ראשי » מקומי » ירושלים

הדראג ממכר: קבלו את מלכת הדראג של ירושלים

זו השנה הרביעית שגיל נווה, או גלינה בשבילכם, מנחה את ההפנינג של מצעד הגאווה שייערך מחר (ה') בירושלים. ריאיון מיוחד עם מלכת הדראג של העיר שמספר על היציאה מהארון בגיל 13, ועל איך הפכה עיר הקודש לתו איכות בעולם הדראג

"אני לא יכול להפריד את התכנים ממי שאני. אצל הרבה דראג זה גובל בפיצול אישיות. אני לא אדבר על גלינה בגוף שלישי ולא אגיד משהו על הבמה שאני לא מתכוון אליו. גלינה היא יותר גברית ולכן זה עושה אותה נגישה ללסביות. זה גם קשור לעובדה שמחוץ לדראג יותר נעים לי בחברת לסביות, אולי זה בגלל חוסר הביטחון שלי לגבי איך שאני נראה".

מעניין שגיל נווה - המוכר בעיר יותר בשמו, או בשמה, השני גלינה, מלכת הדראג הבלתי מעורערת - מדבר על פיצול אישיות. להדיוט נראה כי הדראג קווינס אכן סובלות, או נהנות, מפיצול אישיות, אבל איך אפשר באמת להפריד בין הבמה לחיים האמיתיים?

נווה עוצר לרגע, מתנשף ולפתע מחייך חיוך גדול, ואומר שההבדל היחידי בינו ובין גלינה זה שבדראג הוא מרשה לעצמו לפלרטט יותר. "גם עם נשים", הוא ממהר להוסיף.

מצעד הגאווה יוצא מחר (ה') לדרך. זה קורה ביום השנה לרצח הנורא בבר-נוער בתל אביב, והמצעד שבעבר הוציא רבבות חרדים להבעיר באש את הבירה זוכה בשנתיים האחרונות לשקט תעשייתי. ההתרעות ירדו, האיומים פחתו ומלבד מס שפתיים של כמה רבנים השנה לא צפויות לפרוץ מהומות.

נווה, או בשם הבמה שלו גלינה פור דה ברה, ינחה גם השנה, כמנהגו מזה ארבע שנים, את ההפנינג העליז שמתקיים בסוף המצעד. הוא ירושלמי מושבע, משמש סגן היו"ר והגזבר של הבית הפתוח, וכאמור הוא אחד מהדראג קווינס הבולטים בעיר ומלכת הדראג היחידה שהחברים שלה מספרים עליה כי "נולדה בשיבה טובה". תודו שזה לא מה שציפיתם לשמוע עליו.

"אני מאוד מתלבט מה ללבוש במצעד השנה", הוא אומר, כשנדמה שתוך כדי הוא שוב מריץ בראשו את שלל אופציות הגרדרובה שבאמתחתו. "במצעד של הדקירה ב-2005 הייתי לבוש בשמלת כלה, לפני שנה אני וקיארה התלבשנו כמו זוג אחיות וחילקנו קונדומים ולפני שנתיים לבשתי שמלה של דגל הגאווה", הוא משתף בהתלהבות. "זה חשוב לי מאוד, כי שמלה במצעד כזה זו אמירה". צודק.

מכריו של נווה מעידים עליו כי הוא היה ילד מאוד מיוחד ודומיננטי והחל לרקוד כבר בגיל חמש. מהארון הוא יצא כבר בגיל בר המצווה. לדבריו, זה לא קל לגדול כילד הומו בירושלים, אך בכל זאת נדמה כי הקסם שבאישיותו גבר על הקושי מסביב.

"הייתי תלמיד מצטיין, במועצת תלמידים, תמיד הייתי מנחה את הכנסים בבית הספר, אז ילדים רצו לשמור איתי על קשר, גם אם זה רק טכני", הוא עונה, ומוסיף משועשע כהרגלו: "הבנות היו הגב שלי".

איך המשפחה שלך קיבלה את היציאה מהארון? בכל זאת היית צעיר.
"בהתחלה עברה על המשפחה שלי תקופה לא קלה, אבל הם עשו כל מה שיכלו כדי שלי יהיה קל. אח שלי, שגדול ממני בשש שנים, יצא מהארון שש שנים אחרי. היה לו קשה מאוד לצאת מהארון, כי זה קצת קשה שהאח הקטן שלך הוא ה-הומו של ירושלים ואתה לא ממש בטוח במיניות שלך.

"בהתחלה הסתרתי מהם את הדראג. אם היו כתבות במקומונים, הייתי דואג שהם לא יראו את זה. לא ידעתי איך הם יקבלו את זה. הפעם הראשונה שהם ראו אותי הייתה אחרי חמש שנים שהופעתי".

אתה זוכר את ההופעה הראשונה שלך?
"היא הייתה עם טלולה ואלקטרה", הוא מחייך. "זה היה קטסטרופה. יש לי תווי גוף גבריים מאוד וגוף זכרי מאוד, והאמהות דראג שלי לא ממש ידעו איך להתמודד עם זה. האיפור היה איפור של ליצן, הבגדים היו בגדים של דודה והפאה הייתה פאת פלסטיק בחמישה שקלים. אז לא ידעתי כלום, רק לרקוד וללכת על עקבים. הייתי גונב לאמא שלי את העקבים כבר בגיל חמש".

את השם גלינה קיבל נווה בזמן שרקד בלהקתו של עידו תדמור, על שמה של הבלרינה גלינה פאנוב ובשל ביצועי הריקוד יוצאי הדופן שלו. נווה המשיך לרקוד בלהקה גם כשהתגייס לגלי צה"ל, גיוס שהפתיע רבים מחבריו. עם שחרורו, ייסד את

הליין "געוואלד גלינה געוואלד" בפאב "שושן" במרכז העיר, וחבריו מספרים כי הוא הפך את יום שני לערב הרווחי ביותר במקום והחזיר לחיים את חיי הקהילה בעיר.

"לגיל היה מאוד חשוב שהערב הזה ב'שושן' יהיה משהו קהילתי ולא רק ערב דראג. הוא הרים את הקול הזה של 'זה בסדר להיות מי שאתה', אפשר להיות גם דראג לא כוסית למשל, וזה בסדר. לכן, הרבה פעמים הוא מקדיש את הבמה לקבוצות קטנות יותר בקהילה", אומר אחד מחבריו. נווה מסביר שהרבה הומואים מהמיינסטרים נרתעו מהדראג, ולכן היה חשוב לו לאחד את הקהילה. על הצלחתו של הליין הוא מספר כי "זה היה עניין של תזמון מבריק".

מופע הדראג "פאות קדושות", שבו השתתף נווה לצד מלכות ירושלמיות נוספות, החל בשנת 2003, ולדבריו זה היה ניסיון, שלא צלח להיות "בנות פסיה" הבאות.
 

"עבור 'בנות פסיה' הדראג היה כלי סאטירי, הן לא ניסו להיות יפות, הם היו חרצופים במובן הכי טוב של המילה, הם התעסקו באקטואליה ואף אחד לא קישר אותן עם הקהילה. היום לכולם ברור מאוד שהדראג קשור לקהילה, וברגע שמשהו כל כך קשור לקהילה, קשה לו להיות מיינסטרים".

למרות הפסימיות שמשתמעת מדבריו, המופע רץ תקופה בלתי מבוטלת, הצליח להגיע לטלוויזיה במיני סדרה של הוט "תמיד אותו חלום", וחברות המופע הוזמנו על ידי הקהילה היהודית הגאה להופעה ייחודית בעיר הגאה ביותר בעולם. "כולנו הסתחררנו מזה שהזמינו אותנו לסן פרנסיסקו", נווה מספר. "סגנון הדראג שלנו היה שונה מאוד. הכיוון שלנו תדמיתי, אבל מופרע. בארצות הברית יש הפרדה בין דראג תדמיתיות, שדומות פיזית לנשים, ובין דראג מופרעות".

נשארת בקשר עם מישהו מהחברים למופע?
"חלקנו חברים יותר, חלקנו חברים פחות, חלקנו אני קצת מעמיד פנים שאנחנו חברים", הוא צוחק.
"לפני שנה הפסקתי להופיע. אחת הסיבות לכך הייתה כי נוצרה דרגיאדה", מסביר נווה וממהר לפרש את ההסבר, "במקום לעסוק בהופעות זה התחיל להתמקד בסצנה, הרבה רכילויות ומתח. מבחינתי, כשהפסקתי להופיע הרווחתי אותם חזרה בתור חברים. החודש חזרתי והם שמחו מאוד לקבל אותי".

סיבה נוספת שבעטיה הפסיק נווה להופיע היא התדמית הזולה שנוצרה לדראג אחרי תקופת "בנות פסיה". "יש לי בעיה עם הצד היותר בידורי של הדראג, יש לי בעיה להיות זונה של הקהל", הוא אומר. אחד הדברים שהכי מכעיסים אותו זה היחס של אמני הדראג לעצמם והיחס של קהילות האמנות האחרות לעניין.

"יוצא לי הרבה פעמים לשמוע: 'איזה כישרון מבוזבז'. היחס הוא כזה מאחר שרוב הביקוש, בעיקר בתל אביב, זה לראות כלוב קופים עם נצנצים ולכן אי אפשר לעשות בדיחות מתוחכמות", הוא אומר וצוחק על עצמו שהוא נשמע סנוב. "בירושלים יש סצנת דראג מאוד מבוססת ואפשר לעשות כאן הכול. באשקלון, למשל, גם אפשר לעשות הכול כי הם צמאים לכל דבר שתיתן להם. בתל אביב הגישה היא שראינו הכול, הבעיה היא שלא ראינו".

נראה כי זו הסיבה שבגינה מעביר נווה חוג דראג בבית הפתוח בעיר. השתתפות בחוג עולה 20 שקל למפגש, אך הכסף מהווה תרומה למקום. בתמורה לומדים המשתתפים את יסודות הדראג, היסטוריה, ז'אנרים שונים והרבה מאוד פרקטיקה, כגון ללכת על עקבים ולהתאפר.

"אני רוצה להעביר את המורשת ולכן אני נותן להם את יסודות הבמה", אומר נווה, "אחת מהסיבות שדראג קיבל את המוניטין השלילי שלו זה בגלל שיש אנשים שמגיעים לדראג בלי לדעת להופיע על במה. יש הרבה אנשים שמגיעים לדראג פשוט כי הם לא יכולים לעשות שום דבר אחר. אני בוחר בזה".

למופע הקאמבק של גלינה פור דה ברה וטלולה בונט (טל קלאי), שהתקיים לאחרונה בליין ימי שני ב"שושן" ז"ל, היום "הקצה", שנחשב לאחד הברים המובילים בעיר, הגעתי ראשונה. נווה הגיע מיד אחריי עם שפע של חבילות וקרא לי להצטרף לחדר הלבשה קטן, שנראה יותר כמו מחסן כלים. סולם מונח בצד, כבלים תלויים בכל מקום ומנורה שתלויה בדיוק במקום הלא נכון ומאירה את גבו של נווה, שכבר התמקם ממול למראה.
 

הוא החל לפשפש בערכות האיפור שהביא עמו וכעבור כמה רגעים שלף במיומנות מייק-אפ, פודרה ואין-ספור מברשות בגדלים שונים. הוא מרח שכבת מייק-אפ עבה במיוחד מסביב לשפתיו ולאט-לאט מרח אותה על כל הפנים. כשעבר למרוח טון פודרה לא יכולתי שלא לשאול כמה זמן לוקח לו להתאפר. "איפור זריז זה 40 דקות. נורמלי שעה ורבע, ואפשר גם להתחרמן עם הזמן ולהתאפר שעתיים".

טלולה נכנסת עם נעלי פלטפורמה מלכה אדומה, עם עקבים גבוהים יותר משניתן לדמיין. "איך אתם הולכים על כאלה עקבים?", אני שואלת כמעט במבוכה. "לגברים יותר קל ללכת על עקבים כי השוקיים שלהם הרבה יותר חזקות", עונה נווה, שפניו כבר הפכו באופן רשמי לאלה של גלינה.

"אני צריך לשנות לגמרי את תווי הפנים שלי", הוא אומר בזמן שהוא מורח סומק חום על הלחיים וטלק מסביב, כך שעצמות הלחיים שלו הופכות נשיות יותר. כשמבטו הופך מרוצה הוא עובר לאפר את החזה שלו, מצייר לעצמו מחשוף נדיב. "רוב הבנות והדראג מקללות אותי על זה", הוא אומר ומרים את החזה שלו כלפי מעלה. "היום יצא לי צורת סיליקון", הוא מתרשם.

כשהוא מגיע לשלב של האודם, אחרי יותר משעה, והופך רשמית מזה לזו, הקהל כבר מוכן. ההופעה התחילה בחצות בדיוק והייתה מצחיקה בכל מובן המילה, היא כללה גיוס של הקהל למצעד הגאווה, ליפסינג (הדראג קווינס שרות עם השפתיים לסאונד הפלייבק), שנינות, קטעי ריקוד, פלרטוט והחלפת בגדים בקצב שאף אישה לא יכולה לעמוד בו. 12 תלבושות, שש פאות ושמלת כלה אחת.

את הערב הן סגרו בליפסינג לשיר "ברבי גירל", כשטלולה נראית כמו ברבי מגודלת וגלינה, המלכה הלסבית של הבירה, כמו קן. לבושה אוברול קטיפה מחוך לבן דמוי עור, והפעם בלי פאה. 

נא להמתין לטעינת התגובות

מעדכן תגובות...