כוכב נולד, החיים האמיתיים: יובל לב-טוב חוזר בצער אל הפיצוצייה
מקרי השוד החוזרים בפיצוצייה שלו בת"א, שמצטרפים לרצח עובד במקום, למותו של השותף ולשגרה יומיומית שוחקת, הם יותר מדי עבור יובל לב-טוב: "למקום הזה יש קארמה של מוות". אחרי שנחשף בכוכב נולד ועם סינגל חדש בדרך, הוא יודע שזו ההזדמנות האחרונה לברוח
הסיבה היא כמובן שמאז ההדחה מכוכב נולד לפני קצת יותר משבוע, ללב-טוב יש את שניהם. וכן, לפעמים זה מרגיש לו מוזר, אבל הוא הבין שזה הרגע שלו "להכות על הברזל בעודו חם" ולמנף כדבריו את הפרסום שזכה לו בכוכב נולד כצ'אנס כנראה אחרון להגשים את החלום שהיה לו תמיד. להיות זמר.
בינתיים, אפשר לומר, הוא מבסוט מאוד מרגעי השקט שאפשרה לו ההדחה.
"בגדול", הוא אומר השבוע, "כרגע הכול דבש. באמת. מאז ההדחה מהתוכנית פתאום התפנה לי זמן שלא היה לי קודם, אני מרגיש כמו בחופש. ההשתתפות בתוכנית הייתה לי מאוד קשה. מבחינת זמן פשוט.
"לקום ב-5:00 בבוקר לבוא לפתוח פה את העסק, אף אחד לא ויתר לי, ואז מאחרי הצהריים חזרות לתכנית בראשון-שני-שלישי וצילומים בחמישי-שישי,
"אתה מגיע הביתה ב-2:00 בלילה, אתה לא יכול ללכת לישון כי המשפחה שם, שומרים על הילדים, אז צריך לשבת אתם לראות את התוכנית ולתת להם קצת מאחורי הקלעים. בכל זאת, הם עשו בייביסיטר אז מגיע להם. בקיצור אתה מגיע למיטה ב-3:00 בלילה וקם שוב ב-5:00 וכך הלאה. לגמרי קריעה".
למתמודדים האחרים היה בטח יותר קל.
"ברור שלצעירים יותר, אלה שגרים אצל ההורים, שצריכים לדאוג לפרנס מקסימום את עצמם - להם היה יותר קל לפחות מהבחינה הזאת. מבחינות אחרות אני חושב שהגיל, הניסיון והידיעה שיש לי בסיס בבית - אישה ושלושה ילדים שהם אהבת חיי, שחשובים פי מיליון מהתוכנית - כל אלה דווקא עזרו לי.
"אבל כן זה היה קשה. גם כשהייתי בתוכנית הייתי פה בראש. העסק צריך להיות פתוח. יום-יום. הזמנות מספקים, דיבורים עם העובדים, הכול צריך לעשות גם אם אני בכוכב נולד. אז בין החזרות לצילומים הייתי עושה את זה בטלפון.
"שירים חדשים נגיד, הייתי לומד רק בנסיעות. פה בעסק אתה יכול לשים את הדיסק בלופ, כל היום תצא בערב לא תזכור כלום. הלקוחות אוכלים לך את הראש והריכוז כל הזמן. בבית אין מצב עם האישה והילדים. אז הזמן היחיד שלי היה בנסיעות.
אולי גם בגלל זה הודחת? אם היה לך יותר שקט ויכולת להתכונן כמו שצריך, אז לא היית מודח?
"מה פתאום. זה לא קשור. היה לי ברור שאני יכול להיכנס לתכנית, שאני יכול לקבל מזה חשיפה, אבל שלהגיע לגמר אני לא אגיע כי זה לא שאלה של כישרון נטו אלא שאלה של מי הקהל שמסמס לך. ואני בכל זאת לא בדיוק הפרופיל של אליל נוער של ילדות בנות תשע עד 12.
"היו פה ושם סימוסים בשבילי, אבל ממש בקטנה ביחס לאחרים כי בסופו של דבר רוב הקהל שמסמס לתוכנית זה באמת קהל שאני יכול להיות אבא שלו. בתוכנית האחרונה שלי, אם מסתכלים מקרוב, רואים שאני לוחש לאור גלעדי (הנער בן ה-16.5 שעוד לא ממש התחלף לו הקול, י"א) שנשאר אתי אחרון 'אחי, אני עף כמו טיל והולך הביתה'. זה היה לי ברור וזה בסדר. אני לא מתחרט על כלום שם, ואני שמח על כל רגע שהייתי שם".
ספר לי באמת על רגע ההדחה. לא הייתה שום צביטה? או-קי, לא ציפית להגיע לגמר, אבל כשזה מתקרב כן מתחילים לפנטז.
"נשבע לך שממש לא. היה לגמרי ברוח טובה. ירדתי אחרי הצילומים לכיוון היציאה, אמרתי שלום, כולם באים לנחם אותי, ובסוף אני מנחם אותם. זה שטויות. בסוף זה תכנית בידור וזה הקטע שלה ויאללה שטויות. בקטנה.
"גם פה עניין הגיל בא לידי ביטוי. לחבר'ה יותר צעירים נדמה לפעמים שהתוכנית זה כל העולם. יש שם פסיכולוגית שעובדת עם המתמודדים כדי לראות שהלחץ לא מוגזם עליהם. אני הייתי היחיד שקיבל שחרור ממנה. אני תמיד הייתי עם רגליים על הקרקע. ברור לי שאם זה היה קורה לי בגיל 23, הייתי מגיב אחרת".
הוא בן 36, נשוי ללימור ואב לשלושה ילדים קטנים, שני בת התשע, שובל בת החמש וליאל בן השלוש. גדל בבת ים, הוריו התגרשו כשהיה צעיר, אביו נהג מונית. המוזיקה לא הייתה משהו שהתעסקו בו בבית במיוחד ולב-טוב גילה את כישרונו המוזיקלי לבד בבית הספר.
"הייתי תלמיד בסדר מבחינת ציונים", הוא מחייך, "אבל עם קוצים בתחת. לא מסוגל להתרכז בכלום בכיתה. חמש דקות והמוח עף למקום אחר. עד היום זה ככה. אני כולי קפיצי כזה. בתוכנית הציעו לי לקחת ריטלין, אבל זה הפחיד אותי. וכשהייתי ילד לא הייתה עדיין מודעות להפרעות קשב וכל מיני כאלה, אז סתם חשבו שאני שובב וזהו.
"אבל השירה, רק שם יכולתי באמת להתרכז ולהיכנס לזה וללכת לאיבוד בתוך זה. זה שאני פה עכשיו בפיצוצייה זה לגמרי קשור לזה שלא למדתי כמו שצריך ולא אוניברסיטה ולא כאלה. את הילדים שלי אני אדחף ללמוד הכי חזק שהם יכולים גם אם אצטרך לעבוד בשמונה פיצוציות".
ועדיין, לנהל פיצוצייה לא היה התכנון שלו. "נכנסתי שותף לפה לפני 11 שנה, ככה רק לשנה-שנתיים להסתדר קצת בחיים כשהתחתנתי, מתוך תפיסה שאני מחכה לפריצה הגדולה כמוזיקאי", הוא אומר. "שרתי אז בכל מיני אירועים, והפיצוצייה הייתה רק משהו לבינתיים, לאיזה יציבות לצד השירה. נתקעתי פה 11 שנה".
ועוד מכל המקומות בעולם, מול הבארבי, מועדון ההופעות הכי מפורסם בתל אביב, כאילו הכי לעשות לעצמך גירוי.
"כן יש בזה משהו. אני מיודד עם הבעלים אז אני נכנס לפעמים לראות הופעות. ראיתי שם את שלום חנוך, את נינט. הם גם באים לפה, הזמרים והנגנים, לפני הופעות לקנות סיגריות וכאלה. את כולם ראיתי פה. אבל לרוב אני מתפדח לפנות ולהגיד וואלה אני זמר. מה אני אלך לשלום חנוך ואגיד לו שאני יודע לשיר? אז אני נשאר על תקן מוכר בפיצוצייה".
כשאתה נכנס לפה בבוקר, מסתכל מסביב, אתה שונא את הפיצוצייה?
(הוא לוקח רגע נשימה עמוקה ועונה) "לפעמים. יש רגעים. כן. זה גם מדויק מה שאמרת על הבוקר, כי אחרי זה אתה כבר זורם עם היום. אבל בבוקר כשאני פה לבד ורק פותח... אז כן. יש פעמים שאני מסתכל מסביב וחושב שאני שונא את המקום הזה. שאני חייב לברוח מפה. גם יש פה קארמה רעה. מוות".
וכשהוא אומר "מוות" הוא לא מגזים. בשנים האחרונות זה קרה לו פעמיים, ומקרוב, שלא לומר בפיצוצייה עצמה. המקרה הראשון קרה ב-2001, אז עובד בפיצוצייה, אח של שותפו של לב-טוב, נרצח בעת שוד מזוין במקום.
לפי הפרסומים, בשעה 5:00 לפנות בוקר נכנס לקיוסק אדם חבוש בגרביון כמו בסרטים ושדד באיומי אקדח 11 אלף שקלים מהעובד ומהשותף שנכחו במקום. כשהסתובב ללכת, זרק אחד מהשניים ארגז לעבר רעול הפנים, שהסתובב, ירה בעובד ופצע אותו אנושות. צוות מד"א שהגיע קבע את מותו במקום.
מקרה המוות השני היה של השותף, אחיו של הנרצח, שלפני שמונה חודשים החליט לשלוח יד בנפשו.
"אני לא רוצה להיכנס לזה כי יש שם משפחה וכולי, אבל הוא החליט פשוט לגמור עם זה והתאבד", אומר לב-טוב. "לפני זה אחיו, שעבד פה, נרצח במהלך שוד שהיה לי פה. היה פה גם פיגוע ליד של מחבל מתאבד. אני אומר לך, קארמה רעה. שלא לדבר על המכות שהייתי רואה פה כל יומיים של כל מיני כנופיות של שיכורים ועל השודים שהיו שודדים אותי כל שבוע.
"לאחרונה זה נהיה יותר נורמלי ורגוע, אבל פעם זה היה פה לגמרי מערב פרוע. אז כן. אני מרגיש שאני מאוד רוצה לעוף מפה. המקום הזה לקח ממני את החלומות שלי. דברים שהיה לי ברור שאני אעשה כשהייתי צעיר ולא עשיתי. נקודה.
"יצאו לי גם דברים טובים. הילדים שלי, לפרנס אותם, לתת להם, אין דבר יותר חשוב בעולם. אז המקום הזה מאפשר את זה. אבל אני מקווה שעכשיו הגיע הזמן להגשים הכול. אני לא דתי, אבל אני אדם מאמין. אני בא מבית דתי. אז אני מאמין שהכול לטובה".
בגלל כל זה הוא רוצה להצליח. מאוד. ועדיין, הוא מתבונן במציאות בפיכחון. יודע שחשיפה זה דבר אחד, אבל להצליח להתברג בתוך עולם המוזיקה זה דבר אחר לגמרי.
"תראה איפה רוב בוגרי כוכב נולד היום", הוא אומר, "כמעט כולם נעלמו. ולמה זה? כי לרבים יש תפיסה מוטעית שמתמקדת רק בתוכנית וכאילו מרגע שהייתה התוכנית אז זהו. עכשיו ירוצו אחריהם. זה לא עובד ככה. וזה לא כי התוכנית לא טובה - התכנית עושה את שלה, אבל המשתתפים צריכים לקחת את הגורל שלהם בידיים שלהם".
בעודו מסיים את המשפט נכנס לפיצוצייה לקוח קבוע בחיוך גדול, טופח על שכמו בעוז, פולט איזה "מה קורה לב-טוב, יא בן זונה, גבר-גבר", ויוצא מאושר.
אז לב-טוב, כאמור, מכה בברזל. בעוד שבועיים יצא סינגל ראשון שלו לרדיו. הפקה של תומר בירן שמתפקד גם כסוכן, לחן ומילים של יוני אמבר וישראל קמחי (שאחראים ללהיט של מרגול "סרט ישן") על פי הגדרתו בסגנון מזרחי לייט שכזה, סגנון שדבק בו לאורך התכנית.
"בעוד ארבעה חודשים בערך, בלי נדר, כבר אמור לצאת דיסק שלם", הוא אומר. אבל רגע - שוב הפרעה, קירח אחד שרירי נכנס ורוצה שלושים ארטיקים. הוא רוצה הנחה. יען כי קונה שלושים. לב-טוב, זמר-זמר אבל גם להתפרנס צריך, מיד מזנק כנשוך נחש. "מה פתאום הנחה אחי, תתפנק תיקח עוד כמה ארטיקים", שזה כמובן גרסה מתוחכמת יותר ל"אין לי חצי שקל עודף ילד, קח מסטיק".
הקירח מתעקש: "לא אחי, גם ככה שלושים זה הרבה. תעשה איזה הנחה". אבל לב-טוב הוא גם ראש טוב, והנחה לא תבוא בחשבון. בסוף ככה בין אחי לאחי הקירח יוצא עם שלושים ארטיקים ובמחיר מלא. הלוחם שב משדה הקרב עייף אך מרוצה.
אתה מפחד שאולי עכשיו זה הצ'אנס האחרון? שזהו, אם לא תקפוץ עכשיו על הרכבת הזאת עם הפרסום של התוכנית והכול, אז זה כבר לא יקרה?
"אני באמת מאמין שזה יקרה עכשיו. אני מאמין שהכול קורה לטובה. אם זה לא ילך כנראה זה לא צריך לקרות. ברור שיש פחד. היה גם לפני התוכנית. פחדתי שאני אתבזה, שאעשה מעצמי צחוק עם כל הצעירים שם.
"לא ידעתי מה זה טלוויזיה, אבל עברתי את זה ויצא יפה ומכובד ומפרגן מאוד. אז אני מקווה שככה יקרה גם בהמשך. מקסימום, לא ילך, נחבק את הילדים, נחזור לפיצוצייה ונחשוב מה הלאה".
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם