ראשי » מקומי » מרכז » תל אביב-יפו

ילדה טובה תל אביב: הילה קורח משדרת מהשטח

היא בת 26, נותנת פייט לאברי גלעד בתוכנית הבוקר, בגלי צה"ל מחכה לה תפקיד חדש ונחשק ולכל מי שינסה להתחיל איתה מצפה אכזבה קשה למדי. יונתן אסתרקין תפס לדרינק את הילה קורח. זה מה שיצא

רבים חושבים שלראיין אנשים על אלכוהול הוא עבודה נהדרת. יוצאים, שותים, פוגשים אנשים, ועוד מקבלים על זה כסף. אבל האמת היא שזה קשה. במקרה של הילה קורח האכזבה הייתה הקשה מכולן.

ראשית, צריך להבין: קורח - מגישת תכנית הבוקר של רשת, שעומדת לחזור לתפקיד ראש מחלקת קריינים בגלי צה?ל - קשורה בסטייה ישנה שלי, שכוללת יקיצה טבעית ב-6:30 ונמנום קליל מול תכניות הבוקר עד 9:00.

ומכל מגישי תכניות הבוקר, קורח הייתה תמיד חביבה עליי: יפה, צינית ומושחזת, אבל לגמרי לא נפוחה, ותמיד מתפקדת בקוליות של מי שנשלפה הרגע מהפריזר ועוד נותנת פייט לאברי גלעד. בכלל טוב.

זה שהיא גם צעירה, מצליחה ועשירה (זכתה כידוע ב-350 אלף שקלים בשעשועון המוח בשנת 2001 ומאז לא הביטה לאחור) וילדה טובה צפון תל אביב (אלה שהכי כיף להשחית) רק עשה אותה אטרקטיבית יותר.

אממה, רק באמצע הריאיון, תחקירן עלוב שכמותי, ובדיוק כשרף ההתלהבות עלה - התברר שהילדה בכלל נשואה. בגיל 26. מי בתל אביב נשוי בגיל 26?  אמרתי לכם שכואב. כיאה לצפונית, קבענו להיפגש ב'שכן' בקצה אבן גבירול, שהוא הבר המועדף עליה, ובזמן שחיכיתי, יען כי דפקה איחור של עשרים דקות שעליו התנצלה אחר כך עוד עשרים, שתיתי כוס ראשונה, "לה פרויג" כמובן, עם עדי האחמ"שית.

עדי: "בהתחלה כשאמרו לי שבא כתב חשבתי שצריכים לראיין אותי. ממש נלחצתי (סאב טקסט: תראיין אותי! ) את מי אתה מראיין?
אני : "הילה קורח".
עדי : "מי זאת?"
אני: (מראה לה תמונה ב'גוגל' בטלפון)
עדי: "אה. היא יפה! יש לה עיניים מהממות. אני אוהבת יופי כזה שהוא מעניין. לא קלאסי? (סאב טקסט: אבל אני יותר יפה. קלאסית).
אני: "היא באה לפה הרבה?"
עדי : "לא המון, אבל היא באה לפעמים".
אני: "תקריות מביכות? ריקודים בעירום על הבר"?
עדי : "נראה לך? היא לא כזאת".
אני : "יופי. ג'סט מיי לאק. מה את חושבת עליה בתכנית הבוקר?"
עדי : "היא נותנת פייט לאברי גלעד,

שזה טוב כי הוא קצת נפוח לפעמים. ואני חושבת שזה ראוי לציון כי הוא בטח לא ציפה לזה. הביאו לו צעירונת יפה כזאת שיש לו עליה עשרים שנה ופתאום היא מתווכחת אתו. הנה היא".

ואכן - בשורטס מחמיאים, גופייה לבנה ועליונית קלילה, עם שיער אסוף ועיניים מהממות, והכי חשוב צוחקת מהבדיחות שלי, גם עליה-היא נכנסת. נמוכה ממה שהיא נראית בטלוויזיה ועושה ישר חשק לחבק אותה ולהביא לאימא. "בוא נשב בפינה", היא מבקשת כי צפוף באזור הממוזג על הבר. אומרים שאז לא מתחתנים שבע שנים.  "אני כבר נשואה מה אכפת לי". רגע , אני אוציא את הצילצל מהלב ונמשיך. . . מה אתה שותה?".
ויסקי .
"כמה גברי מצדך. הבנתי. נראה לי שאני אלך על ערק אשכוליות".
מפתיע .
"למה" 
לא יודע. הימרתי שאת בחורה של פיג'לינג סאוור, מידורי סאוור, יו נואו.

"איי נואו. . . זה מין טכניקה כזאת? להעליב את המרואיין כבר בהתחלה אצלך"? 

למה להעליב?
"כי פיג'לינג סאוור זה. . . בחורתי כזה".

אני מבין. ואת לעומת זאת רוצה לטפח את הדימוי הגברי שלך. למה להגיד לי שוויסקי זה מאוד גברי מצדי זה לא מעליב?
"אנחנו נכנסים לשאלות של מה זה הגדרות נשיות וגבריות, והיה לי יום יותר מדי קשה. בגלל זה גם איחרתי. על זה אני מתנצלת. שוב".

מה היה קשה כל כך? חוץ מזה שצפיתי בך בתכנית הבוקר מנהלת שיחה של עשרים דקות עם אביב לביא על חסכמים. זה בהחלט קשה.
"(צוחקת, נחנקת, משתעלת, מתאוששת, ממשיכה) קודם כול חסכמים זה חשוב מאוד. האם ידעת שמוכרים לנו מים מעורבבים באוויר כדי לנפח את המחירים זו שערורייה. ומי אם לא אביב לביא יעיר אותנו בעניין. ולגבי היום שעברתי, אז קמתי מוקדם מכרגיל כי היום היה היום הראשון שעינב הגישה אתי את התכנית (עינב היא עינב גלילי, י.א) אז ההפקה קצת נלחצה, יותר ענייני איפור, שיער וכל מיני כאלה. מה אתה כבר כותב שם מנוול".

מוסיף שאלות.
"אה, או-קי".

והתרשמויות כלליות. . . מפגרת , מרגיזה, נוטה לאחר, כאלה.
"אני לא נוטה לאחר!  נו תן לי להסביר, היה לי יום קשה"

אני יודע, אני יודע, תירגעי. את הכי רשג'דית. לא מאחרת ובונה כתובת אש מסנאדות.
"נכון! שמע אני מתה לשתות, מה הולך עם הברמן הזה? סליחה? ברמן (היא עוברת לקול של בלה מפינוקיו) אני נורא צמאההההה. . . רוצה לשתווווות. . . האאאא . . . (הברמן מבחין בה סוף-סוף והיא פונה שוב אליי), נראה לי שבגלל ההימור שלך על הסאוור אני אלך על יין לבן".

בורינג .
"ערק אשכוליות".

יופי .
"אז המשך היום הקשה. ככה: ישר מהאולפן הלכתי לרופא. יש לי דלקת גידים, שזה משהו שתוקף טניסאים וקשישים. אני כידוע לא טניסאית ולא קשישים, ובכל זאת, איכשהו, דלקת גידים. מהרופא הלכתי עם סבתא שלי לרופא שלה. סתם ככה, יום כיף של זקנים בקופת חולים.

"מריבות על התור, אלימות. משם לגלי צה?ל, ומשם שוב לסבא וסבתא שלי שהתקלקל להם המזגן, וכמובן הם גיבורים ובגלל זה חיכו עד הערב. אז רק לפני שעה הגיע הטכנאי. ואז הריאיון הזה שעוד לועגים לי בו".

מי לועג לך?
"אתה. אתה מוציא אותי צפונית. מקטלג ומתייג".

טוב את צפונית-גדלת בצפון תל אביב, תיכון עירוני ד', מדריכה בצופים, גלי צה"ל, שרשרת זהב ועגילים תואמים, בעל שהוא מאבטח אישים לשעבר, והתחתנת בגיל 26, שזה לא ברנז'אי טיפוסי. אברי גלעד בגילך שרף את תל אביב.
"נו טוב, בסדר אז לאיזה דימוי כללי כזה אני אולי מתאימה, אבל זה דבילי להתייחס לזה ברצינות. אין שום אלמנט משותף שאפשר למצוא בדברים האלה. מה שכן, בעניין לשרוף את תל אביב יש בזה משהו בהקשר הפסיכולוגי אצלי.


"פסיכולוגית - אולי כי הייתי האחות הקטנה והילדה הקטנה של הבית, מבחינת מבנה נפשי-אני אדם שמבקש לרצות אחרים. שיאהבו אותי, שיקבלו אותי. אז ככזאת אני מניחה שאני לא נוטה לשריפות גדולות אלא להפך".

"זה סיפור מצחיק. יצאתי עם דרור פעם אחת ולא היה קליק ולא המשכנו לצאת. התלבטתי בינו ובין מישהו אחר, שהיה החתיך של השכבה בתיכון. ואז יצאתי עם שניהם במקביל כי אני כזאת מגניבה.

"ואז ההוא, החתיך של התיכון, הציע לי חברות בפייסבוק וראינו שלשנינו יש חבר משותף. דרור. אז דיברנו והוא שאל אותי מאיפה אני מכירה את דרור וכשסיפרתי אז הוא, מיוזמתו, החתיך, אמר לי תעזבי אותי תלכי עליו. וכך עשיתי. היינו ביחד שנה וחצי, ואז התחתנו לפני חצי שנה".

לא מפחיד? להתחתן בכזה גיל צעיר?
"לא. יש לי בבית מודל מדהים. ההורים שלי נשואים מיליון שנה ומאוהבים בטירוף. אבא שלי מפתיע אותה במתנות חמודות כל סוף שבוע, זה מתוק להגעיל. בתשובה לשאלתך - השגרה היא אכן אויבת של יחסים. אנחנו מודעים לזה. עושים מה שצריך כדי להיאבק בה.

"יוצאים הרבה, חברים, סרטים בקולנוע כמו פעם. אבל כרגע התחושה נהדרת. בכלל לא שגרה ולא כלום. הוא גורם לי לצחקק כמו ילדונת מאוהבת גם אחרי שנתיים ביחד, ואני יודעת שהוא האיש שאני רוצה לפתוח ולסגור אתו את היום. מה עוד אפשר לרצות"?

אתם סתם ככה יוצאים לשתות? עם חברים וזה?
"כן, הרבה לפה, לשכן. יושבים בפינה שם. מה, אתה לא?"

לא הרבה. וכשיש חברה אז בכלל לא מבין את הטעם. למה לצאת לרעש, לחום להמולה ולבזבוז הכסף, אם אתה לא מחפש להכיר?
"שמע. (היא צוחקת) אתה אדם עצוב ומריר, נכון?" 

לגמרי .
בנקודה הזאת ניגשים לקורח שני בחורים, אומרים שהם מתים עליה, ושואלים אם אפשר להזמין אותה לדרינק. היא משיבה בנימוס שתודה, אבל היא עוד בדרינק המקורי שלה, ואחר כך אומרת בהתרגשות שכמעט לא מזהים אותה וזה נדיר מה שהלך פה. אבל תכלס לא מפריע לה. נוח לה להיות חצי אלמונית, ובכלל היא מבחינתה תישאר בתכנית הבוקר כל החיים.

"יש איזו התייחסות לזה, לתכניות הבוקר", היא אומרת, "כאילו זה או משהו שעושים בסוף הקריירה או משהו שצריך להיות מקפצה למשהו אחר. אני חושבת שזאת העבודה הכי טובה בעולם, לא האמנתי ששילמו לי על זה. לשבת באולפן עם אנשים מעניינים ולשמוע אותם מדברים על דברים שהם מבינים בהם ובלי אכילות ראש מוגזמות. טלוויזיה. הכול מוגבל לרבע שעה גג. אפילו חסכמים. באמת העבודה הכי שווה. מבחינתי, כרגע, אני נשארת שם כל החיים. למה אתה עושה פרצוף? לא מאמין לי".

לא לגמרי.
"זה מה שמרגיש לי כרגע. נשבעת".

בואי נדבר קצת על גלי צה"ל, שלשם את חוזרת עכשיו לתפקיד ניהולי. מרגש?
"לגמרי. ומצחיק איך כלום לא משתנה. האולפן יכול לעבור שיפוץ והחיילים יכולים להתחלף, אבל בסוף זה אותן אינטריגות, אותן מרמרות, אותם דיבורים. כאילו הזמן קפא".

צריך בכלל תחנת רדיו צבאית במדינה דמוקרטית? היא יכולה להיות אובייקטיבית?
"אולי זה בעייתי בתאוריה, אבל פרקטית, אם אתה מסתכל על התפקוד של גלי צה"ל, אני לא חושבת שכגוף תקשורת הוא סובל מנחיתות לעומת אחרים או מצייתנות יתר".

ומה בעניין הזווית של הצבא? צבא בכלל צריך תחנת רדיו? זו הוצאה תקציבית.
"קטונתי. שאל אותי אחרי יותר זמן בתפקיד, בכל זאת רק בחודש הבא נכנסת".

מה את אוהבת יותר, רדיו או טלוויזיה?
"רדיו. זה יותר אינטימי, יותר סלחני, יותר מאפשר העמקה ופחות ססמאות. אתה פחות עסוק בדימוי שלך, בתדמית שלך, באיך התלבשת. בטלוויזיה יש לאנשים דימוי מסוים של עצמם ושל האדם שמולם בראש שהרבה יותר קשה להשאיר אותו בצד. ברדיו יותר מקשיבים".

על הכוס הרביעית אני מוותר לקורח כי העייפות מזנקת עליה בבת אחת והיא באמת נראית גמורה. אני מחליף את הכוס הרביעית בסיגריה בדרך הביתה בעודי מלווה את קורח חלק מהדרך.

ילדה טובה, צופיפניקית שכמותה, היא כמובן לא מעשנת. חשוב לה להבהיר עוד משהו. בנוגע לתפקידה בתכנית ולתהייה שהעליתי קודם לכן בבר אם היא לא חששה אף פעם שהובאה לתכנית על תקן קישוט.

"דיברנו קודם לכן על זה שאני כן או לא נותנת פייט בתכנית לאברי", היא אומרת. "חשוב לי להבהיר פה משהו. אני חושבת שאני כן נותנת ובדרכי. אני חושבת שאברי אוהב שנותנים לו פייט. הוא לא היה רוצה אותי בתכנית אתו אם היה מרגיש שמשעמם לו, ובהתחלה הוא באמת לא רצה בגלל הגיל שלי. הייתי אמורה להיות רק בימי שישי ורק בשותף אתו ועם ג?קי לוי. זה לקח זמן עד שנהייתי שם אתו לבד".

אם הוא רצה פייט למה הוא לא דאג שתהיה מולו מישהי בגילו?
"לא יודעת, אבל כשאתה מסתכל על התכנית אתה חושב שאני יוצאת שם קישוט?"

האמת שלא. נדלקתי עלייך בדיוק בגלל זה.
"אני מסכימה שזה לא בבריקדות וצעקות אצלי והרבה פחות בנחרצות מאשר אברי. אברי נחרץ מאוד. בנוגע להרבה דברים ואני פחות. אני לא אוהבת נחרצות כי זה מתפוצץ לך בפנים אחר כך ואתה צריך לבלוע את הכובע, ובגלל שכל פעם שהגיע לאולפן מישהו שהייתה לי עליו דעה נחרצת גיליתי אחרי הריאיון, ובעיקר אחרי השיחות בזמן הפרסומות, שהדעה שלי עליו השתנתה לגמרי.

"איך שאנשים נשמעים ונראים בטלוויזיה-שהיא מדיום של סינקים קיצוניים של חמש דקות אחרת זה לא נכנס - שונה מאוד מאיך שהם במציאות. עיין ערך צפוניות".

נא להמתין לטעינת התגובות

מעדכן תגובות...