ראשי » מקומי » השרון » חדרה/נתניה

אימא רוסיה: אלי לוזון, עכשיו בגרסה הרוסית

בתי המשפט? לא מחפשים בכלל צדק. גלגל"צ? צוציקים שלא מבינים כלום מהחיים שלהם. גם 24 שנים לאחר שהוציא את שיר המחאה המזוהה איתו כל כך, אלי לוזון, תושב נתניה, לא משתחרר מתחושות הקיפוח. אולי בגלל הייאוש, הוא מעדיף עכשיו לשיר ברוסית

שנות התשעים היו השנים שלו. עם שיר המחאה "איזו מדינה", אלי לוזון נחשב לאחד הזמרים המזרחיים המובילים במדינה. הוא היה אחד ממבשרי המהפכה המזרחית בעולם המוזיקה הישראלי, פוצץ אולמות וזכה לחשיפה שמעטים קיבלו. אבל עם השנים הוא עבר כמה תהפוכות שזעזעו את חייו.

הוא הורשע בתקיפה ונידון למאסר, ואת מקומו תפסו אמנים אחרים. מסיבה זו, נאלץ לוזון להמציא את עצמו מחדש. בימים אלה הוא יוצא במופע חדש על טהרת השירים הרוסיים.

לא טעיתם. לוזון חוזר לזירה עם רפרטואר חדש הכולל שירים ברוסית. "שום סגנון מוזיקה לא חדש לי", הוא מסביר ומוסיף כי אינו מקנא ביורשיו שהצליחו למלא את קיסריה. אם יש דבר שהוא לא פחות חשוב עבור לוזון מהמופע החדש, הוא עבודתו את בורא עולם.

"אם ביום שיש לי הופעה אני לא מספיק להתפלל במניין, אני מתפלל בתפילת יחיד. בגלל האבל על אבי, אני חייב להגיד קדיש שלוש פעמים ביום. זה יכול להיות ב-12 או באחת בלילה. לפעמים אני עושה באלאנס, רץ להתפלל וחוזר לבמה. זו שנה לא קלה".

שני דברים קופצים לעין עם הכניסה לווילה המפוארת של לוזון בשכונת רמת פולג בנתניה. הראשון, כיפה סרוגה ולבנה בסגנון חסידי ברסלב שמעטרת את ראשו של הזמר.

השני, היעדרה של טלוויזיה בסלון המרווח. באופן לא מפתיע, יש קשר בין השניים. בדצמבר האחרון נפטר אביו של לוזון. מאז, הוא החל לחבוש כיפה והחליט לנטוש את העולם החומרי, לפחות עד תום שנת האבל. בשלב הראשון הוא החליט לנתק את הקשר עם אמצעי התקשורת. הוא הוציא את הטלוויזיה מהבית, ועל עיתונים הוא לא מוכן אפילו להסתכל. ספק גדול אם הוא יקרא את הכתבה

הזאת. 

אל הבמה חזר לוזון רק לאחר שקיבל היתר מיוחד שקיבל מהרב רפאל מאמו, שחסידיו מגדירים אותו כאחד מגדולי הרבנים המקובלים בדורנו. "הוא הסביר לי כי מדובר בפרנסה ולכן התיר לי לעסוק בכך כרגיל", מספר לוזון.

מלבד לסלסל על הבמות, החל לוזון לפני שלושה חודשים לסלסל בבית הכנסת ברמת פולג. הזמר בן ה-44 גילה בעצמו איכויות שלא ידע על קיומן ומצא את עצמו נמשך לעולם החזנות. "אני כל החיים מתפלל", הוא מעיד על עצמו. "אני מתפעל את בית הכנסת, דואג שהתפילות ייערכו בזמן ומתעסק בפעילות השוטפת".

יש לך זמן להתפלל בין ההופעות?
"אין דבר כזה שאין זמן".

איך משנים מצב רוח ועושים את המעבר מתפילות אבל להופעות שמחות?
"זה לא פשוט. מצד אחד, זו פרנסה כי אני חייב לעבוד. מצד שני, כששרים כל מיני שירים שאבא אהב לשמוע, אז פתאום באמצע המופע אני חושב עליו ונכנס לזה. דרך המוזיקה אפשר גם להביא אנשים לדרך טובה. הנה, אני אתן לך דוגמה. היו אנשים ששמעו אותי מתפלל כחזן בבית הכנסת. הם באו לאשתי לשאול איפה ומתי הם יכולים לשמוע אותי. דרך זה הם מקבלים עוד חיזוק קטן, עוד חיבור למסורת. אני לא בא להחזיר בתשובה ולא רוצה שאנשים יהיו פנאטים עם זקנים ופאות. אני בסך הכול רוצה שתהיה להם דרך ארץ כי זה הדבר הכי חשוב".

ביטוי נוסף לקרבתו של לוזון לעולם הדת הוא העיסוק האובססיבי שלו בגימטרייה, תחום שבו נותנים פרשנות למילה לפי סכום ערכן המספרי של האותיות המרכיבות אותה. אי שם בשנות התשעים מוני מושונוב עשה מזה קריירה כשגילם בתכנית המיתולוגית "זהו זה" את הבאבא בובה, דמות סטירית שהציגה את העיסוק בגימטריה באור מגוחך ונלעג.

לוזון דווקא מתייחס לתחום הזה ברצינות רבה. ואם להאמין לו, הרי שהמספרים אינם טועים והם מנבאים, לא עלינו, אסונות ומלחמות.

"בשבוע הבא קוראים את פרשת 'כי תצא'", אומר לוזון. "כי תצא בגימטרייה זה 521. זה גם הערך 'נתניהו'. 'כי תצא' זה קיצור של 'כי תצא למלחמה'. זו פרשה שמדברת על מלחמה ויש שמועות שממש או-טו-טו תפרוץ מלחמה גדולה. ראש ממשלה כיום הוא נתניהו, כך שיש איזשהו חיבור. דברים לא קורים סתם".

יש עוד מלחמה שנחזתה באמצעות הגימטרייה?
"הרבה. מלחמת המפרץ, למשל. המלחמה פרצה באותה תקופה שבה קראו בפרשת השבוע פסוק מספר ירמיהו. היה כתוב שם כל מה שקרה: 'לך עמי בא בחדריך וסגר דלתיך בעדך חבי כמעט רגע עד יעבור זעם'. בספר רשום מלחמת בבל, וזה היה בבבל, נכון? עובדה שזה יצא בדיוק כשישבנו בחדר האטום.

"המשפט הזה גם פורסם אז באחד העיתונים, ועיתונאים הם הרי לא האנשים הכי מסורתיים ומאמינים בדת. בכלל, גימטרייה זה דבר מדהים. בשום שפה בעולם אי אפשר להגיע אליה, רק בעברית. השפה שקיבלנו מהקדוש ברוך הוא. אני יכול להראות לכל אדם דברים בגימטרייה, הוא ייבהל ואחר כך יגיד: 'בוא הנה, זה אמיתי'".

עם כל הכבוד לתפילות ולעבודת השם, לוזון צריך להתפרנס. בחודשים האחרונים הוא עובד על מופע חדש: "אופרה בלאפה". השילוב בין האמנות הגבוהה ללחם הערבי הפשוט עובר כחוט השני לאורך המופע. כך ניתן למצוא לצד שירי אהבה איטלקיים, שירים רוסיים נוסטלגיים, שירי ארץ ישראל ופזמונים חסידיים. גולת הכותרת במופע, כאמור, היא השירים הרוסיים שלוזון הטריפוליטאי שר בשפתם של צ'כוב וטולסטוי.

"יש מפיק מהז'אנר הרוסי שחיזר אחריי במשך שנים", מספר לוזון. "הוא העלה את הרעיון שאשיר לצד שני הסולנים של האופרה הישראלית, פליקס ליבשיץ ובוריס ירופייב. הידעת שיש הרבה שירי ארץ ישראל, שכולנו מכירים, שהמקור שלהם מרוסיה? אפילו 'הבה נגילה' זה מרוסית.

"זה מופע מדהים, עם תשעה אנשים על הבמה, שהקהל מת עליו. זה כיף לראות בחורים צעירים שמתחברים למופע, למרות שהם לא אוהבים אופרה. עוד לא פתחנו קופות כי המופע רץ בסך הכול שלושה חודשים. בינתיים, אנחנו מופיעים בפני ועדי עובדים: אגד, בזק וכל הארגונים האלה. הופענו לאחרונה בפסטיבל היין בראשון-לציון, ומופע הקופות הראשון שלנו ייערך ב-25 בספטמבר בפתח-תקווה". 

תסכים איתי שזה נשמע מוזר שאלי לוזון מזמר ברוסית.
"למה? אני נחשב לקונצנזוס, שום סגנון מוזיקה לא חדש לי. ממוזיקה קלאסית, דרך פבארוטי ואנדריאה בוצ'לי, ועד פאריד אל-אטרש. אני מאוד פדנט ופרפקציוניסט. יש לי חבר שלימד אותי להגות נכון את המבטא הרוסי, אחרי שכתבתי לי את המילים בעברית ובאנגלית. בחזרה הראשונה הפתעתי את כולם ובסופה לחצו לי את היד ואמרו לי: 'לוזון, שיחקת אותה'".

לוזון חי בעיקר על תהילת העבר שלו. בימים של פרוץ הערוץ המסחרי ותחנות הרדיו האזוריות, כאשר איש לא הכיר את המונח פלייליסט, אי אפשר היה שלא לשמוע את לוזון. "איזו מדינה", אחד משירי המחאה הבולטים באותם הימים, הפך לשם דבר והקנה ללוזון את ההכרה. אלא שבשנים האחרונות מתקשה הזמר לשחזר את הצלחת העבר. זמרים כמו דודו אהרון, אייל גולן, משה פרץ וקובי פרץ ממלאים את קיסריה ונוקיה. ולוזון? הוא מנסה, איכשהו, לבנות את עצמו מחדש.

"מה הבעיה למלא את קיסריה?", הוא אומר בביטול. "כמה תושבים יש במדינת ישראל? שישה מיליון? לפחות עשירית האחוז מהם אוהבים את אלי לוזון. עשירית האחוז זה 5,000, והנה לך קיסריה מלאה. הופעתי בכל במה אפשרית בארץ ובעולם. אין במה שלא הייתי עליה, אז קשה לי להתרגש מקיסריה".
מה דעתך על מה שקורה היום בתחום הזמר המזרחי?

"אני לא זמר, אני מוזיקאי, פסנתרן, מעבד, מלחין, כותב פרטיטורות. נתתי הרצאות באוניברסיטאות על מוזיקה ים תיכונית ואני בקיא מאוד בתחום. למרות כל זה, אני לא מצליח לזהות היום מי שר מה ואיזה פזמון שייך לאיזה בית. קשה לי להבדיל מבחינה ווקאלית בין דודו אהרון לאייל גולן. שניהם, אגב, זמרים מצוינים. אני לא אוהב את הקטע של 'יאללה, בוא נעשה קופה'. שיר עוד לא מספיק להתבשל, וכבר אותו זמר מוציא סינגל חדש. היום הרווחת בקזינו מיליון דולר, מחר תפסיד אותם. מה שכן, אני מאוד מתגעגע לפעם".

למה אתה מתכוון?
"לפני עשר שנים, כשהיית נוסע לאילת באוטו במשך ארבע שעות, הייתי שומע את 'הקולות של פיראוס', 'בדד', מרגלית צנעני. לכל שיר הייתה עוצמה, הוא היה נכס צאן ברזל. היו חומרים הרבה יותר מכובדים מאשר המוזיקה העכשווית. היום אני לא יודע מי שר מה, העיקר להוציא עוד להיט. אני לא מכונת דפוס ולא נמצא בתחרות עם אף אחד. המנונים וגימיקים לא מדברים אליי. אני מעדיף איכות ולא כמות. את 'איזו מדינה', 'פרי גנך' ו'גשם', אני יודע שישמיעו גם בעוד 200 שנה".

אתה חושב שמשמיעים אותך מספיק בפלייליסט?
"כל הפלייליסט בגלגל"צ זה קשקוש אחד גדול. עד שלא יקום שר התקשורת ויחליט שמשנים את כל השיטה המעוותת הזאת, לא יעזור כלום. אם היו שם אנשים כמו אלון אולארצ'יק, ננסי ברנדס, קובי אושרת, אנשים עם רקע מוזיקלי שיודעים מה זה זמר, ביצוע, לחן ועיבוד, והיו פוסלים את השיר של אלי לוזון, הייתי אומר יש להם קבלות. אולי טעיתי.

"אבל יושבים שם ילדים בני 18 שאין להם שום מושג במוזיקה. על סמך מה אתה שופט אותי? אני זמר של 25 שנה, מי אתה בכלל? אבל זה לא מעניין אותי. מי שירצה להשמיע אותי, אני אשמח ומי שלא, זה עניין שלו. אני לא חי מהרדיו, אני חי מהקהל שאוהב אותי".

אחת הנקודות הכואבות בחייו של לוזון היא ריצוי עונש מאסר של שנתיים בתחילת שנות התשעים. לוזון הורשע בתקיפת בעל בית מלון, לאחר שסבר כי הקורבן הכה את אחיינו (של לוזון). לאחר שחרורו, הוא פרסם דיסק חדש, שנשא את השם המחייב "אל החופש".

"יושב בתוך עולם חשוך סגור ומיוסר/ והסורג מדמעותיי כמעט גם הוא נשבר/ לבי קורא ומתחנן אליך אלוקיי/ ענה אלי לתפילתי ושמע תפילותיי", כתב לוזון על אותם ימים קודרים מאחורי סורג ובריח. אך פרט לשיריו, לוזון נמנע עד היום מלדבר בפומבי על מאסרו. "הייתה לי טעות אחת בחיים", הוא פותח לראשונה את הפצע הכואב.

""לא הגבתי לאף עיתונאי באותה תקופה. שתקתי כמו דג אילם. למעשה לא השופט הוא שחרץ את דיני, אלא עם ישראל. אף אחד לא יודע עד היום מה באמת קרה. אף אחד לא יודע שהיה מדובר על חולה אפילפסיה (הכוונה לקורבן התקיפה, נ"א), שנפל בכלל בלי שאתקרב אליו.

"הוא קיבל התקפה באותו רגע שהייתי לידו. אף אחד לא יודע שהזמנתי לו אמבולנס, אף אחד לא יודע שהגשתי נגדו תלונה במשטרה שהוא הרביץ לבן אחותי. אני לא מדבר על זה בשום ריאיון, אבל אסכם את זה בכמה מילים: אמן אמיתי לעולם לא יכול להיות אכזר. אלה שני דברים שלא הולכים ביחד".

אז למה נמנעת מלהציג את הגרסה שלך עד היום?
"כי מעולם לא הייתי עבריין או פושע, ולא הייתי בתחנת משטרה. הדבר הכי מצחיק הוא שלקחתי עורך דין שקבר אותי. הוא מכר אותי ונפטר אחרי זה. זה אפילו לא עורך דין שאני לקחתי, אלא המשפחה שלי לקחה כי אנחנו לא מבינים בזה. אם היינו מבינים, היינו לוקחים מישהו יותר חזק, שהיה מוציא אותי מזה. גם בערעור דחו אותי כי עורך הדין שלי לא מסר את החומר הנכון.

"הוא עשה דיל עם התובעת: 'אני מוותר לך על לוזון, את תוותרי לי על העבריין ההוא שיש לו שני מאסרי עולם'. בשבילם אלי לוזון זו סוכרייה טעימה. היום אני כבר יודע שבבתי משפט לא מחפשים צדק. אני אתן לך דוגמה. אם שוטר ירשום לי דוח ואני אגיע איתו לבית משפט, למי השופט יאמין? לשוטר. למה? כי הוא יגיד שלי יש אינטרס לצאת זכאי ולשוטר אין שום אינטרס. אני אספר לך משהו עוד יותר יפה".

בבקשה.
"לפני מספר שנים אשתי ניהלה חנות גדולה מאוד ברמת-אביב. יום אחד שלחו לנו הביתה דוח של 750 שקל על זה שהיא כביכול דיברה בפלאפון בזמן שנהגה בנתניה. מה היה כתוב בדוח? אם את משלמת, את מודה בעבירה. אם את מערערת, הקנס קופץ להיות 1,500 שקל. אשתי לא שילמה, הלכנו מספר פעמים לתחנת המשטרה.

"אשתי הציגה דוח עבודה שהראה שבאותה שעה שהיא כביכול דיברה בפלאפון, היא בכלל הייתה בעבודה בתל אביב ולא בנתניה איפה שהדוח נרשם. אחרי הרבה בירורים התברר לנו שמי שהגיש את התלונה היה איזה אלמוני, שכנראה לא אוהב את אלי לוזון, אז הוא הטריח אותנו חצי שנה. למי יאמינו, לי או לו? לו". 

מכאן אתה מקיש על המקרה שלך?
"אני חושב שכנראה הייתי צריך לשלם איזשהו מחיר. בני אדם עושים הרבה עוולות בלי שנרגיש. לפעמים מתחצפים, לפעמים לא מכבדים מספיק את ההורים. אני מאמין שהקדוש ברוך הוא עושה מה שהוא צריך לעשות, ואני לא נכנס לשיקולים שלו. כנראה שהיה צריך להיות משהו יותר גרוע, אז טוב שזה קרה וטוב שזה נגמר".

עם או בלי קשר לאותו מקרה, לוזון מסתובב עם תחושה קשה שנעשה לו עוול. זו לא רק העובדה ששיריו אינם מושמעים בפלייליסט. הצגתו כשוביניסט בתכנית "אמא מחליפה", עוררה אצלו את תחושת הקיפוח. "אם היו מראים אותי שר שיר על פסנתר, לא היה לתכנית רייטינג של שני מיליון איש", הוא מאשים את עורכי התכנית. "התכנית זכתה לרייטינג כי בפרומו לקחו את הקטע שקראתי לאמא המחליפה 'את מטורפת'. זו הייתה עריכה מגמתית. לקחו זמר מצליח מאוד, טריפוליטאי שגר בנתניה בכלוב של זהב, וכנראה שלעורכים לא הסתדר במוח שהבן-אדם הצליח, אז הם התמרמרו מהעניין".

עד כמה רחוק הדימוי שלך בחיים מזה שהוצג בתכנית "אמא מחליפה"?
"ניסו לצייר אותי כרודן. מי שמכיר אותי יודע איזו נשמה ואיזה לב של ציפור יש לי. הביאו לי מישהי שהיא הנגטיב שלי, שזו הפואנטה של התכנית. בכלל, איך אפשר לצייר אותי כרודן ברגע שכשאשתי עזבה את הבית. שני מיליון איש ראו איך בכיתי כמו תינוק. איך אפשר לומר שאני לא אדם רגיש? אבל הם שיחקו אותה, מכרו ים פרסומות ועשו ים של כסף".

אני רואה שאתה רוחש הרבה כבוד לאשתך סיגל.
"אני מת על אשתי והילדים ואנחנו חיים באהבה מטורפת. אני נשוי לסיגל 15 שנים והיא המנהלת האישית שלי. הבת שלי הודיה הופיעה בשנה שעברה בפסטיגל וזכתה בתחרות 'נולד לשיר' בנתניה. אני לא דוחף אותה למוזיקה, זה אצלה בגנים".

נא להמתין לטעינת התגובות

מעדכן תגובות...