פרידה מחלוצה: סיפורה של רחל נחמן, ממייסדות הפילהרמונית
לפני 97 שנים נולדה בנס ציונה, ממנה לא נפרדה עד לפטירתה בשבוע שעבר. ב-1936 ניגנה בקונצרט הראשון של הפילהרמונית הישראלית, ובמכבייה הראשונה הובילה את נבחרת הכדורסל של נס ציונה. קרוביה וילדיה, בהם ראש עיריית אריאל רון נחמן, מציירים דיוקן של חלוצה
רחל היא בת למשפחת מייסדי היישוב. אימה של רחל, שרה לרר, לימים שרה בוקסר, באה ממשפחת לרר אשר עלתה ארצה מכפר בפולין והתיישבה במושבת יהודים קטנה ברמלה.
דודה של רחל, ראובן לרר, שימש במאה ה-19 כקבלן מספוא לסוסי הצבא הרוסי. מרווחיו קנה אחוזה חקלאית גדולה ליד אודסה, ובהמשך החליף אותה באחוזה חקלאית שנקראה נחלת ראובן על שמו. הנחלה הייתה אחד משלושת היישובים שהתמזגו ויצרו את המושבה נס ציונה, שלימים הפכה לעיר.
בתחילת המאה העשרים נישאה שרה לרר לאהרון בוקסר, וביחד הביאו לעולם שבעה ילדים. רחל, שנולדה ב-1913, בתקופת השלטון העות'מאני, היא השלישית במשפחה.
"כשרחל נולדה זה לא היה בבית חולים או משהו כזה" מספרת תחיה, אחותה הקטנה בת ה-82 של רחל, "אבא שלי היה בפרדס, ומרחוק רצה לכיוונו ערביה עם שק
רחל גדלה כילדה בבית ציוני עם משק גדול ופרדסים רבים שנפרשו על פני מאות דונמים.
דן, בנה של רחל מספר: "זה היה בית חקלאי. היה לנו חמור, קראו לו ג'אחש, שזה חמור צעיר גדול, לול גדול, ארנבות, תרנגולות, שובך עם איזה 500 יונים, פרדה, אווזים, דבורים. סבא שלי היה הכוורן עם הכי הרבה כוורות בארץ. היו לו מעל לאלף כוורות ומעל ל-700 דונם של פרדסים".
כשהייתה רחל בת 15, עברה המשפחה לבית גדול אותו בנה אביה, אהרון בוקסר. בית בוקסר היה מפורסם במושבה ונציגי ציבור שונים נהגו להתכנס בו, ביניהם גם קצינים ודיפלומטים בריטים.
האחות תחיה נזכרת: "כשנולדתי, אבא שלי בנה את הבית הגדול בו רחל גרה כל השנים, עם אמא ואבא שלנו. אני גרתי בחצר, זה היה הבית של הסבא. כשהייתי בת תשעה חודשים אבא שלי סיים את הבית. זה ארמון, קשה לי לתאר כמה הבית הזה יפה והוא עומד, הוא לשימור. בית יפה והיסטורי".
את חיי המשפחה בביתם מתארת תחיה: "היינו כמו אצל הערבים, 'קומונה'. אבא שלי לא למד, הוא עבד כבר מגיל צעיר מאוד ותמיד רצה לתת לנו את הכול. למי היה פסנתר כנף פעם? ולמי הייתה מראה של בלט שהביאו לראשון כדי שנוכל ללמד את הילדים? לא היה גם אולם בנס ציונה, ככה שאנחנו קיבלנו כל מיני דברים טובים ונחמדים בילדות שלנו, לא היה חסר לנו שום דבר".
בית משפחת בוקסר סיפק עבודה לתושבי המושבה, ובזכות קשריו של אהרון עם בני המקום הערבים שבסביבה אף עלה בידו להשיג שטחים ליהודים שעלו ארצה למטרת התיישבות באיזור.
"כשהיום אומרים 'מלח הארץ' על בני הקיבוצים והמושבים אני זועם", אומר הבן דן, "אני אומר לעצמי שגם אני פה מלח הארץ, זה לא רק הקיבוצים והמושבים. האדמה הזאת רוויה בדם שלנו. את גבול החלוקה של 1947 קבעו בגלל שהסבא שלי קנה אדמות. אצלנו עשו דבש ותפוזים".
כשרחל הייתה ילדה, חלו היא ואחותה במחלת הדרכומה, מחלת עיניים קשה. הן נהגו לעלות לירושלים לטיפול אצל ד"ר פיידנבאום, שהיה רופא עיניים מפורסם בארץ בזמנו. באחד הביקורים השאיר אותם האב בבית החולים והלך לפגישת עסקים.
"הבנות פתאום התחילו לשמוע צעקות אימים ומאוד נבהלו", מספרת הבת גבי. "הם נכנסו מתחת למיטות, וכל הלילה היו צעקות מחרידות. בבוקר התברר שזו הייתה מתקפה של ערבים על מוצא, והם הרגו כמעט את כל אנשי מוצא. הערבים הלכו ושחטו עשרות יהודים באותו לילה, ואמא ואחותה התחבאו מפחד מתחת למיטות".
לאחר שסיימה רחל את בית הספר היסודי בנס ציונה, שלח אותה אביה ללמוד בגימנסיה בהרצליה. כשסיימה רחל את לימודיה שם נסעה ללמוד באקדמיה האמריקאית בביירות לימודי מוזיקה. בזמנו נחשבה ביירות כפריז של המזרח התיכון, ובאקדמיה למדו ילדיהם של המשפחות העשירות במזרח התיכון, מסעודיה, כווית ועוד.
הייתה זו התקופה בה עלה היטלר לשלטון בגרמניה, ואם הבית במעונות בהם התגוררה רחל הייתה גרמנייה נאצית. "היה לה קיר בחדרה עם תמונה ענקית של היטלר, ממש מעל המיטה שלה. עם כל זה שהיטלר היה בשבילה 'אלוהים', היא אהבה את אימא שלי יותר מכולם, הייתה קוראת לה 'ליבשיין', אהובתי", מספרת הבת גבי.
כשהייתה בת 28 התחתנה רחל עם זאב נחמן, בן למשפחה מבוססת מרומניה.
תחיה מספרת כיצד הכירו השניים: "זאב ראה את רחל בביקור שעשתה עם אבא באודסה, ביקור עסקים. לאבא שלו הייתה חנות הבדים הכי גדולה בבוקרשט לבדים, הוא היה מספק לבית המלוכה. ככה הם נפגשו.
"אבא שלי השאיר לאבא שלו את הכתובת שלנו ביישוב, ואחרי כמה חודשים זאב דפק לנו על הדלת בבית. אני זוכרת שזה היה בצהריים, ואחת האחיות פתחה לו את הדלת בתחתונים, כי היה חם. הוא בקושי דיבר כי ידע רק רומנית ושאל איפה רחל. זה היה מצב מביך אבל רומנטי". עם השנים ישמש זאב סגן ראש עיריית נס ציונה.
בזמן מלחמת השחרור הייתה רחל מעורבת במתרחש ביישוב, והקימה יחד עם בנות המושבה בית חולים שדה. "כל המושבה התנדבה וגם רחל. היא הייתה מעורבת בהכל", אומרת תחיה אחותה.
"אני זוכרת איך הן, הנשים, היו מתאספות ומגלגלות תחבושות. היו גוזרים בד גזה ומגלגלים", מוסיפה הבת גבי, "אני גדלתי בבית שהסבא שלי בנה, עם אמא ואבא וסבא וסבתא. יש לי זיכרונות עוד ממלחמת השחרור, אפילו שהייתי קטנה בת שלוש. אני נולדתי בסוף מלחמת העולם השנייה, ואני זוכרת חיילים בריטים עם כומתות אדומות באים לחצר שלנו.
"אני זוכרת שבמלחמת השחרור היו הפצצות על תחנת הרכבת ברחובות, המצרים הפציצו ונפל עליי פחד מוות. בבית שלנו, שהיה שתיים וחצי קומות, היה למטה מרתף והיינו רצים לשם, שמים שקים עם חול כדי לכסות את החלונות. תמיד כשהיינו שומעים אזעקות היינו צועקים 'אווירונים! אווירונים!', ורצים למטה. זה היה המקלט שלנו גם ב-1956, במבצע סיני, וגם ב-1967 וגם ב-1973".
"רחל הייתה אחרת מכולנו. היא הייתה יותר עדינה, קטנטנה, מיניאטורית. היא לא צעקה ולא הייתה פרא אדם כמוני", מצחקקת תחיה אחותה, "היו לה הרבה אהבות, לרחל. היא הייתה כזו 'ליידי', לבושה יפה.
"אני זוכרת שתמיד החברות שלי היו מוקסמות ממנה. היא הייתה מקסימה גברים. עם שיפון, נעליים עם עקבים. היא השתתפה בקונצרט הראשון של הפילהרמונית. יש לה כרטיס כבוד וגם מדליית זהב מהפילהרמונית".
רחל החלה לנגן בפסנתר כשהייתה בת שמונה והופיעה בקונצרט הראשון של הפילהרמונית הישראלית בתל אביב בשנת 1936. המשפחה שומרת עד היום את ההזמנה לקונצרט ההוא, שמבחינתה משקף את אהבת אימם למוסיקה קלאסית וגם את הקשר של המשפחה להיסטוריה ולתרבות בישראל.
גבי הבת מוסיפה: "כשנערך טקס לציון 75 שנה לתזמורת, לפני כמה שנים, הושיבו אותה על הבמה. מאז הקונצרט הראשון יש לה מנוי לתזמורת, והיא הייתה נוסעת לקונצרטים ולא חשוב מה, שהעולם יתהפך. היא ממש מהמייסדים של הפילהרמונית".
עוד מספרת גבי כי רחל הייתה חברה טובה של בתו של אחד הערבים העשירים באיזור, והנהג שלו היה מסיע את השתיים לשיעורי פסנתר אצל גברת בורשטיין בתל אביב. עם פרוץ מרד הערבים בשנת 1936 נגד השלטון הבריטי ועליית היהודים, הוצבו בכניסה לתל אביב באבו כביר צלפים אשר ירו במכוניות של יהודים בכביש.
אב המשפחה הערבי סירב לקחת את רחל עימם יותר בשל הסכנה שייחשב כמשתף פעולה עם יהודים, ורחל נאלצה לחשוב על פתרון אחר. "אמא לא הסכימה לוותר ואמרה לשני אחיה, אברהם ויצחק, שהיא צריכה לנסוע לשיעור נגינה. הם הלכו ושריינו טנדר שעמד בפרדס, וכך היו לוקחים אותה לשיעור נגינה, שלא תפסיד", מספרת גבי.
"אמא לימדה אותי מוזיקה קלאסית", מספר הבן דן, "ואני ליוויתי אותה לקונצרטים קרוב לארבעים שנה. גם כשהייתי בחו"ל בעבודה הייתי בא לארץ ולוקח אותה לקונצרט. עד גיל 90 לקחתי אותה. היא קיבלה מנוי זהב. היא הייתה ידענית גדולה והבינה במוזיקה".
את חלומה להיות פסנתרנית לא הגשימה רחל מפני שבגיל 32 נפלה ושברה את ידה. "עשו לה גבס לחצי שנה. בזה נגמרה הקריירה שלה כפסנתרנית. אבל היא ידעה מוזיקה ושמעה הרבה", מוסיף דן. "אמא שלי הייתה מהמאה של הרוח, של ההומניזם, ההשכלה. אהבת תרבות וחינוך. זה דור אחר. היום זאת לא מאה של רוח.
"את ההשכלה הרחבה קיבלתי מאמא שלי. אימא ידעה צרפתית, גרמנית, אנגלית, ערבית וגם אידיש. אני מדבר צרפתית, ספרדית ואנגלית. אם יש דבר שאני מצר עליו זה שלא דיברנו שפות זרות בבית.
"ערבית לא דיברו איתנו או אידיש, למרות שידעו. גם לא רומנית. למה? כי אנחנו צברים וצריכים לדבר בארץ ישראל עברית. כשהייתי מבוגר וכבר אבא לילדים, הייתי מדבר עם אמא קצת צרפתית. אבא שלי היה בלשן אמיתי לשפות ונהנינו לדבר צרפתית שהיא עשירה יותר מעברית. אז הייתי מדבר איתם הרבה צרפתית, כדי לתחזק לי וגם להם. זה היה תענוג".
איזה ספר אמא הכי אהבה?
"של אבות הציונות בעיקר. כל מה שקשור למורשת. היא גם אהבה את ביאליק, טשרניחובסקי".
רחל הייתה ידועה גם בתשוקתה לספורט ושיחקה שנים בנבחרת הכדורסל של הנשים בנס ציונה. "אימא שלי הייתה מכביסטית שרופה. למרות הגודל שלה, היא הייתה מטר וחצי, קטנה כזו, עם זוג רגליים משגעות, אבל ספורטאית", מספרת גבי.
רחל אף הובילה את משלחת הכדורסל של נס ציונה במכבייה הראשונה בשנת 1932 בתל אביב. הם שיחקו בזמנו נגד עיירות אחרות של הביל"ויים – זיכרון יעקב, ראשון לציון, גדרה ורחובות.
"אמא הייתה עושה ריבות נפלאות", מתארת גבי, "כשאחי רון היה חבר כנסת הוא היה מביא ריבות לחברי כנסת והם היו משתגעים על זה. אני זוכרת יום אחד שבמקרה הייתי בחופשה בבית, ואמא בדיוק שטפה את הרצפה. אבא בנה לה עגלה קטנה כדי שתסחב את הדלי עם המים כי הבית היה ענקי.
"היא עם החלוק שלה רוחצת רצפות ופתאום מצלצלים בדלת. חשבנו מי זה יכול להיום בתשע בבוקר? אמא פותחת את הדלת וראיתי שזו אורה נמיר. בתשע בבוקר. 'רחל בוקר טוב', היא אמרה לה, אמא שלי כמעט התעלפה. לא מסורקת, עם החלוק ועם דלי המים. אורה נמיר באה לבקר וביקשה ריבות".
איזה ריבות היא נהגה להכין?
"מענבים, שזיפים, תאנים. היה לנו פסנתר כנף, והיא הייתה שמה את כל הריבות מתחת לפסנתר בסלון כי זה היה החדר הכי קריר בבית. היו סוגרים את התריסים מהבוקר אז קריר וחשוך. אימא גם הייתה אופה חבל על הזמן, למרות שבקושי ראתה. היא הייתה כמעט עיוורת. הכול היא עשתה במישוש. הייתה עושה שטרודלים ועוגות ובישולים, הכול במישוש".
"היא הייתה מכינה בערך מאתיים צנצנות של ריבות", מוסיף דן, "כמו מפעל, בכמויות תעשייתיות. אבל כמו בצבא היא הייתה עם משמעת, הייתה אוכלת רק כפית אחת".
הייתם בית פוליטי.
דן: "אנחנו בית פוליטי ומעורב עם הרבה ערכים. אני שירתתי 22 שנה בצה"ל וסיימתי בתור מג"ד קשר בפיקוד דרום. זו משפחה שהרבה מהבנים היו בצבא ובמחתרות, בחיל האוויר, הנדסה. תרמנו. האידיאל היה שצריך לתת למדינה. גדלנו עם לתת".
אחד מבניה של רחל הוא רון נחמן, חבר כנסת לשעבר וראש עיריית אריאל זה שנים רבות. "אני בא ממשפחה שהקימה את מדינת ישראל וייסדה את נס ציונה", סיפר השבוע, "אני הולך בעקבות האבא של הסבא שלי ואבא של הסבתא. בשנות השבעים הקמנו גרעין ונתנו לו את השם 'גרעין תל אביב'".
למה תל אביב?
"כי היינו עם הפנים לתל אביב. אמרתי שאי אפשר להתחרות בתל אביב, אבל אפשר להשלים אותה. אמרתי אז שהחלום הישראלי זה בית צמוד קרקע. הדגם היה מושבה כמו נס ציונה. את התקנון לקחנו מגני סביון, כי שם היה רשום שלכל משפחה יש משק.
"אני זוכר איך בתור ילד היינו עושים ארוחות בוקר במשק. שאלתי את סבא פעם 'איך אתה יכול לבקש מאנשים כסף לתרומה? זה לא מביך?', ואז הוא ענה לי 'כשאתה מבקש תרומות לא בשבילך אלא בשביל הציבור, אין לך שום ייסורי מצפון או היסוסים'. אני לא אשכח את זה וככה אני פועל. בשביל הרעיון ובשביל הציבור'.
"אני זוכר שבאתי לאוניברסיטה לשבת עם חברים וללמוד למבחן, ובאתי עם סקיצות ראשונות למבנים של היישוב. אמרתי להם 'תראו חבר'ה , אני הולך להקים יישוב כמו נס ציונה'. היינו כולנו בני המושבה. הם אמרו 'רון התחרפן'. חשבו שקרה לי משהו והשתגעתי.
"באתי גם לאמא שלי ואמרתי לה 'אמא, אני הולך להקים עיר חדשה'. היא בהתחלה אמרה לי 'מה קרה לך? לאיפה אתה הולך?' אמרתי לה שהיא לא בסדר. כשסבא שלה בא לפה לנס ציונה והמקום נקרא 'עמק שושנים' לא היה פה כלום. הכל היה קוצים ודרדרים. מה שעשה הסבא והאבא שלך - אני עושה".
מה היא השיבה לך?
"היא אמרה לי 'אני מבקשת סליחה, בני. אני מתנצלת, בני. לך ואלוהים איתך'".
אתה זוכר חוויה משותפת עם אמא כילד?
"היא הייתה אישה מאוד שקטה, מאוד תרבותית. מי שלימד אותי לכתוב היה אבא, אבל היא לימדה אותי לקרוא בעברית. קראנו המון. סיפורים של ז'ול וורן והרפתקאות. הספרייה העירונית של נס ציונה הייתה אצלנו בבית".
סיפרו שהיא אהבה מאוד מוסיקה.
"אמא הייתה מוזיקאית, ומוזיקה זו משמעת כי מוזיקה זה כמו מתמטיקה. מי שמנגן ויוצר יש לו סיסטמה, שיטתיות. אתה לא סתם שומע באוזן, יש לזה משמעות הרבה יותר עמוקה. יש הרבה שליטה עצמית וביטוי עצמי.
"השליטה העצמית שלה דווקא במצבים של לחץ. לא לפספס אף תו. אני חושב שזה עבר גם אלינו. אני זוכר אותה רוקדת עם אבא והחבורה שלהם. הבית היה המרכז של כל הדרום וכולם היו בבית שלנו".
היא הייתה יוצאת הרבה?
"אמא הייתה עקרת בית. היציאות היחידות שהיו לה היו לקונצרטים. אריק שרון תמיד היה אומר לי 'פגשתי את אמא שלך בקונצרט', הוא היה הולך עם לילי. כשאמרתי לאמא את זה היא הייתה אומרת 'זה בסדר, הוא חדש'".
אתה ניגנת?
"אני ניגנתי בפסנתר מגיל שש, במשך כמה שנים. לא הייתה טלוויזיה, החיים היו אחרים. הייתי מנגן גם עם אמא. היינו מנגנים בארבע ידיים".
איזה תכונות ירשת מאמך?
"קיבלתי תכונות גם מאמא וגם מאבא. התכונה החשובה ביותר הייתה אינטגריטי, יושרה. אמינות. אימא הייתה ישרה כמו סרגל. פעם אחת לא אמרה דבר שקר. לא כעסה או צעקה. אף פעם לא ראיתי אותה בוכה. אמא הייתה אישה שנחבאת אל הכלים. גם הבנות שלי לא משתחצנות. הצניעות הולכת כחוט השני לאורך הדורות אצלנו".
מה המורשת שאתה מרגיש שקיבלת?
"מאבא שלי למדתי איך להיות אדם פוליטי, ביושר ובהגינות בלי לזגזג. תהיה עקבי, תהיה אתה. מאמא קיבלתי את היציבות. לחיות תקופה כל כך ארוכה בחזית של המון התנגחויות ומטאורים שאתה לא יכול לדעת מאיפה זה בא לך.
"צריך חוסן נפשי מאוד גדול בשביל לעמוד בסביבה לא יציבה פוליטית, כלכלית, חברתית, ולשמור על הספינה שתהיה יציבה במים סוערים. זה אמא שלי. תכונות של יציבות, ניתוח מצבים, לשים את הדברים במרכז ולא בשוליים.
"אבא היה המוח הפוליטי והיא החלק הרגשי של הבנאדם. ממנה קיבלתי את התכונה של לדבר מהלב אל הלב ועם אמונה. להאמין שהדרך שלך נכונה ולהגיד סליחה אם טעית, להגיד אני מצטער. זה מסוג הדברים שלא מלמדים באוניברסיטה".
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם