואהבתי לחיות שם. לי זה לא אומר כלום אם הנכדים בחיפה או לא, כל אחד שיחיה בארץ איפה שהוא רוצה". נכדיה של ירדנה לא מביישים את אילן היוחסין בתרומה לארץ. נכדה אחת, בעלת תואר שני בסוציולוגיה, עושה עבודה קהילתית ענפה. נכד אחר הוא ד"ר לבלשנות בעל שם, ונכד נוסף הוא קצין בכיר בצה"ל.
עם השנים הפכה ירדנה לאחת הכוריאוגרפיות והמורות הגדולות למחול בארץ. בשנות השישים היא פתחה כיתת מחול בהדר, שם למדה אצלה רינה ירושלמי, כלת פרס ישראל לתיאטרון, שלמדה אצל ירדנה מגיל 3.
תלמידה אחרת היא תהל רן, הסופרת והשחקנית, כלת פרס ראש הממשלה על פועלה למען ילדים. תהל, שעברה ילדות קשה מאוד, הקדישה לירדנה מכתב בו היא מודה לה כי הצילה אותה מהילדות הקשה, על ידי שיעורי המחול.
"אני מודה לך על כל השנים בהם מילטתי את נפשי באולפן למחול שלך. הגעתי לאולפן שלך בת 12, כשעוד קראו לי רחל, עם זר מיובש על הראש, עם פרוסת לחם וכוס חלב. את אספת אותי מכל התחנות הריקות, ובזכות עינייך האוהבות שלא משו ממני, אפשרת לי לגעת בעצמי בפעם הראשונה... השנים אצלך הצילו אותי ממלתעות נפשי ומהתהום שחיכתה לי משחר ילדותי".
עד היום מלמדת ירדנה כהן באולפנה בהדר מחול, ורואה בלימוד ובהוראה ברכה.
וטיפ לצעירים שחוזרים לשנת הלימודים? "אני לא הכתובת הנכונה, אני לא יכולה לומר להם שישבו ויקשיבו בשיעורים ושלא יברחו לים. כי זה מה שאני עשיתי, וסך הכל הגעתי למשהו".
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם