6 שנים לפיגוע הכפול: נהגי האוטובוסים משחזרים את הזוועה
היום (ג') יציינו תושבי באר שבע שש שנים לפיגוע הרצחני הכפול שגבה 16 קורבנות באוטובוסים עירוניים ולמעלה מ-100 פצועים. שני הנהגים שעברו את התופת, יעקב כהן ואלכס יעקובוב, לא שבו מאז לאחוז בהגה אוטובוס. הזכרונות, לדבריהם, קשים מדי
פיגוע זה, ב-31 באוגוסט 2004, היה בעל מספר הנפגעים הרב ביותר באותה שנה בישראל.
היום (ג') בדיוק שש שנים אחרי הרצח הנתעב, ייערך בשעה שש בערב טקס אזכרה להרוגי פיגוע הטרור, בגלעד מיוחד שהוקם בסמוך למקום הפיגוע, קרוב לבית 'יד לבנים', ליד רחבת העירייה. זאת בהשתתפות ראש העירייה, הרב הראשי לבאר שבע והמשפחות השכולות.
בשבוע שעבר נפגשנו עם שניים שחזרו מאותה תופת קשה, שני נהגי האוטובוס, המרגישים שקיבלו את חייהם במתנה. במהלך הפגישה ניכר היה שלא רק שמרחק הזמן לא השכיח את הזיכרונות הצרובים של גיא ההריגה, אלא אף העצים את הזיכרון.
יעקב
אלכס יעקובוב, בן 48, היה הנהג של קו 6. במשך שנתיים אחרי הטבח לא עבד. מאוחר יותר חזר לחברת מטרודן, אך לעבודה משרדית: "לא הייתי מסוגל להמשיך להסיע אנשים, הזיכרונות קשים ביותר".
כהן ויעקובוב, שניהם וכל אחד לחוד, עברו מאז דרך ארוכה בשיקומם הפיזי והנפשי ומטופלים עד היום על ידי משרד הביטחון והמוסד לביטוח לאומי.
"באותו היום, שהיה אמור לכאורה להיות עוד יום חם ושגרתי של חודש אוגוסט, יצאנו פחות או יותר באותה שעה, 14:35, מהתחנה המרכזית", פותח כהן בתיאור, "יחסית, מספר הנוסעים באוטובוס שלי היה קטן.
"לאחר שאספתי נוסעים בכמה תחנות הגעתי לצומת המרומזר של העירייה והמתנתי לאור ירוק בכדי להמשיך בשדרות רגר. לרגע הפניתי את מבטי שמאלה והבחנתי באוטובוס קו 6 שעומד מקביל אליי ומתכונן לפנות שמאלה לדרך המשחררים".
נשימתו של כהן נעשית כבדה והוא ממשיך: "לפתע אני רואה את האוטובוס מתפוצץ. הדבר היה כחלום בלהות. רעש מחריד, המראות היו קשים ביותר". כהן עוצר לרגע את שטף דיבורו, וממשיך: "באוטובוס שלי החלו צרחות ובכי. חלק מהנוסעים ביקשו בתחנונים 'תעצור אנו רוצים לרדת'", קולו נשנק.
הוא עוצם את עיניו וממשיך: "הדחף הטבעי אמר לי 'תמשיך בנסיעה, תימלט ותציל את הנוסעים'. כי אולי באוטובוס שהתפוצץ ישנם מטענים נוספים. אינני יודע עד היום מדוע פתחתי את הדלתות. בדיעבד, אותם נוסעים שירדו ונמלטו הצילו את חייהם, כי כשלוש דקות מאוחר יותר גם האוטובוס שלנו התפוצץ".
בעוד שכהן לוקח פסק זמן מזיכרונות העבר, מספר יעקובוב: "היה יום רגיל, אוטובוס קו 6 שנהגתי היה עמוס בנוסעים. הספקתי להעלות שתי נוסעות צעירות בתחנת העירייה והגעתי לצומת המרומזר. המתנתי שהאור יתחלף לירוק בכדי לפנות שמאלה, איך שהאור מתחלף האוטובוס התפוצץ. לכמה שניות לא הרגשתי כלום והיה נדמה לי שאני בחלום".
יעקובוב אוחז בראשו וממשיך: "ולפתע רעש מחריש אוזניים, חלקי גופות, צרחות אימים, זרם של דם פרץ משתי אוזניי. הלאה אינני זוכר".
כהן ממשיך ומספר: "אינני יכול לתאר במלים את התחושות של אותן חוויות קשות המלוות אותי ואני מאמין שגם את אלכס. אין יום שאני לא חווה את זה בשנית". יעקובוב אכן מזדהה ומוסיף: "כל רעש הכי קטן מקפיץ אותי. לצערי, גם בני משפחתי סובלים. עד היום פוחדים להיכנס לאוטובוס. אין כמעט לילה שאני לא מתעורר מהשינה עם סיוטים".
הסיוטים, הזיכרונות הקשים, אינם מרפים גם שש שנים אחרי. "באותה שנייה בה אירע הפיצוץ היה מסביב מן שקט כזה, בלתי ניתן לתיאור, ממש דממת אלוהים", מתאר כהן, "ומייד אחרי זה, מראה איום ונורא. אנשים מרוסקים, עשן, צרחות, בכי היסטרי. התחלתי למשש את גופי, ראש, ידיים, רגליים. במקביל, במחשבות רצו לי בהבזקים קטעים מילדותי".
יעקב ואלכס מספרים, כי במהלך השנים נשאלו לא אחת, כיצד כנהגים מנוסים בעלי טביעת עין חדה לא הבחינו במפגעים המתאבדים שעלו לאוטובוס שלהם. "אנו חיים בנגב, איזור המלא בבני מיעוטים", מסביר כהן, "המחבל שעלה לאוטובוס נראה אדם רגיל, נורמטיבי, שאפילו קנה כרטיס נסיעה".
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם