ראשי » מקומי » מרכז » תל אביב-יפו

מלכי הכיתה: הכוכבים האמיתיים של בתי הספר נחשפים

הם הופכים לחברים הכי טובים של התלמידים, שותפים ברכילויות של המחזור, מרגיעים הורים זועמים, ואפילו עוזרים לחלשים לסיים תיכון. חשבתם שהמנהלים והמורים "עושים" את בית הספר? חשבו שנית

כולנו מכירים את הרגעים האלה. הביקורים אחרי סיום הלימודים בבתי הספר שבו למדנו - כדי "לאסוף" את תעודת הבגרות, להשוויץ במדים או בכנסי מחזורים למיניהם. ביקורים כאלה מייצרים כמעט תמיד פגישות מרגשות עם מי שליוו אותנו במשך שש שנות לימוד, באופן יום-יומי ובאחת התקופות המעצבות והמשפיעות על חיינו: המנהלים, המורים או החברים לספסל הלימודים.
 
אבל יש גורמים נוספים שפגישה עמם בהזדמנויות כאלה מייצרת לא פחות קריאות התרגשות, תחושות נוסטלגיה וחיבוקים אמיצים. אלה בעלי המקצוע שעובדים בבתי הספר, שעוסקים בו בעניינים "טכניים" ולכאורה לא שותפים בתהליך החינוך - אבל רק "לכאורה": אחות בית הספר המיתולוגית, איש המשק החרוץ, הספרנית הוותיקה, המזכירה הבלתי נלאית, המוכר בקפיטריה, המאבטח בכניסה.

במילים אחרות, כל מי שבירכו אותנו לשלום בשער בית הספר, נזפו בנו כשבאנו עם כינים/ לכלכנו את המסדרון/ איחרנו בהחזרת הספר, היו כתובת לבכי, הגניבו טוסט על חשבונם והעלימו עין כשהברזנו.

האנשים האלה היו שם הרבה לפני ההורים הנלהבים, התלמידים המופרעים והמורים הצעירים, וכנראה יהיו שם גם אחריהם. הם מכירים כל בלטה, כל פינה סודית וכל פרצה בגדר, ובעזרת הידע והניסיון שלהם - הם יכולים לעשות לכולנו בית ספר.

במשך שנים בעלי המקצוע הללו קמים יום אחר יום, הולכים לאותו מוסד ועושים את אותו הדבר. הם, מצדם, דווקא מספרים שכל יום הוא חוויה חדשה וכל מחזור מורכב מאנשים חדשים ומסיפורים חדשים.

"זה לא מעייף אותי, ביום שאתעייף אני אקום ואלך. אני נהנית לפגוש תלמידים שלמדו פה לאחר השירות הצבאי שלהם או לראות אותם במקומות עבודה, זה ממלא אותי ומעניק לי סיפוק רב", אומרת המזכירה הראשית בתיכון רוז מצקין בדרום העיר יונה סגל, המכהנת בתפקיד כבר עשרים שנה.
 

אל סגל מצטרפים מנהל המשק והתחזוקה של תיכון אליאנס כבר 22 שנה דני בורטן (63) ומנהל הקפיטריה בעירוני ה' (בעבר) ובעירוני י"ד (בחמש השנים האחרונות) רון גוניק (45). בעוד שאף אחד מהם לא מדווח על עייפות מהעבודה, וכולם מאוד אוהבים את מה שהם עושים, כמה מהם מודים שלא תמיד קל להם עם הנוער של היום. 

"לילדים היום יש הרבה יותר חוצפה, במיוחד כלפי מבוגרים. אני חושב שזה מגיע קודם כול מהבית, מהחינוך שהם מקבלים. כמו שהרבה תלמידים חושבים במונחים של 'מגיע לי', כך גם ההורים שלהם באים בטענות של 'אני שילמתי'. יש פה בוגרי י'ב מתקופתי, שהילדים שלהם כבר מתחילים ללמוד פה, כך שיש לי נקודת השוואה ואני רואה שהילדים מתנהגים שונה מההורים", אומר בורטן.

"אלינו מגיעים לפעמים הורים שצועקים ומדברים מאוד לא יפה, זה סוג הבתים שהילדים אצלנו גדלים בהם, ולכן גם הם לפעמים מסגלים התנהגות כזו", מסכימה סגל. "אני תמיד מנסה להרגיע אותם במזכירות ולהסביר להם שיש דרך אחרת. אני חושבת שאם מדברים אליהם בגובה העיניים, בצורה רגועה ושקטה, הם מקשיבים ומקבלים את הדברים", היא מוסיפה.

גוניק דווקא לא מסכים: "הנוער של היום יותר חכם מפעם. הנוער של פעם היה יותר נאיבי, היום הם חכמים ומתוחכמים בעידן האינטרנט. אני לא מרגיש שהם חוצפנים ולא קשה לי אתם, הם חברים שלי. גם הנוער פה הוא אחר לגמרי ממה שאני שומע במקומות אחרים, אלה ילדים מבתים טובים. הם רוצים לתרום לחברה, רבים מהם בצופים. אני שומע שהנוער של היום חוצפן, אבל אני לא ממש נחשף לזה כאן".
 

אם אתם כל כך הרבה שנים בתפקיד, אתם כנראה אוהבים אותו. למה?
סגל: "אני מאוד אוהבת לעבוד עם התלמידים. אני מקבלת אותם להרשמה, לכן המפגש הראשון שלהם עם בית הספר זה המפגש אתי. כשהילדים מגיעים לכאן בהתחלה הם בקושי מרימים את עיניהם להסתכל עליי, וכשהם מסיימים את כיתה י'ב הם מקבלים ביטחון, אני אוהבת לראות את השינוי הזה.

אני גם נהנית מכך שאמנם אני מזכירה, אבל אני לא עובדת רק עם ניירת, אני רואה ילדים, משפחות, מצוקות ועוני. אלה דברים שלא הכרתי ולא נחשפתי אליהם קודם. אני יודעת שאני חלק מהמהפך שהם עושים בחייהם, ולכן אני אוהבת את העבודה הזו".

בורטן : "אני אוהב לעבוד עם אנשים, העבודה שלי מאוד יצרנית. כיף לי לפגוש בוגרים שלנו אחרי צבא ולגלות שהם זוכרים דברים שאמרתי להם ועצות שנתתי. המון תלמידים באים ומתייעצים אתי בדברים טכניים".

בורטן מביע את חוסר שביעות רצונו מכך שבתי ספר עיוניים לא מספקים גם ידע טכנולוגי כלשהו: "זה תיכון עיוני, אבל אני מנסה לתת לתלמידים ערך מוסף כי זה חבל לי שאין פה מגמות מקצועיות או טכנולוגיות. חשוב ללמוד מקצוע שישמש אותך בבית. הייטק זה יפה ונחמד, אבל זה לא הכול, צריך גם לדעת לדפוק מסמר ולתקן מכשיר שמתקלקל. אני לא חושב שמכינים את הילדים לחיים בבית הספר", אומר .

גוניק מספר שהוא מאוד נהנה מהקשר החברי עם התלמידים ומכך שאין לו סמכות עליהם: "אני אוהב לעבוד עם ילדים. אצלנו אני משמש כותל של התלמידים, אני מאוד מתחבר אליהם. הם באים לספר לי דברים אישיים שקורים להם, מה שקורה להם בבתים, עם המשפחות ועם בנות הזוג שלהם וזה כיף לי, כי אני יכול להיות אתם בקשר נקי. אין לי מרות עליהם".

אז למעשה אתם אוגרים הרבה סודות של תלמידים?
גוניק: "אני מקבל הרבה מידע ואני יכול להלשין עליהם, אבל אני לא עושה את זה, והם גם יודעים שלא אעשה את זה. כך אנחנו בונים יחסי אמון".

סגל : "תלמידים מגיעים אליי בעיקר עם בעיות שיש להם בבית הספר, כי הם יודעים שאני לא לוקחת צד של אף אחד. למשל אם יש להם בעיה עם מורה, אז הם מגיעים אליי ואני מרגיעה אותם. אני אפילו עוזרת להם לנסח מכתב התנצלות אם הם צריכים. זה לא חלק מהתפקיד שלי, אבל המגע האישי שלי אתם יוצר קשר טוב בינינו".

בתקופה של עשרים שנה, פחות או יותר, הם הספיקו לאגור סיפורים רבים הנערמים כזיכרונות. הם זוכרים את כולם, גם את אלה שהיו קצת מופרעים והיום הם הורים גאים לדור הבא הלומד בבית הספר.
 

ספרו זיכרון מיוחד מהתקופה שאתם בתפקיד.
בורטן: "כשהייתי בחופשה בפראג במקרה עברה שם משלחת מטעם בית הספר שחזרה מפולין. כשהתלמידים ראו אותי הם פשוט התנפלו עליי בחיבוקים וקפיצות, בערך מאתיים ילדים. רק אז הבנתי עד כמה הילדים אוהבים אותי ומכבדים אותי, וזה עשה לי צביטה בלב".

סגל : "אני זוכרת, וזה קרה יותר מפעם אחת, שהגיע פעם אבא ממש עצבני וצרח פה על כולם בגלל משהו. הוא רצה להיכנס ישר למנהל. הרגעתי אותו והסברתי לו שלא כדאי שייכנס ככה למנהל כשהוא כועס. קבענו לו פגישה, אליה הוא הגיע רגוע, וקיבל בסוף את מה שהוא רצה. כשהוא יצא הוא לחץ לי את היד ואמר לי שצדקתי".

גוניק : "כשהחזקתי את הקפיטריה בעירוני ה', היה ילד שרצו להעיף אותו מבית הספר כי חשבו שהוא מעשן חשיש. אני ידעתי כעובדה שהוא אפילו לא נוגע בסיגריות. אני לא מתערב הרבה בעניינים של הילדים, אבל במקרה הזה עליתי למנהל בית הספר ואמרתי לו שסתם עושים עוול לילד כי אפילו בסיגריות הוא לא נוגע. בזכות מה שאמרתי השאירו אותו, הוא סיים בגרות ועשה צבא, הוא כבר בן 28, ואני עד היום בקשר אתו".

השלושה סיפרו שלאורך השנים, עם השינויים שעברו בתי הספר בהם עובדים, גם התפקיד שלהם עבר שינויים לטובה: התפתח, הפך לחשוב ומרכזי יותר. הגיל לא מפחיד אותם, והם לא מפחדים להפוך ללא רלוונטיים, להפך. הם רואים את עצמם בסביבה עוד שנים רבות. "אני כבר בן 63, אבל צעיר ברוחי. אני רוכב על הארלי דווידסון 1,600 סמ"ק, נוסע למקומות, מטייל בעולם. יש הרבה דברים שאני יכול ללמד את התלמידים", מסכם בורטן. 

נא להמתין לטעינת התגובות

מעדכן תגובות...