חופשית על הבר: בר אלון מסתערת על המסך הקטן

את הכאב על פטירתו הטראגית של אביה היא מצניעה בתוכה ואת הקשר עם מיכאל החולה בניוון שרירים היא מקפידה לטפח. עם ידע קלוש בספורט אבל בלונד זוהר ותמימות כובשת בר אלון מרחובות היא כוכבת ריאליטי קצת אחרת

ליעד גרינבוים | 4/8/2010 15:12 הוסף תגובה הדפס כתבה כתוב לעורך שלח לחבר
את הפגישה עם בר אלון קבעתי לערב יום האהבה, שלוש שעות לפני שפרק נוסף בתוכנית הדוקו~ריאליטי בה היא משתתפת "TLV – עושים את תל אביב" ישודר בערוץ הבידור בהוט.
בר אלון
בר אלון צילום: שירה זילברמן


כאשר אני מגיעה לפגישה המתוכננת, מופיעה מולי בחורה קטנה, בלונדינית, מצוידת בעיניים כחולות בוהקות. לרגע אחד נדמה שמדובר בנערה שקטה ורגועה, אבל בשנייה שהיא פותחת את פיה, המילים עפות מתוכה ללא הפסקה, כולל חיוך כובש המתפרס לכל פינה בחדר. נראה שאין שום דרך אחרת מאשר להישאב לתוך שמחת החיים והצחוק של אותה בחורה צעירה, שלאט לאט הופכת להיות כוכבת.

על פרק ידה צרובים קעקועים רבים, כולם של פרפרים. בר ממהרת להסביר שכולם מייצגים את המשפחה שלה: אבא, אימא ושתי אחיות. כולם איתה כמו שתמיד רצתה.

שנה ארוכה, קשה ומאתגרת עברה על בר אלון, בת 23, סנדוויץ' בין שתי בנות. היא איבדה את אביה האהוב, התגברה על האבל האישי ומבחורה אנונימית מרחובות הפכה לכוכבת סדרת טלוויזיה.

עכשיו, כשאנחנו מתיישבות על הכיסא לשיחה על החיים, כבר עומדים מחוץ לדלת עורכים ואנשי טלוויזיה שרק רוצים לדבר שנייה עם בר על פרויקט חדש ופיילוט וצילומים וראיונות. אין ספק שהיא עצמה עדיין מנסה להבין את מימדיה של כל תשומת הלב ומהיכן זו מגיעה אליה.
אמריקה במקום צה"ל

עד לפני חודש בערך השם בר אלון לא אמר דבר לאיש. אבל אז עלתה בערוץ הבידור הישראלי של הוט סדרה חדשה וממכרת "TLV – עושים את תל אביב".

למי שפספס את הפרקים היומיומיים ואת אלפי השידורים החוזרים, מדובר בתוכנית דוקו~ריאליטי חדשה המחברת ארבעה צעירים (שלוש בנות ובן אחד), כולם יפי מראה ולכולם חלום אחד משותף - להצליח בגדול בתל אביב.

הסדרה, חלקה מבוימת וחלקה ממש לא, מציגה את ניסיונותיהם (המביכים לעתים) של הארבעה להיכנס ולהשתפשף בתעשיית הבידור בעיר, שיש המכנים אותה "הביצה המקומית".

במסגרת התוכנית "מצליחה" בר אלון להשתלב בערוץ הספורט למרות ידע ספורטיבי קלוש עד מופרך, תחת פיקוחו של העיתונאי דני ענבר. כפי שהיה ניתן לצפות, ניסיונותיה של בר להתקדם בעולם התקשורת מביאים עמם הרבה הומור וצחוק. בין שיחה

עם החברים האחרים בבית החלומות בו הם גרים, לראיונות הזויים עם שחקנים, נראה שבר נשארת נאמנה לעצמה ולחיים שהיא מכירה מהבית.

"המשפחה שלי רחובותית מהיסוד", מספרת בר השבוע, "פעם רחובות הייתה מקום מאוד קטן וכולם הכירו את כולם. המשפחה של אימא שלי היא מהראשונות בעיר ואת סבא כולם הכירו. הוא היה קבלן מוכר בעיר והסביבה. הוא תכנן המון מקומות ועבד הרבה עם הצבא".

במשך שנות נעוריה למדה בר בתיכון "דה שליט", ברחובות. כבר אז, היא נזכרת, התנסתה בעולם המדיה כאשר בחרה ללמוד תקשורת. "היו לי חיים מאוד רגילים בבית הספר", היא מספרת, "רחובות היא עיר מדהימה לגדול בה ולהתבגר. היא לא כמו תל אביב, שהיא עיר של צעירים בשנות העשרים והשלושים, משוגעת כזו. רחובות היא עיר מתונה ורגועה, וזה היה מאוד טוב בשבילי".

ובכל זאת, כבר אז התעניינת בתקשורת.
"זה נכון שהמקצוע המוגבר שלי היה תקשורת, אבל האמת שתקשורת לא הייתה חלום הילדות שלי".

מה היה החלום?
"מאז שאני זוכרת את עצמי החלום שלי היה להיות מנתחת. ממש מנתחת. אני זוכרת שבילדות שלי הייתי בחוג זואולוגיה ורציתי לנתח חיות מהבוקר עד הערב. אני יכולה לשבת שעות מול הטלוויזיה ולצפות בערוץ דיסקברי וערוץ 8. אני יושבת ומתענגת לשמוע על תופעות נדירות ומחלות".

אז למה לא הלכת לעשות עם זה משהו כמו ללמוד רפואה?
"אני מניחה שלא היה לי אף פעם את תחת לשבת וללמוד, אבל מי יודע?"

בר אלון
בר אלון צילום: שירה זילברמן

לאיזו קבוצה בבית הספר היית שייכת?
"היינו חבורה של שש בנות, חברות קרובות, שקראו לנו 'ממש במבשדה'. זאת חבורה שנוצרה מכיתה א' והייתה עד י"ב תמיד ביחד. אני מתכוונת לממש כל הזמן, בכל ההפסקות ובכל הארוחות יחד. במילניום יחד וימי אהבה חוגגות ביחד. פשוט בלתי נפרדות".

ואיך התלמידים האחרים היו מתארים אותך באותה תקופה?
"אני בן אדם מאוד צבעוני, ובגלל זה אני חושבת שמעולם לא הייתה לי הגדרה אחת ברורה.  הייתי  גם סנובית לפעמים וגם משוגעת. הייתי צופיפניקית וגם טום בוי. כל פעם זה היה תלוי איך שהייתי מתעוררת בבוקר ומה שהיה מתחשק לי להיות באותו היום".

כאשר בר סיימה את התיכון היא החליטה לנסוע ולטייל בארצות הברית. בצה"ל היא לא שירתה מ"סיבות בריאותיות", כך שבמשך שלוש שנים ארוכות היא ראתה עולם: "הייתי כמעט בכל מקום בארצות הברית. התחלתי בפלורידה והגעתי ללאס וגאס שלוש פעמים לפחות. זו הייתה חוויה מדהימה בשבילי, למדתי המון".

שם גם למדת את האנגלית הטובה שלך שהפתיעה הרבה צופים באחד הפרקים?
"כנראה שכן. אולי הטייפ קסט שלי הוא בלונדינית טיפשה, אבל אני שמחה שזה מתברר כלא נכון במהלך התוכנית. בהרבה מקרים העברית שלי פחות טובה מהאנגלית. ההורים שלי התחתנו במיאמי ואחותי נולדה שם. כשהייתי קטנה הם תמיד ניסו להסתיר ממני מידע על ידי שיחות באנגלית, עד שבסופו של דבר זה נקלט.  אני מניחה שכולם הופתעו כשהתחלתי לדבר באנגלית שוטפת".

פחד מימי הולדת

לאחר שלוש שנים בארצות הברית, בר התבגרה והחליטה לחזור לארץ. היא חיפשה את עצמה בין עבודות, עד שלפתע הגיע ההצעה להשתתף בתוכנית ריאליטי חדשה. לבר לא היה שמץ מושג לאן היא הולכת ולאן החיים עומדים לקחת אותה. "חברות שלי רצו ללכת לאודישנים ושיגעו אותי כל הזמן", היא משחזרת, "הן אמרו לי שאני חייבת ללכת לשם כי זה ממש מתאים לי, אבל אני הייתי לא קשורה לעולם הזה וגם לא ידעתי כלום על התוכנית עד הרגע האחרון".

בינינו, זה לא היה ניסיון להתפרסם כמו של הרבה צעירים היום?
"אני יודעת שהחלום של הרבה צעירים הוא להתפרסם. אני לא אהיה יפת נפש ואגיד שלא הייתה מחשבה כזו. אבל יותר מלהתפרסם רציתי פשוט ליצור משהו".

מה הכוונה?
"האמת היא שיש לי פחד קהל, ומבחינתי זה היה להתמודד עם הפחד הכי גדול שלי. אני בחורה  כזאת שמישהו יכול לזרוק לי הערה רעה ברחוב, ואני יכולה ללכת הביתה לבכות. ככל שאני מתבגרת וגדלה זה משתפר, ממש כמו הפחד שלי עם ימי הולדת. כשהייתי יותר צעירה תמיד פחדתי פחד מוות מימי הולדת. היו לי חלומות שאף אחד לא מגיע, אבל לאט לאט התמודדתי עם הפחד. לכן החלטתי ללכת לאודישנים האלה ולראות מה יקרה".

בר אלון
בר אלון  צילום: שירה זילברמן

איך היה באודישנים?
"הגעתי עם ג'ינס וטי שירט, הכי לא יודעת לאן אני באמת הולכת, ולקחתי את הראיון כאילו זו שיחה עם פסיכולוגית. גם המראיינת וגם אני ישבנו שם ובכינו, אחר כך צחקנו, וזה היה מדהים".

כשיצאת מהאודישן כבר רצית להשתתף בתוכנית?
"אני יצאתי מהאודישן ואמרת לעצמי שאני בפנים. לא רציתי אפילו לדמיין את האופציה שיגידו לי לא. אני לא יודעת להתמודד עם לא. כנראה שהייתי באה לתחקירניות הביתה ומסבירה להן למה אני צריכה להיבחר. האמת היא שכבר למחרת הגיעה אליי תחקירנית הביתה וידעתי שאני בפנים".

למה את חושבת שבחרו בך?
"כמו שהחברות שלי והמשפחה שלי אומרים, בחיים לא משעמם איתי. גם כשמשעמם אני יוצרת דרמות".

בשלב הראשוני ההוא כבר הבנת על מה התוכנית?
"הבנתי שזו תוכנית סטייל 'הוליווד הילס' - תוכנית ריאליטי בארצות הברית. אנחנו מגיעים למרכז תל אביב וגרים יחד ארבעה צעירים. לא הייתה לי שום אופציה לדעת מה עומד לקרות. את הולכת על עיוור ואני הרגשתי שזה דווקא טוב לא לדעת כלום, כי אז זה יוצא הכי אמיתי ואת לא צריכה להעסיק את עצמך במלא מחשבות ופחדים".

על אף שהתוכנית עוסקת במעבר של ארבעה צעירים מהפריפריה לעיר הגדולה והתמודדותם בחיים החדשים, המעבר של בר לתל אביב התבצע בפועל שלושה חודשים לפני תחילת הצילומים של הסדרה, לדירה קטנה במרכז העיר: "לפני שהסדרה עלתה החלטתי שאני צריכה לעזוב את רחובות ולעבור לתל אביב. חיפשתי דירה לבד, ובמשך שלושה חודשים הייתי בתהליך של מעבר. בכל זמן האודישנים לא היה לי זמן אמיתי להתאקלם בדירה, וכשהתחילו לצלם עברתי לדירה המשותפת שלנו". 

אני מניחה שהדירה שלך לא הייתה בדיוק באותו סגנון כמו הדירה שקיבלתם בסדרה, שההפקה שידרגה בטירוף?
"המממ... האמת היא, הדירה שלי אחלה", בר צוחקת, "אמנם היא לא בסטנדרטים שהציבו לנו בתוכנית, אבל בסופו של יום,  את הופכת את ביתך למה שאת רוצה שיהיה".

את גרה היום ממש במרכז תל אביב, קרוב לדיזינגוף סנטר. לא פשוט לממן את זה.
"האמת היא שכל יום שאני לא נמצאת בבית ברחובות אני מעריכה את הדברים הקטנים. דברים שנראו לי טריוויאליים נורא, פתאום אני משקיעה בהם מחשבה. הייתה לי נחיתה רכה יחסית בגלל שנכנסתי לבית משודרג עם עוד שלושה אנשים. אחר כך, כשנגמרו הצילומים, כבר הכרתי יותר את תל אביב וזה היה פחות מפחיד".

מה חשבת כשפגשת בפעם הראשונה את שאר הדיירים בסדרה?
"אנחנו אנטי תזה אחד של השני, ומהר מאוד הבנתי כמה זה טוב. אני בן אדם שאם אני נמצאת עם עצמי כל היום או מישהו שדומה לי, זה נהיה לא מעניין. כבר מהרגע הראשון, במקום להכיר את טל ולחשוב עליה שהיא צפונבונית מכפר שמריהו, הכרתי את השטיקים הכי קטנים שלה. איפה היא שמה את משחת השיניים ואיך היא נראית על הבוקר. זה משנה דברים".

חמומת מוח לפעמים

בר, איך הייתה הפעם הראשונה שלך מול מצלמה, כשהבנת שאת לא יכולה להתחמק ממנה עכשיו לשלושה חודשים רצופים?
"אני התעלמתי כבר מהיום הראשון מהמצלמה. ידעתי שיש לי שתי אפשרויות - אחת לסבול בכל רגע נתון ולהיות לחוצה, או פשוט להתעלם".

אפשר בכלל להתעלם?
"העדפתי להתנהג בטבעיות. מי שיאהב אותי יאהב, ומי שלא חבל. לא יכולתי לשחק כל הזמן מול המצלמה". 

קרה לך פעם שנשברת מול המצלמה ורצית שיפסיקו לצלם?
"אני יכולה להגיד לך, שהיה רגע אחד שבשבילי הוא היה הכי קשה בסדרה - של הריב שלי עם טליה. לטליה קנו אייפוד והיא לא מצאה את האוזניות שלו. היא חיפשה בכל הבית ואז ראתה אוזניות אחרות בחדר שלי וחשבה שהם שלה, והאשימה אותי. אני יצאתי עליה כמו שלא יצאתי על מישהו בחיים".

ומה הרגשת?
"אני מי שאני ואני לא שחקנית. יש לי את התכונות הטובות שלי והתכונות הרעות. תכונה חזקה שלי היא שאני מאוד אמוציונאלית ואימפולסיבית. תמיד אחותי הגדולה הייתה אומרת לי ששתיקה שווה זהב ואצלי יהלומים".

בר אלון
בר אלון  צילום: שירה זילברמן

עד כדי כך זה היה גרוע?
"אני בטוחה שאם אותה סיטואציה עם טליה לא הייתה במסגרת התוכנית, הייתי מגיבה לגמרי אחרת. יש לי את הקפריזות שלי ואני חמומת מוח לפעמים.  יש לי את הכבוד המרוקאי שלי. כשאת בתוכנית ומפעילים עלייך מלא אתגרים, ואת צריכה להוכיח את עצמך כל יום במשימות חדשות, את נמצאת במצב של מכבש. את לא עם החברים שלך שמכירים אותך וזה מאוד קשה. הייתי במצב של לחץ אטומי. אבל כל כך התלהטתי, זה מוציא מצבים שאתה לא מאמין שקיימים אצלך".

ופחדת שזה ישודר?
"היה לי מאוד קשה. אני יכולה להגיד לך שמהרגע שהסדרה הסתיימה, הסיוט שלי התחיל, הפחד שלי והטלפונים להפקה והבמאים שרק את זה יעלימו. כל כך פחדתי מאיך שיצאתי וידעתי שזה לא אני".

זו באמת לא את?
"זה פשוט עוד צדדים. אני לא כעסתי על טליה, אני נפגעתי. והפגיעה הזאת כל כך כאבה לי. הגעתי לתוכנית הזאת בציפייה ששום דבר לא יפגע בי יותר, אלא שמשהו יעטוף אותי ויאטום הכול. ככה כל הזמן מוציאים אותי מאוד תמימה בתוכנית, ויכול להיות שאני באמת כזאת. אני מאמינה שהכול בסדר עד שאני נפגעת ואז אני מאבדת אמון".

היו כמה פעמים שנחשפת למצלמה ברגעים אינטימיים, כמו בדייטים שלך עם דן החבר בזמן התוכנית, והפעם שדיברת על אבא שלך, שנפטר שלושה חודשים לפני תחילת הצילומים. היה לך קשה להיחשף ככה?
"אבא שלי זה מי שאני ומה שאני, ומותו ליווה אותי כמו ענן אפור מעליי במשך כל הזמן. אני לא יודעת איך זה מצטייר כלפי אנשים מבחוץ, אבל אני יודעת איך זה מצטייר אצלי ואצל המשפחה שלי. אני בטוחה שאם אבא שלי היה מסתכל עליי היום, הוא לא היה רוצה שאני אשב ואבכה. הוא היה רוצה שאני אמשיך הלאה.

"זה שאני הולכת למסיבות ויוצאת ומבלה בתוכנית זה לא אומר שלא כואב לי. אני לא חושבת שזה שאני אשב בבית ואהיה באבל ואקרע את החולצה, זה יראה לכולם שכואב לי כי אני כואבת כל יום. כואב לי כל בוקר שאני מתעוררת וכל לילה שאני הולכת לישון. אבל חייבים להמשיך הלאה, אני חייבת בשביל עצמי, בשביל הנפש שלי".

זה היה למעשה תהליך ארוך, המחלה של אבא שלך?
"אבא שלי חלה בניוון שרירים, שזו מחלה מאוד נדירה, שהטווח שלה הוא בין שלוש לחמש שנים.  אני לא רציתי לדעת כלום על המחלה ומאוד פחדתי ממנה. כשאבא שלי נפטר אני הייתי במשבר מאוד גדול. נורא רציתי להתרחק מאנשים מתוך כעס על עצמי, ומה שנתן לי פוש בחיים זו ההיכרות עם בחור בשם מיכאל, שגר לידי, שחולה גם כן במחלה של אבא שלי ובאותו הגיל אך אין לו ילדים ואישה".

תספרי לי קצת על מיכאל.
"שבועיים לקח לי לעשות את הצעד הראשון ולעלות במדרגות אליו, במיוחד מהפחד להיקשר. הוא חלה לפני 27 שנה במחלה, והוא נמצא היום במקום שני בעולם. כשהגעתי אליו ראיתי כדור שמש פורח, הוא קירח וכולו זוהר. אם היה לי חור בלב הוא איכשהו הצליח לאטום לי אותו עם פלסטר".

את עדיין בקשר איתו?
"אני כל יום אצלו וכל הזמן ביחד. בחג הוא בא למשפחה שלי ועכשיו הם מעריצים אותו. נהיינו ממש משפחה. הוא תמיד אומר שאין לו ילדים, אבל אני כמו הילדה שלו. הוא לא מחליף את אבא שלי אבל אני תמיד קוראת לזה סוג של תיקון עבורי לתקופה שאבא שלי היה חולה. מיכאל הוא מי שמחזיר אותי לקרקע. הוא נותן לי את הכוחות. לפני הראיון הזה הייתי אצלו".

ואיך היו היחסים שלכם במהלך צילומי התוכנית?
"האישור היחידי שלי לצאת מאזור המצלמות היה כשהלכתי למיכאל. אמרתי להפקה: 'אני מבינה שאני סגורה בבית, אבל אני חייבת ללכת להגיד לו לילה טוב, כל יום'. היום אני יודעת שאם אני רוצה לישון באמת טוב, זה או אצל אימא שלי ברחובות או אצל מיכאל". 

סופ"ש בלי טלפון

במהלך הצילומים לתוכנית היו מעורבים בחייה של בר כמה בחורים שונים. דן, הידיד הטוב מרחובות, אשר רגע לפני עזיבתה לעיר הגדולה התאהב בה ונסע אחריה עד תל אביב, וליאור, הגברבר הצעיר והשרמנטי, משתתף בתוכנית, אשר נדלק קשות על הבלונדינית שבחבורה.

בר, לצופים נראה שליאור כל הזמן מדבר עלייך, מרעיף עלייך מחמאות, ואת ממש לא שמה עליו. מה בדיוק קורה שם?
"נראה לי שמאוד קשה שלא לשים על ליאור. הוא בחור מדהים, באמת. אבל אני אשמור את זה לעצמי בינתיים"

ובכל זאת, דן, אתם עדיין ביחד?
"אני נמנעת מלענות לך על זה רק בגלל שזה ייצור ספוילר גדול וחבל".

דני ענבר
דני ענבר יוסי צבקר

במהלך הסדרה נאלצת להתמודד עם עבודה בערוץ הספורט, וברור היה שאין לך שום מושג בספורט.
"נכון, ואפילו אמרתי את זה כשראיינתי את שלמה שרף באחד הפרקים. אני מאוד תומכת בספורט. אימא שלי חיה ונושמת ספורט כל החיים. אני מאחלת לעצמי שהדבר הכי גדול שאני אפיק מהעיסוק שלי בערוץ הספורט זה לא שאני אעבוד בספורט, אלא אתחיל לעשות ספורט".

היו לך כמה רגעים מביכים בזמן העבודה, כשלא הכרת שחקנים ואיבדת את הקלטת של התוכנית...
"כן, זה היה מאוד מביך, אבל בהמשך אני הופכת ליותר ויותר מקצועית. אחרי איבוד הקלטת ממש התבאסתי וכעסתי על עצמי נורא. אבל אני מאמינה שלכל אחד זה יכול לקרות, פשוט כשזה בטלוויזיה זה נראה הרבה יותר הזוי".

איך הייתה העבודה עם דני ענבר?
"הייתה לי את הזכות והכבוד לעבוד איתו. הוא בן אדם מדהים, צעיר בנפשו והוא מבין עניין. הוא לקח אותי תחת חסותו, גונן עליי ושמר עליי. הוא מאוד פיתח אותי ואני יכולה ללמוד ממנו המון".

אתם שומרים על קשר?
"אני ודני בקשרים טובים, ואפילו יש דיבורים והצעות על הפרק שאני עדיין נמנעת מלדבר עליהם".

איפה את עובדת היום, לאחר שהסתיימו הצילומים?
"אני עובדת בחברה למימוש זכויות רפואיות. זה לעבוד עם חולים והמשרד שלנו מאוד עוזר ותומך. בשישי-שבת, עם כל הסלביות, המסיבות והפרמיירות, אני אורזת את התיק ונוסעת לאימא שלי ברחובות ומכבה את הטלפון. משאירה את כל החיים בתל אביב מאחור".

את חושבת ללכת ללמוד מתישהו ?
"אני מתחילה ללמוד אדריכלות ועיצוב פנים באוניברסיטה הפתוחה כבר בשנה הבאה".

את ממש מתנסה בכל העולמות.
"אני חייבת לטעום מכל העולמות. זה החיים שלי, כל הזמן ללמוד ולהתנסות. מהתוכנית יצאתי יותר מבולבלת רק בגלל שזה נתן לי טעימה מהמון דברים".

איך את רואה את התקשורת הישראלית?
"אני לא יודעת, כי אני לא נמצאת בתוך הביצה ממש. אני לא שיניתי את הדרכים שלי. אני עדיין יושבת עם החברות הטובות שלי מרחובות. אני לא מרבה לצאת ולבלות במועדונים כמו שעשינו בזמן צילומי הסדרה. אלו חיים אחרים לגמרי".

איך היית מתארת את ההבדל הכי גדול בין החיים ברחובות לעומת החיים התל אביביים?
"אין ספק שההבדל הוא בצבעוניות. בתל אביב, כל אחד הוא משהו שונה לחלוטין. מחוץ לתל אביב, לכל מקום בארץ יש הגדרות משלו. על אנשים מכפר שמריהו אומרים צפונבונים. על רמת השרון אומרים בלונדיניות ואצלנו ברחובות זה התימנים. בתל אביב זה הכול מהכול בערמות. הדבר הכי חזק שאני יכולה לומר זה שבתל אביב את לא יכולה להיות מיוחדת, פשוט אין דבר כזה".

את רואה את עצמך ממשיכה לחיות בתל אביב?
"אני אישית, נכון להיום, בגלל העבודה שלי, ממשיכה לגור בתל אביב. אבל אני בטוחה שכשאגדל ויהיו לי ילדים, אני ארצה לגור במושב עם דשא".

כל המבזקים של nrgמעריב לסלולרי שלך

תגובות

טוען תגובות... נא להמתין לטעינת התגובות
מעדכן תגובות...

פורומים

כותרות קודמות
כותרות נוספות
;
תפוז אנשים
vGemiusId=>/local/shfela/ -->