היום יום הולדת: "אם ככה אתם רוצים לחגוג - אז בסדר!"
אנחנו עם הנג-אובר מטורף. אבא עם מיגרנה נוראית, שותק. אמא זועפת: "ככה לא חוגגים יום הולדת", מתביישת בנו ומקריינת ברכה מבריסטול צהוב. המלצרית נבוכה. מזל שאבא זכה בעובד מצטיין וקיבל ארוחה במסעדה. מזל טוב, חגגו לי יום הולדת 27
"חמורים! אני לא מבינה למה צריך לשתות כל כך הרבה. תראו איך אתם נראים כעת. מה חסר לכם?" היציע האחורי שותק כעת. מנסים לחשוב מה חסר לנו. גם אבא שותק.
עוגת יום הולדת צילום ארכיון: אריק סולטן
"חיים, אין לך מה להגיד להם?" אמא שוב מנסה. אבא שותק. "חיים!" היא מרימה את הקול, "לא מפריע לך שהילדים שותים ככה?" חיים כרגע גם הוא עם מיגרנה חזקה, לא מאלכוהול חלילה, הוא סובל ממיגרנות כל חייו. הצעקות של אמא בטוח לא תורמות עכשיו.
"אני לא אומרת כלום יותר. אם ככה אתם רוצים לשבת במסעדה, אם ככה אתם רוצים לקרוא ברכה, אם ככה אתם רוצים לחגוג - אז בסדר!".
במסעדה. אבא יושב על ספה נמוכה ועוצם עיניים. אמא מקריינת את המצב: "אבא זכה בעובד מצטיין וקיבל ארוחה במסעדה, ועכשיו כשאנחנו פה הוא יושב בצד עם כאב ראש. איזה אבסורד".
"אולי תיקח כדור אבא" אחותי הקטנה ממלמלת. "לי יש כדור" אחותי הבכורה מודיעה. הנה היא מוציאה את תיק התרופות שלה. מחלקת כדור אחד לאבא, אחד לי, ושניים לעצמה.
"צהריים טובים, תרצו להזמין?" שקט. המלצרית מבחינה בתיק התרופות. "אממ... אביא לכם קנקן מים קודם..." היא זורקת מבוהלת ומסתובבת. אמא כבר על סף בכי: "יופי, זה מה שחסר לי עכשיו. שככה יראו אותנו. תכניסי את התרופות לתיק! חיים תתיישר! ככה חוגגים יום הולדת?!"
המלצרית חוזרת עם המים. מזמינים בקבוק יין ואוכל. בזמן ששותים וממתינים מתפתחת שיחה על מצבה הנפשי של המלצרית והערכות סותרות על סכום הטיפים שהיא עושה למשמרת. כנראה שמעט.
עכשיו הזמן לברכה. אמא מוציאה בריסטול צהוב ועליו מודבק דף שהדפיסה בבית. שקט משתרר. היא מקריאה: "לא טוב היות האדם לבדו..."
"אמא למה את מקריאה לי את זה?!" אני נבוך. שקט בשולחן. כולם מהנהנים בראשם בהסכמה עם אמא. ואז בבת אחת שתי האחיות שלי מתפוצצות מצחוק. "זה נתן אלתרמן!!!" אמא רותחת. "זה..." אבא לוחש "זה... נתן זך".
כעסה של אמא מתגבר. היא מתפרצת וממריאה לאותם טונים מוכרים וצורמים: "אתה תמיד מסרב לקחת כדור! אתה אף פעם לא לוקח כדור ואז כל היום אתה במיטה.
אתה כל היום במיטה. מעכשיו אתה לוקח כדור, ואתה לא כל היום במיטה!"
המלצרית מדשדשת אלינו עם החשבון. 570 ש"ח לא כולל שירות .
אמא: "חיים, כמה המתנה שקיבלת מהעבודה?"
אבא: "600" הוא עונה בקול דקיק.
אמא: "רגע... אז זה כאילו לא שילמנו על המסעדה?" היא מתרגשת.
כולנו צוהלים. והמלצרית עדיין מרוויחה מעט.
לא טוב היות האדם לבדו
אבל הוא לבדו בין כה וכה.
והוא מחכה והוא לבדו
והוא מתמהמה והוא לבדו.
והוא לבדו יודע
שגם אם יתמהמה
בוא יבוא
"זה נתן זך!"
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם