ישראל השלישית: סיור מודרך ברחובות דרום תל אביב
שלמה מסלאוי לא גזען, הוא רק רוצה להזהיר אותנו שבגלל כל יפי הנפש אנו מאבדים את המדינה למסות של זרים, ששוכבים על הדשא בלוינסקי, פותחים חנויות בנווה שאנן ושוכרים דירות בשפירא. סיור סביב התחנה המרכזית, בסובארו של אלוף פיקוד דרום תל אביב
יו"ר המועצה, יעל דיין: "הופה".
מסלאוי: "אז הוא אמר לי 'זה משפט חמור'. נכון , גם בעיני כמה אנשים פה, אבל אני רוצה להזמין אתכם, תבואו לשכונות ותראו מה קורה. כל אחד שיסתכל, שיחשוב לרגע שאלה הילדים שלו, הנכדים שלו. קחו בית ספר אחד בדרום תל אביב, יש 75 אחוז ילדים של עובדים זרים".
חבר המועצה יניב וייצמן: "אתה מדבר כאילו הם מפלצות".
מסלאוי: "מה פתאום, מי אמר מפלצות?".
דיין: "זה על דעת העירייה".
מסלאוי: "אל תפריעו לי".
דיין: "לא מפריעה, אני מציינת שבבית הספר שציינת, מבחינה עירונית, זה בית ספר עירוני וזכותם ללמוד שם".
חבר המועצה ארנון גלעדי: "הוא ציין עובדות".
דיין: "הוא מציין עובדות, אבל זה קצת מכוער לדבר על ילדים, תלמידי בית ספר, בצורה הזו".
גלעדי: "אל תהיי יפת נפש".
מסלאוי: "אתה יודע מה הבעיה?".
חבר המועצה דן להט: "אני אגיד לך משהו, לא כל כך נורא להיות".
גלעדי: "תיקח אותם אליך".
להט: "מה זה, מצרך?".
גלעדי: "שילמדו בבתי הספר בצפון תל אביב".
דיין: "חלק לומדים בצפון תל אביב. רוצים נתונים? תקבלו".
ראש העירייה, רון חולדאי: "יעל, אני לא מבין, תנו לו לדבר". דיין: "בסדר, סליחה".
שלמה מסלאוי, יו"ר ועד שכונת התקווה, הוא לא מהטיפוסים הפופולריים בישיבות מועצת עיריית תל אביב, כפי שוודאי שמתם לב. כשזה מגיע לנושאים שבהם מעורבים פליטים, מסתננים בלתי חוקיים, דבריו לא פעם נקטעים בקריאות ביניים הפגנתיות. בעיני חלק מהיושבים מסלאוי אפילו מתויק כגזען, אבל כשהוא עומד מולך, בעיניים בורקות, כל מה שהוא מנסה לומר זה "המלך הוא עירום", בגרסה הייחודית לו.
"אני גזען?", מסלאוי מחייך בציניות ומגלגל עיניים לשמים. "אני בא ודופק על הדלת 'וואללה תתעוררו'. מי בכלל מדבר על הילדים שלהם? אני מוכן להשאיר פה 2,000 ילדים. אבל תראה בעצמך כמה נשים שלהם נמצאות עכשיו בהיריון. אז מה, לא יהיו עוד ילדים? הם הבינו שמי שישאיר אותם פה זה הילדים. אנחנו פושעים, כי מדובר בעתידנו.
"אי אפשר לדעת כמה מהם חוקיים, אבל יש עשרות אלפים שלא, ואין שליטה. הרי כל יום נכנסים מגבול מצרים. מעט מאוד בדרום תל אביב נשארו בני שכונה מקוריים. מי שיכול, עוזב. תבוא בשעות הערב. כמויות, מאסות. תושבים באים אלינו בתלונות ואני כיו"ר ועד השכונה ונציג עירייה, אין לי מענה".
מסלאוי, בן 55, איש ישיר. יליד שכונת התקווה והיום יו"ר הוועד שלה. היה שם כשהיא הייתה בירת החראקות ועולם הפשע, חווה את העלייה הרוסית ששינתה את המבנה הדמוגרפי ועכשיו הוא מתאר את המצב ככיבוש אפריקני. ישראל מתעסקת היום בשאלת גירוש ילדי העובדים הזרים, אבל כמעט לא מעלה לסדר היום בעיה כואבת ומעיקה לא פחות - המסתננים, אותם מהגרי העבודה הלא חוקיים שמתערבבים עם הפליטים, ולכו תדעו כמה מהם נמצאים היום ברחובות דרום תל אביב.
בנתונים שהגישה רשות האוכלוסין וההגירה במאי 2010, נכתב שממוצע המסתננים החודשי דרך הגבול עם מצרים עומד על 1,110 בחודש, לעומת 350 שנה לפני כן. על פי הערכות, במצרים יש מיליון וחצי פליטים אפריקנים שמחפשים דרך לעתיד טוב יותר וחלקם, דרך קשר טלפוני, מקבל מידע שבישראל אולי אפשר למצוא פרנסה מכובדת.
בכלא סהרונים שבמתחם קציעות אפשר
"כל המנהיגים שלנו הם יפי נפש. היום, לצאת נגד האפריקנים זה נתפס רע, לא הומני", הוא אמר בזמן שהמתנו לאפרים פנחסי, יד ימינו. "לא אומרים באמת את מה שחושבים, אלא את מה שהציבור רוצה לשמוע. שיבואו לפה ליום או ליומיים עם המשפחה. הרי כשניסו להביא את חב"ד לרמת אביב ראית איזו צעקה קמה. יהודים, משלנו. אני מוביל את העניין, אבל עם כל הכבוד לא יכול לבד. יעל דיין ישר צועקת 'מה פתאום, הם בני אדם, אסור לפגוע'. אני לא אומר לפגוע, חלילה, אני אומר שצריך פתרון".
דיין מכירה היטב את מסלאוי. היא מטפלת בעירייה במהגרי העבודה ובפליטים. "כל הסיפור שהם מחלישים שכונות מאוד לא נכון", התרעמה. "לא קוראת לזה אפילו גזענות. זה שנאת הזר. חוסר הרצון להכליל אותו בקהילה שלך. הרי אם אני מעבירה אותם לגינה ברמת אביב, מה הם יעשו? הם מתקבצים היכן שיש עבודה זמינה במסעדות, בתי מלון ובשווקים. אם הוא יהיה ברמת אביב אני לא יכולה לשים משטרה שתגביל אותו להיות רק שם. הרי לשכור דירה באזור גם אני לא יכולה, וכל מה שהוא רוצה זה להיות עם הקהילה, ואם תהיה לו הכנסה הוא ישכור היכן שהכי זול".
מסלאוי משוכנע שחבריו הצפונבונים במועצה חיים בבועה. הנה אנחנו עומדים לעשות סיור מודרך בבית השחי המיוזע של העיר כדי להוכיח את צדקת דבריו. רק רגע, מחכים לפנחסי.
אפרים פנחסי הוא פעיל שכונות מכפר שלם, שצמודה לשכונת התקווה. קטן, מוצק, מעריץ את מסלאוי. "הוא צנוע וישר, מנהיג כמו בגין", העיד סנצ'ו פנשה על דון קישוט לפני שיצאנו להילחם בטחנות הרוח. שאלתי את פנחסי אם גם אליהם כבר הגיעה הפלישה, אז הוא ענה שהיא רק התחילה. "דיברתי עם אחד שהוא הרב של העדה הקווקזית אצלנו", סיפר. "לא אנשים פראיירים. הוא אמר לי שאם הוא רואה איזה סודני שרוצה לגור בשכונה, הוא נותן לו מכות רצח, מעיף אותו. פה מדובר על מוסלמים, דת, נישואי תערובת".
דיין , שתשמע יותר מאוחר את הטיעון, תגיב. "פה ושם יש נישואים בין ישראלים לפיליפיניות, אבל בלי שום פרופורציות לגודל הקהילה. לא ראיתי שעומדים בתור להתחתן עם סודניות או כמה גברים אריתראים שתפסו כלות ישראליות. זה דוחה בכלל להעלות את הטיעונים האלה".
הסובארו של מסלאוי התחילה לשייט ברחובותיה הצרים של שכונת התקווה. ראשון זיהה חבר המועצה פועל סיני שחזר מיום עבודתו. "אלה, למשל, הפכו לסוג ג'", העיד מידע אישי. "מאז שבאו האריתראים והסודנים הם הפכו לכנופיות. יש מובלעות. הם לא באים יחידים, אלא תמיד בקבוצות. הסינים, הרומנים והטורקים לא מעזים להתקרב לאפריקנים".
מסלאוי מעדכן את פנחסי בכך שקיבל בבוקר טלפון מאילת, מאחד רציני שרוצה לארגן את האילתים, את הדרומים מתל אביב, עם אנשי ערד ואשדוד שסובלים גם הם מהפלישה, כדי למצוא יחד פתרון. "בטח שיש", מסלאוי משוכנע שמצא את הנוסחה. "בדיוק כמו שניסע לארצות הברית ויגיע המועד לעזוב. שלום והביתה. זה לא לגרש, זה לחזור. שיחזרו לארצות שלהם, הרי לא בכולן יש עכשיו מלחמות. איפה שהמצב מאפשר, לתת אפילו מענק פרידה".
מסלאוי שולט ברכב, השעה הייתה קצת לפני השקיעה כשהתחלנו להחליק לתוך רחוב לבנדה, הסמוך לתחנה המרכזית הישנה. חבר המועצה סיפר ששם למעלה, בבניין המגורים, יש כנסייה. אפרים נזכר שלא מזמן הם היו שם בהפגנה. "אישה אחת אמרה שיש מנזר ולוקחים את כל הישראלים שאין להם מה לאכול ומצרפים אותם. אז באנו להפגין, ואנחנו אולי 20 איש, וממול מאות של הנוער העובד והלומד שבאו לתמוך בזרים. מאורגנים, מתוקצבים".
אז איפה כל האנשים שלכם?
"פעם היו הפנתרים השחורים, תנועת מחאה, שהיו הופכים את העולם על נושאים כאלה. היום בשכונות שלנו אנשים רדומים, עסוקים כל היום בהישרדות, מלחמת קיום". מסלאוי החנה את הרכב ליד גינת לוינסקי שנמצאת על שדרות הר ציון, מקום המפגש של הפליטים ואלה שמחפשים מקום להניח בו את הראש בלילה. בשבתות כל פיסת דשא שם תפוסה. בזמן שביקרנו היו שם לא מעט שסיימו יום עבודה מתיש. לא מדובר באזור סימפטי. המשטרה פותחת שם תחנה מאחר שהיא יודעת שהמפגש בין העבריינים המקומיים והפליטים ומהגרי העבודה המובטלים יכול להביא לאסון.
"המשטרה חוששת להתקרב אליהם, הרי מדברים על מחלות, ותראה את הפלדלת ששוכבת שם", מסלאוי הצביע על אחד שנמנם. "אתה רואה את השוטרים שלנו ניגשים אליהם בכלל? וגם אם כן, מה אתה יכול לעשות? הם לא מכירים את השפה. אז עצרת אחד, שניים, שלושה - אני מדבר על עשרות אלפים. זו טיפה בים. איבדנו שליטה".
מסלאוי דילג בשטח בקלילות, מכיר היטב את החומר. הנה אנחנו חותכים לכיוון רחוב נווה שאנן, שפעם היה מתחם הנעליים התל-אביבי והיום קשה למצוא שם צברים מסתובבים. "יש להם מספרות ומכבסות", מסלאוי התחיל למנות. "אבל אתה חייב לראות את הדבר הבא".
חבר המועצה הפתיע ושבר באמצע הרחוב לאיזו סמטה אפלולית. ההמולה שמסביב נעלמה בשנייה ורק האור הקלוש, בצד השני של הרחוב, ליווה את שלושתנו, כשפנחסי מיהר להמהם "וואללה אני מפחד".
חצינו חדר מדרגות תלול, המשכנו ללכת במקום הצר שבו התגלו בזה אחר זה כוכים שהופרדו בקירות גבס חלטוריסטיים. קשה להגדיר מה היה שם בחדרים הקטנים, אבל זה נראה כמו ברים קטנים, מסעדות זעירות.
באחד מהם היה שולחן סנוקר ועליו רכנו שלושה גברים ממוצא אפריקני. אין עיצוב, למעט וילונות חרוזים זולים. אין הדר. רק אנשים שבאים לשתות. כשיצאנו, פנחסי דפק בידו על המצח ואמר, "מאיפה בא הדבר הזה? אני מסתובב כאן כל כך הרבה שנים ומעולם לא ידעתי שזה קיים. אתה יודע מה עושים לך בתל אביב אם אתה פותח מועדון סנוקר בלי רישיון?".
למסלאוי היה רושם שזה הבהיר נקודה חשובה והוא המשיך לרכוב על הגל. "פה אנחנו מאבדים את המדינה. אנחנו נפתור את הבעיה עם איראן, עם הפלסטינים, ואת זו לא נפתור, בטח לא בהתנהלות הזו. לדעתי איחרנו את הרכבת. מדברים על פצצה מתקתקת וזה כבר אחרי הפיצוץ".
הוא המשיך בהדגמה, כששתי זונות מבוגרות הביטו עלינו מאחת המרפסות השכנות. חבר המועצה עבר ליד כניסה שבה נחה ערמת שעוני מים מחוברים כמין מגדל, שלא ברור מי אישר ומי התקין אותו. "תראה איך זה מורכב", הוא הצביע. "אני מדבר על הצד האנושי, איפה שהם גרים מבחינת החשמל, תחזוקה. אתה תראה דוודים דולפים על חוטי חשמל חשופים. הכל פיראטי. הם הפכו לתחמנים כמו הישראלים, כי נרדמנו בשמירה".
יעל דיין לא אוהבת שעושים את החיבור המהיר לעולם הפשע. "לא הייתי שולחת את הבת או הנכדה לטיול לילי בתחנה המרכזית הישנה, גם לפני שבכלל עלתה שאלת הפליטים. האזור הזה מושך הרבה דברים מסוכנים. פותחים תחנת משטרה בגינת לוינסקי כדי שיהיה איזה נתק בין האלמנטים העברייניים הישראליים והאלמנטים של פליטים שנדחפים - לא לסמים, אבל לאלכוהול. אף אחד מהם לא צרך את הדברים האלה מהבית".
חזרנו לסובארו של מסלאוי כדי לצאת מהתחנה המרכזית המעיקה. בלחות של אוגוסט, הזוהמה של סוף היום והנרקומנים שהתחילו לצאת כדי לחפש חומר, זה לא היה אתר שהייתם מביאים אליו את התייר מאירופה הקלאסית. אלא שלמסלאוי הייתה עוד נקודה חשובה להציג - את שכונת שפירא שנמצאת לא רחוק מרחוב קיבוץ גלויות. כמה סמלי.
שלוש דקות נסיעה, פנחסי הוביל. מתברר שעסקי התיווך בשכונה, שפעם הייתה החצר האחורית של העיר, פרחו עד שגם שם החליטו שיש גבול. הוועד להוצאת שוהים בלתי חוקיים מדרום תל אביב (כן, יש גוף כזה) החתים תשעה משרדי תיווך על הודעה "לא נשכיר דירות למסתננים"', כיוון שלא מעט מקומיים התרעמו על הנהירה.
אלון ישראלוב, בעל "תיווך אלון" משכונת שפירא, היה אחד החותמים. "נהיה בלתי נסבל כאן", הוא מספר. "הזקנים מפחדים לצאת. תאר לך שבאים שניים להשכיר דירה ובסוף אתה מגלה בפנים שבעה. יש כאן אלפים כאלה. אז זו פרנסה, אבל לא הכל נמדד בכסף. אני משכיר היום רק למי שיש לו אישור חוקי ואני אומר לך שממאה אחוז, אולי ל-30 אחוז יש".
שלמה נכנס עם הרכב לתוך שכונת שפירא. "צ'יינה טאון", הוא מלמל. "ברווחה, בחינוך, באיכות סביבה, בבריאות - בכל הם נפגעים. אתה רואה מאות אם לא אלפי ילדים הולכים לטיפת חלב, אתה חושב שמישהו נתן תוספות של כוח אדם ותקציב? ממש לא. עם המורים הייתה היערכות? מה פתאום. הילדים האלה גומרים בית ספר ואחרי זה כלואים בלולים שלהם בתוך הבתים. דור של מסכנים אנחנו מגדלים. אבל על מה הדיון? כן לגרש או לא לגרש".
יעל דיין מכירה את הטענות. "אין כאן פחד דמוגרפי. זו דמגוגיה, גם אם יכפילו את מספרם. אבל יש החלשה של העיר כולה וחוסר תמיכה של המדינה בבעיה שכל העולם מתלבט איתה, פליטים ממדינות אפריקה. הרי לא נחזיר אותם לסודן, ואף אחד לא מציע שיעמדו מול כיתת יורים.
"הפליטים זה לא כמו העובדים הזרים. הם לא רוצים להישאר. ברגע שיהיה לאן להחזיר-הם יעמדו בתור. הרי הם השאירו משפחות, שפה, תרבות, דת, הם לא ציונים וגם לא בחרו בישראל. אני לא מנסה להפיל אחריות, אבל מאוד קשה לפתור את זה בלי עזרת המדינה, שמעלימה את הבעיה. אנחנו צועקים'הצילו'. אני יכולה להראות לך התכתבויות אינסופיות שלי ושל ראש העירייה".
שעתיים וחצי בעולם השלישי הספיקו. חזרנו לבית דני, ומשם עשר דקות למרכז תל אביב - לבתי הקפה, חנויות היוקרה, חו"ל בלי לעבור בדיוטי פרי. "אני גר בשכונת התקווה", אמר מסלאוי לפני שנפרדנו. "אני מכיר אנשים שעזבו, ויש כאלה שרוצים ואין להם היכולות. לא ארים ידיים. אני אעמוד בראש הפלוגה, כי אם נפקיר את הדרום הזה, אז מה עשינו?".
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם