אפקט הדומינו: התל-אביביים של "דומינו גרוס" מחכים לפריצה הגדולה
אתם אולי לא מכירים את יונתן גרופר, מיכל רדלוס, יורן דוידי ואלון נהרי השלישי, אבל גם על אדיר מילר ועדי אשכנזי לא שמעתם לפני עשר שנים. התל-אביביים של "דומינו גרוס" העכשווית לא דופקים חשבון, קורעים את התחת, והאמת? מצחיקים מאוד. רק אל תקראו להם סטנדאפיסטים
אם השמות לא אומרים לכם כלום, זה בסדר גמור. לפני עשר שנים, פחות או יותר, גם אסי כהן, גורי אלפי, עדי אשכנזי ויובל סמו היו קומיקאים אנונימים לגמרי שנאבקו באולמות חצי ריקים בשעות לא הגיוניות. לפי עדויות כאלה ואחרות, היו מקרים שהקהל היה עייף כל כך עד שבקושי הצליח לשחרר מפיו חצי גניחה, והאמנים המתוסכלים כילו את המשך הלילה בבהייה בשרבוטי הבדיחות שהם עמלו עליהן במשך חודשים ובניסיון להבין בדיוק למה זה לא הצחיק. ההמשך כמובן ידוע.
היום הכרטיסים להופעות של אותם האמנים נמכרים שבועות - אם לא חודשים - מראש, הם משתתפים בתכניות שעות השיא, בדרמות טלוויזיוניות ובסרטים, ומקבלים שכר שבזמנו לא העזו אפילו לחלום עליו. את דרכם הם החלו בקבוצת "דומינו גרוס", בדיוק במקום שנמצאים היום חברי "צחוק ישראלי" הדמיונית, שאגב, בניגוד לפתיח הדרמטי - הם מצחיקים מאוד.
גרופר, רדלוס, דוידי ונהרי השלישי מתכנסים בסיומו של יום ארוך וחם במיוחד בשבוע שעבר. בהתאם לסטיגמה על אודות שחקנים, גם הם עובדים קשה מאוד - ולא, לא ב"לשחק" - כדי לממן את עצמם.
גרופר (30), בוגר תיכון ליידי דייויס התל-אביבי, עובד למחייתו כאנימטור ומפיק פוסט של קדימונים לסרטים מצוירים. רדלוס (28), בוגרת תיכון שב"צ שבגבעתיים, עושה בייביסיטר לילדה בת שמונה, מארחת בקפה-בר "בר-גיורא" ועובדת בבית חולים איכילוב בהצגת סימולציות לקורסיסטים. היא גם משחקת בהצגת ילדים שמיועדת למגזר החרדי.
"האמת שזה מצחיק", היא מספרת. "אני צריכה להגיע לשם לבושה כמו דוסית, והילדות שם תמיד אומרות
דוידי (28), בוגר תיכון אורט סינגאלובסקי בתל אביב, עובד בגלידריית "טיטה" ברחוב בוגרשוב ("מזל שלא קוראים לזה 'טוטה'", מעיר נהרי השלישי), ונהרי השלישי (33), בוגר עירוני ט' בעיר - שבהתחלה מנסה את מזלו בלמכור את הבדיה שהוא כורה פחם-הוא היחיד שמתעסק מבוקר עד ליל אך ורק בצחוקים: "אני מתפרנס מסטנד אפ. האמת, אני נחשב די זונת סטנד אפ: אני עושה חלטורות, אירועים פרטיים, פנויים-פנויות, מסיבות רווקות, וועדי עובדים".
לפני הכול אני חייבת לשאול: אלון נהרי, השלישי??
"אכלתי את השניים הקודמים", הוא שולף בדיחה שככל הנראה כבר סיפר מאות פעמים. "לא, סתם, זה התחיל בקטע של צחוק כמו הנרי השמיני ולואי ה-14, ועם הזמן זה פשוט הפך להרגל, וככה התחלתי להציג את עצמי. כשעבדתי בסלקום אפילו היה כתוב 'אלון נהרי השלישי' על תלוש המשכורת שלי, וכך גם הייתי רשום במחשב של אוניברסיטת תל אביב. רק אחרי כמה שנים שהסתובבתי עם השם הזה אמרתי שזה בעצם אחלה שם במה, ורק אז הבאתי אותו לשם".
חוץ ממנו, אף אחד מהם אינו מגדיר את עצמו סטנדאפיסט. את רובם ההגדרה הזו אפילו מעצבנת. "כל הזמן קוראים לנו סטנדאפיסטים", אומרת רדלוס, "בטח שזה מעצבן. להיות סטנדאפיסט זה לא רע, זה פשוט לא מי שאני. אני עושה מערכונים. עושים לי מלא 'תצחיקי אותי' ו'תעשי לי קטע' ותמיד יהיו כאלה שיגידו שהם 'חייבים לספר לי משהו כדי להכניס את זה למופע'".
"סטנד אפ זה בן אדם אחד, לבד, על הבמה. בלי פאות ובלי כלום", מצהיר נהרי השלישי, "ברגע שזה עובר אחד זה כבר נונסנס. לא כל מה שמצחיק זה סטנד אפ".
"וגם לא כל מה שמצחיק זה נונסנס", מדקדק גרופר.
ארבעת החבר'ה הדעתנים הם רק חלק קטן מקבוצת "דומינו גרוס", שיש בה 34 צעירים שאפתנים ומצחיקים שעובדים קשה על היותם "הדור הבא" של מצחיקי ארצנו. הקבוצה, שהוקמה על ידי עמירם גרוס בשנת 1987, ידועה ביכולתה לטפח את האנשים הכי מצחיקים שיש לנו במסך הטלוויזיה.
הרשימה החלקית כוללת את חברי "פלטפוס" - עידן אלתרמן, אבי גרייניק, ירדן בר-כוכבא, תומר יוסף ותומר שרון - ואת חברי הצוותים המאוחרים יותר, ובהם אסי כהן, גורי אלפי, אדיר מילר, רותם אבוהב, רועי בר נתן, טלי אורן, עדי אשכנזי, אילן פלד, שלומי קוריאט ויובל סמו.
אף ששמם של החברים הנוכחים של המועדון כמעט אינו מוכר בקרב כלל הציבור בארץ, הם אינם מפסיקים לעבוד, וכמעט בכל ערב פוקדים את במת "צוותא 2". גרופר הוא החצי השני של הצמד "גרופר ודורון" (דורון קניגסברג), רדלוס "עובדת עם מי שהיא רוצה" והרבה עם הרכב "הבנות של דומינו", דוידי הוא חלק מהצמד "תירס סקסואל", ונהרי השלישי הוא סטנדאפיסט "עצמאי".
"זה מקום שבאמת נותן הזדמנויות כי מי ייקח אותי בשביל להעלות מופע עם השטויות שאני עושה?" שואלת רדלוס. "מה גם שאני כל הזמן מוקפת חבורה של אנשים יצירתיים ומוכשרים מאוד, וזה כל הזמן דוחף אותי קדימה".
"בשבילי היום דומינו זה כמו בית", מוסיף גרופר, "אחווה של קומיקאים, אנשים הולכים אחד לשני, ישנים אחד אצל השני, זה כמו אצל ההיפים בשנות השבעים רק בלי האורגיות. אבל אם יש אורגיות", הוא פונה אל חבריו כשעל פניו מבט נוקב, "אני ממש רוצה לדעת מזה".
בימים אלה הקבוצה כולה עובדת על מיזם אינטרנטי מצולם ועל תכנית מערכונים לטלוויזיה. רבים מן החברים וההרכבים של הקבוצה כבר נחשפו בתכניות השונות של ערוץ ביפ, שכידוע, לפי החלטת קברניטי חברת הכבלים "הוט", הולך להיות ז"ל בקרוב. הערוץ ייסגר בסוף השנה הנוכחית, ובמקומו יגיע אלינו היישר מארצות הברית של אמריקה ערוץ ה"קומדי סנטרל".
בניגוד למצופה, הידיעה על סגירתו של ערוץ הצחוק היחיד בארץ לא מוטטה את עולמם של הקומיקאים הצעירים. "אם לדבר גלובלי, זה עצוב מאוד שעושים דבר כזה", אומר נהרי השלישי. "יום הסגירה בשביל הצופים יהיה סוג של יום אבל וגם בשבילי - כמי שהשתתף ב'פרויקט ביפ' וב'קומדי האוס' (תכניות של ערוץ ביפ, ק"ס) שהביאו אותי לתודעה, ובזכות זה כמה אנשים מזהים אותי ברחוב - זה יהיה עצוב, אבל מה שמצליח לנחם אותי הוא העובדה שערוץ ה'קומדי סנטרל', שאין קומיקאי שלא מכיר אותו, ישודר בארץ. אז יהיה תחליף וזה לא שלא יהיה יותר מצחיק בהוט. הבנתי גם שיהיו יותר הפקות מקור, כך שיש תקווה".
"עוד כשהייתי בכיתה ב' לא היה לי שום ספק לגבי מה שאני הולך להיות כשאהיה גדול", אומר דוידי. "ידעתי שזה יהיה משחק או מוזיקה. בצבא הייתי עושה חיקויים עם כל מיני חברים וניסינו לעשות קליקה קומית משלנו, משהו כמו 'דומינו'. לא האמנתי שאגיע ל'דומינו' פיזית. זו הגשמת חלום פר-אקסלנס".
מי מודל החיקוי שלך?
"חברי 'פלטפוס' בזמנו. את ירדן בר-כוכבא אהבתי מאוד. בדומינו התחברתי מאוד לרועי בר נתן, לא הייתי מפסיק לחקות אותו בצבא".
"אני בתיכון בכלל למדתי כימיה, הייתי חכמה כזאת", מעידה על עצמה רדלוס. "כל מי שפוגש אותי היום אחרי שהוא לא ראה אותי הרבה זמן נכנס לשוק. היום השאיפה שלי היא גם לעשות קומדיה, גם דרמה, גם פיצ'רים, גם תאטרון, גם להיות בסדרות וגם לכתוב. אולי זה נשמע לא ממוקד, אבל בראש שלי זה ממוקד מאוד. תמיד אהבתי מאוד את אסי וגורי, ותמיד אמרתי שהייתי רוצה להיות מסוגלת לכתוב דבר כזה. אני גם רואה המון תאטרון ואוהבת את ששון גבאי. מדבר אליי מאוד לראות שחקן שעושה דברים שונים, דמויות שונות, שהעבודה שלו ורסטילית. מחו"ל הכי מצחיקה אותי שרה סילברמן".
"לעבוד ולעבוד עד שמגיעים למסך", משתף גרופר בשאיפותיו. "כל עניין הקומדיה מושתת על פידבק. אין 'באתי ונהניתי'. או שאתה שומע צחוק או שאתה שומע שקט. כשאתה שומע אולם שלם צוחק זה מחזק אותך. הכיף הכי גדול זה שאפילו שאנחנו מדינה קטנה, יש כאן קהל לכול. המיינסטרים יהיה תמיד, אבל כיף לדעת שאף פעם לא צריך להוריד את הרמה. יש פה קהל מפותח שלא מתפשר, וכשיש תכנית לא טובה הוא פשוט נעמד על הרגליים. ב'דומינו' התאהבתי בגיל 16, אולי אפילו לפני כן, והייתי מגיע להופעות בכל שבוע. אני זוכר שראיתי את אסי וגורי ממש גדלים על הבמה. היום לראות את אסי מצליח בכל דבר שהוא עושה, זה פשוט מפוצץ את המוח".
מי עוד עושה לך את זה?
"ליאור כלפון. הוא היה ב'קומדי סטור', טס לחו"ל, חזר עם 'תאטרון שחור', ועכשיו 'רמזור'. בתור ילד אהבתי מאוד את שייקה אופיר. הוא שבר את האסכולה שסטנד אפ זו אמנות רחוב כי הוא היה מה שאני קורא לו 'קומיקאי אקדמאי'. זה מה שהראה לי שבאמנות אין חוקים".
"אני רוצה פשוט להצחיק, זהו", אומר נהרי השלישי. "היום כדי למלא אולמות צריך להתפרסם בטלוויזיה, אבל אם היה אפשר למלא אולמות בלי להתפרסם בטלוויזיה, הייתי הולך על זה. אני קודם כול סטנדאפיסט וגאה בזה מאוד. בארץ יש בקושי שלושים סטנדאפיסטים, וזה כולל את המפורסמים. לא כל אחד שעולה על במה הוא סטנדאפיסט. אני קראתי לעצמי ככה רק אחרי פז"ם של שש שנים, וגם אז התחלתי בלהגיד שאני סטנדאפיסט חובב. היום כל ילד בן 15 עם חצ'קונים שעולה על במה ומספר בדיחות הרשל'ה קורא לעצמו סטדנאפיסט".
מי מודל החיקוי שלך?
"כריס רוק הכי מצחיק אותי בעולם. הוא גאון. יש לו גם תאוריות נכונות וגם ביצים מפלדה. זה משהו שאין בארץ". כדוגמה לאותן ביצי פלדה הוא מספר על "התאוריה" של רוק, שלפיה בפרשת לוינסקי אשמה בעצם הילרי קלינטון, שלא "נתנה" מספיק לבעלה.
"לסטנדאפיסט יש כוח להגיד דברים שבן אדם רגיל לא יכול כי הוא מתחבא מאחורי הצחוק", מוסיף גרופר.
"אני גם אוהב מאוד את שחר חסון", ממשיך נהרי השלישי, "ואת קטורזה, שיכול לדבר על דברים מגעילים בלי להשתמש במילים מגעילות. רועי לוי לדעתי הוא מלך האלתור בארץ".
"הומור זה הרבה מאוד טיימינג", מסבירה רדלוס. "או שיש לך את זה או שאין לך. גם אם יש לך את הכותבים הכי טובים, אם אין לך את הטיימינג להוריד את הפאנץ', זה פשוט לא יעבוד".
"יש פאנלים, ואני לא אזכיר שמות", אומר נהרי השלישי, "שהכול כתוב להם. כל מה שהם צריכים לעשות זה רק להוריד את הראש ואיכשהו הם מצליחים לחרבן את זה. לאורנה בנאי לגמרי יש את זה. היא פאקינג יודעת להוריד פאנץ'".
מה מצחיק אתכם בטלוויזיה?
"אין הרבה דברים כאלה, עונה דוידי. "צחוק מעבודה" אני רואה בפנים חתומות כי זה הומור סטרייטי. את 'ארץ נהדרת' אהבתי בעונות הראשונות, מאוחר יותר היא פשוט הפסיקה להצחיק אותי".
"אנחנו מתעסקים כל היום עם הומור וקומדיה, ובגלל זה אנחנו ביקורתיים מאוד", אומרת רדלוס. "לי פשוט נמאס לראות סדרות שברור לי מה הולכת להיות הבדיחה, וזה משעמם לי. 'ארץ נהדרת' נהיו צפויים מאוד".
מנגד, לגרופר אין יותר מדי בעיה עם הזרם המרכזי: "הביקורות על המיינסטרים יותר מדי מחמירות. בסך הכול הכוונה היא לקלוע לכלל, וזה דבר שהוא כמעט בלתי אפשרי. ברגע שזה הולך יותר מדי לכיוון מסוים זה כבר לא מיינסטרים, זו כבר נישה".
מה אתה חושב על "לילה בכיף"?
"זו תכנית שהולכת עד הסוף, ובגלל זה אני מעריך אותה. זו קבוצה של אנשים שפשוט עושים מה שהם רוצים, ובעיניי זו אמנות. הם רצו בנות בביקיני ופשוט עשו את זה. אני יכול לראות את זה, ואני יכול לא לראות את זה, ואישית אני לא. בגדול אני לא מבין למה אנשים בארץ מפחדים כל כך. צריכים להפסיק לפחד ולא להתפשר".
רדלוס משום מה לא שמעה על הטענה שכל המצחיקות מכוערות או שמנות. "את זה עוד לא שמעתי, אבל כן שמעתי שלנשים קשה יותר להצחיק, ועם זה אני מסכימה. נשים יותר מדי מתעסקות באיך שהן נראות וקשה להן יותר להתלכלך על הבמה. לי לדוגמה יש מערכון שאני משחקת בו לסבית ואני יורקת על הבמה. בהתחלה היה לי קשה מאוד להביא מוחטות על הבמה ולהגיד משפטים כמו 'הכוס שלך מתוק כמו דבש'. לבנים קל יותר. הם שמים פאה של בחורה, עושים קול דק, ונקודת הפתיחה כבר מצחיקה. אם אני אשים מכנסי בגי'ס ואדבר בקול בס, זה לאו דווקא יצחיק. מראש אומרים 'אם היא בת, אז היא בטח לא מצחיקה', וזה משאיר עלינו הנשים את חובת ההוכחה".
האם גם אתם, כמו קומיקאים רבים אחרים, מונעים מתוך החולשות של עצמכם?
"אני משתמש בזה הרבה, וזה מוכח כעובד", עונה גרופר. "היכולת לצחוק על עצמך היא התכונה הכי חשובה אצל קומיקאי. כשהייתי קטן היו צוחקים עליי שיש לי שיניים גדולות. כשהייתי בבצלאל עשיתי סרט בשם 'סופר גרופר' על אחד שמציל את העולם עם השיניים שלו".
"אני לגמרי צוחק על עצמי", אומר דוידי. "זה מנגנון הגנה שהתפתח אצלי מאוחר יחסית, בתיכון. בתור בחור שמן עם משקפיים תמיד היו לי 'אישיוס' עם איך שאני נראה, וכל הזמן ניסיתי לעבוד על זה וללמוד איך לקבל את עצמי".
לדוידי יש גם זיכרון טראומטי למדי מהמכינה שעשה בסטודיו למשחק של יורם לווינשטיין: "היה שם תרגיל שבמהלכו הייתי צריך להישאר רק עם תחתונים. אחד המורים אמר לי: 'אם אתה רוצה להיות שחקן, אתה חייב לרדת עשרה קילו'. אני זוכר שישבתי שם בתחתונים מול כל הכיתה, וזה עשה לי איזשהו סוויץ' שגרם לי להבין למה אני לא רוצה להיות שם".
מין הסתם, אחרי הסיפור הזה הוא החליט שלא להמשיך שם לשנה א'. במופע שדוידי מעלה עם טל טירנגל, שותפו להרכב "תירס סקסואל", השניים מדברים בדיוק על זה: "אנחנו לוקחים את כל מה שחלש בנו, השומן והמשקפיים, ופשוט מבטלים את זה. מתייחסים לדברים האלה כאל תכונות מחזקות. זה שאני שמן עושה אותי סקסי. המופע שלנו עוסק רובו ככולו בנושא הזה, בפיזיות שלנו וברמה שאנחנו אוהבים את עצמנו וחושבים שבנות ובנים מפילים את עצמם לרגלנו".
"בעיניי המשפט 'ליצן הוא עצוב מבפנים' זה שטות, אומר מנגד נהרי השלישי, שאמנם מראהו החיצוני אינו מעיד על מתנות שנתן לו הטבע, אך הוא ניחן בתפיסת עולם ורודה להפליא (וכמובן בחוש הומור). "זה פשוט בולשיט. אני כל היום צוחק. כל החיים אני רק צוחק, ממש לא רע לי. ובואו אני אפוצץ עוד מיתוס - לא בכל צחוק יש אמת. זה משפט מטומטם. יש דברים שאני אומר כשאני עומד על הבמה והם לא נכונים. אני באתי להצחיק", הוא דופק על השולחן בחוזקה. "בשביל זה אנשים שילמו".
נא להמתין לטעינת התגובות
