דרך ללא מוצא: סיפורו של יישוב לא חוקי בלב השפלה
בשנת 2010 חיים 600 אזרחים ערבים בכפר לא מוכר בלב השפלה. בשבוע שעבר הקפיא בית המשפט פעם נוספת את צווי ההריסה המאיימים על בתי הכפר, בתקווה שמדינת ישראל תסדיר סוף סוף את מעמד הכפר ותושביו
נכנסתי לרכב והתחלתי לנסוע מבלי שיהיה לי מושג לאן פניי מועדות ומה בדיוק מצפה לי שם. כאשר הגעתי לכניסה המערבית הראשית לרמלה, כפי שהדריכו אותי מבעוד מועד, פניתי שמאלה לתוך דרך עפר מאובקת וארוכה. הדרך המפותלת והבלתי סלולה לקחה אותי היישר למסילת רכבת, שלרגע אחד נדמה שחותכת את החיים בישראל לשניים:
מצדה האחד המקום ממנו באתי, כלומר כבישים סלולים, תעסוקה, תושבים שמנהלים שגרת חיים רגילה. מצדה השני של המסילה, שם ממשיכה דרך העפר, ישנם חיים שאינם חיים. מסביב ערימות על ערימות של פח, מכוניות הרוסות ולכלוך. ללא תאורה ברחובות, שקיות זבל נערמות בצדדים מבלי שאף אחד יפנה אותן, ילדים מתרוצצים חסרי תעסוקה.
רק שלט קטנטן, צמוד למסילה, רומז לי שהגעתי למקום הנכון. השלט, שנוצר כנראה על ידי תושבי הכפר, מברך על בואי לכפר הערבי דהמש.
הכפר דהמש הוא כפר ערבי לא מוכר בלב השפלה. שבעה ק"מ בקו אווירי מרחובות, פחות מזה מנס ציונה או באר יעקב, דקה נסיעה מרמלה או לוד. אם תרצו, עשר דקות נסיעה מתל אביב, חמש דקות מנתב"ג.
הכפר נמצא באזור שיפוטה של המועצה האזורית עמק לוד, ותושביו – כ~600 נפשות המתגוררות בכ~ 70 בתי אב, יושבים על אדמות פרטיות בבעלותם. הקרקעות בכפר מוגדרות "קרקע חקלאית", ועל כן אסורה בהן כל בנייה לצרכי מגורים. ברמה התיאורטית, מבחינת המדינה, שיגדלו שם תפוחים ותמרים. בכפר מספרים כי בשנת 1948 האזור כולו הוגדר כקרקע חקלאית. עם השנים התקבלו בקשותיהם של כל תושבי האזור להסבת ייעוד הקרקע מחקלאות למגורים. מרבית תושבי האזור נענו בחיוב, אך לא תושבי כפר דהמש.
בכפר אין חיבור למים, אין חשמל, אין כבישים, אין תשתית ביוב, אין פינוי אשפה, אין אפילו רישום כתובת במרשם האוכלוסין. לכל אחד מ~600 תושבי כפר דהמש כתובת אחת זהה: רחוב החשמונאים 6, רמלה. בפועל, תושבי כפר דהמש אינם נחשבים לתושבי רמלה או לוד וגם לא לחלק מהמועצה האזורית עמק לוד. שטחו של כפר דהמש,
לפני כשבוע נערך דיון בבית המשפט המחוזי בפתח תקווה, בפעם המי יודע כמה, בעניין צווי ההריסה לבתים בכפר. בית המשפט החליט, לא בפעם הראשונה, להקפיא את צווי ההריסה עד לחודש אוקטובר, וזאת על מנת שמשרד הפנים ידון בזהות תושבי הכפר ויבחן את האפשרות להחשיבו ככפר מוכר במדינת ישראל.
כאשר נכנסים עמוק לתוך הכפר, אותו יישוב שהמדינה מסרבת להכיר בו, התמונה הבולטת היא של עפר ואבק. בצידי הדרכים עומדים להם בתי מגורים, מרוחקים מעט זה מזה. איש אינו יודע מה יעלה בגורלם בחודשים הקרובים – הרס או תקומה.
כאשר אני מחפשת את תושבי הכפר, לרגע נדמה שמדובר במקום שומם. הרחובות ריקים מאנשים מבוגרים, ורק כמה ילדים משחקים בכדור הם עדות שבכפר הזה חיים בני אדם. הם שולחים אותי לבית הגדול שבקצה הכפר.
בבית הזה מתגורר עלי, אב לשמונה ילדים. הבית כמובן צפוי להריסה. במקום הוקם אוהל מחאה גדול, שלרגע אחד נראה כאוהל אבלים. אל האוהל עולים לרגל פעילי שמאל יהודים ותושבים ערבים, אולי מפני שהם באמת מתאבלים על חייהם הנתונים בשלב זה לרחמי בית המשפט המחוזי.
כאשר אני מתיישבת בביתו של עלי, מגיעים מיד אחרי קבוצה של סטודנטים מהקורס "צדק סביבתי" בסמינר הקיבוצים. כולם רוצים לשמוע את הסיפור של הכפר הערבי הקטן, שמדינת ישראל מעוניינת למחוק מהמפה (אם כי בשלב זה הוא לא ממש נמצא עליה).
"אבא שלי הגיע לכפר דהמש בשנת 1957", מתחיל לספר עלי, "באותה תקופה רוב השטחים באזור היו חקלאיים, כאשר היו מספר כפרים מסביב לרמלה וללוד. כל התושבים הגיעו מאזור הדרום כמו אשקלון, מגדרה וממגדל העמק. חיינו כל השנים בתור חקלאים, במיוחד פרדסנים, כי היו הרבה פרי הדר. בשנת 1985 הפכנו להיות יותר עירוניים כי התחיל משבר מים, והבנו שצריך למצוא תעסוקה בתחומים אחרים".
במה התחלתם לעסוק?
"כמו שאפשר לראות, יש לנו כאן כמה בתי עסק של איסוף גרוטאות. אין הרבה אפשרויות פרנסה לאוכלוסייה הערבית באזור, למרות שרמלה ולוד מוקפות במפעלים גדולים ותעשיית הייטק מפותחת. לאזרח הערבי אסור לעבוד במקומות האלה כי חייבים להיות יוצאי צבא. האפשרויות שלנו זה לעבוד בזבל או במגרשי ברזל, נהגי משאיות ומוניות. בגלל המצב יש גם הרבה מובטלים. אפילו תחנות הדלק באזור רוצות רק יוצאי צבא".
מדינת ישראל טוענת שהבתים שלכם נבנו באופן לא חוקי על אדמות חקלאיות ואתם למעשה פולשים.
"אין כאן שום פלישה ואין כאן שום השתלטות. האדמות הן שלנו על פי חוק, יש לנו מסמכים שמעידים על כך. חלק מהבתים קיימים עוד מלפני קום המדינה, ואנחנו הגענו לכאן אחרי שהמדינה העבירה להורים שלנו את הקרקעות בעסקת חליפין".
למה הכוונה?
"כשההורים שלנו ביקשו לחזור לכפרים שלהם אחרי 1948 והיו להם מסמכי בעלות, המדינה סירבה בתוקף להחזיר אותם. הדבר היחיד שהיא הסכימה לעשות הוא לתת להם שטחים חלופיים פה בדהמש. על כל קרקע שהייתה להם בעבר הם קיבלו 15 אחוז פה בדהמש. הבעיה העיקרית היא שהמדינה עבדה על ההורים שלנו. היא לקחה אדמות עם בתים ונתנה להם אדמות חקלאיות".
מתי הבנתם שאתם בבעיה?
"במשך תקופה ארוכה ההורים שלנו התגוררו ברמלה, ברחוב החשמונאים. כשהאוכלוסייה התבגרה וגדלה, רצינו לבנות בתים בשטחים שניתנו לנו. אז פתאום אמרו לנו שזה בלתי אפשרי מפני שזו קרקע חקלאית".
"אנו לא עוסקים באנשים שבנו בתים ולא התחשבו כלל וכלל בהוראות החוק", מסביר עו"ד קייס נאסר, המטפל במאבק התושבים. "אנחנו מדברים על בתים שהם חלק מכפר שלם, לא מוכר.
"השטח של דהמש הוא שטח חקלאי, ולא הייתה ברירה, מתוך ריבוי טבעי, אלא להתחיל לבנות בתים. זה לא דפוס עברייני, שיש פה אפשרות להוציא היתרי בנייה והתושבים בוחרים שלא להוציאם, אלא מצב של חוסר ברירה מוחלט. תושבי הכפר התאגדו וקידמו תוכנית בניין עיר (תב"ע). זהו תקדים כי אין כמעט מקרים שבהם ציבור או אנשים יוזמים תכנון לכפר שלם, מהכסף של המשפחות עצמן. זאת למשה חובת המדינה".
והמדינה לא קיבלה את תוכנית המתאר שהכנתם?
"המדינה תקעה את התוכנית של הכפר במשך שנים רבות. התוכנית תקועה בוועדה המקומית ולא מקדמים אותה. שופטת בית המשפט המחוזי שרה דותן טענה כבר בשנת 2007 כי רשויות התכנון נמנעות מלקדם את התוכנית של דהמש".
לדברי עו"ד נאסר, התסכול הגדול ותחושת האפליה של תושבי הכפר אף גדלה כאשר רשויות התכנון אישרו את שינויי הייעוד של קרקע במספר כפרים הצמודים לדהמש, מאדמה חקלאית לשטח המיועד למגורים, לרבות ביישוב הצמוד פרדס שניר. וכך השטחים שמסביב לכפר דהמש הפכו לפרויקטים נדל"ניים בעוד בכפר הקטן מחכים צווי ההריסה על דלתות הבתים.
"ראש עיריית רמלה, יואל לביא, החליט להקים שכונות חדשות ממש בצמוד לכפר שלנו, ליד פסי הרכבת", אומר איסמעיל ערפאת, ראש ועד הכפר. "כמובן שהוא מיד קיבל היתרים ושינויי ייעוד, והתחיל לתכנן שכונה גדולה מבלי להתייחס לאנשים שחיים בכפר דהמש. השיא היה כאשר לביא החליט שהוא סוגר את המעבר לכפר מהכביש הראשי, כך שבעוד שלוש שנים לא תהיה לנו דרך להיכנס או לצאת מהכפר. הדרך היחידה תהיה מהאוויר".
תושבי הכפר מוסיפים וטוענים, כי עיריית רמלה אינה מעוניינת להכיר בתושבי דהמש כתושבי העיר. גם העיר השכנה לוד והמועצה האזורית עמק לוד מתכחשים באופן מוחלט לקיומו של הכפר ותושביו.
הן במכתב שכתב ראש המועצה האזורית עמק לוד, מנשה משה, לפני כחצי שנה, והן בשיחות עם פעילים למען דהמש, טען משה כי השטח המדובר המכונה דהמש אינו קיים:
"אין כפר, אין שם ואין ערבים. יש ספסרי קרקעות אשר מכרו לאנשים קרקע חקלאית ביודעם שהיא קרקע חקלאית, אשר החליטו לבנות על קרקע חקלאית תוך יצירת מפגעים חמורים ביותר. עמדת המועצה הינה כי יש להרוס כל מבנה בלתי חוקי".
"מדבריו של ראש המועצה אפשר להבין יפה מאוד שהוא למעשה מתכחש אלינו באופן מוחלט" אומר איסמעיל ערפאת, "הוא אינו מוכן לקחת כל אחריות עלינו או על הילדים שלנו. מבחינתנו, אנחנו מפגע לאזור, והוא אפילו האשים אותנו מספר פעמים באחריות למצב ביטחוני בעייתי ותמיכה בטרור".
בהמשך למכתבו בעניין דהמש, הוסיף וכתב ראש המועצה האזורית עמק לוד: "לפני מספר שבועות פעלה המשטרה לאיתור שוהים בלתי חוקיים במקום, ולטענת המשטרה היו במקום למעלה ממאה שוהים בלתי חוקיים משטחי יהודה ושומרון ועזה, המהווים סכנה ביטחונית. די לזכור לעניין זה כי כבר בוצע בעבר פיגוע ליד מחנה צריפין הסמוך למקום".
אני שואלת את ראשי המאבק, איך קיבלו את דבריו של ראש המועצה האזורית, הרומז לכך שתושבי דהמש מעודדים פעילות עוינת כנגד ישראל. "זה פשוט מוכיח שוב ושוב את האפליה והגזענות המופנית כלפינו, ובכלל כלפי הערבים הישראלים במדינה", אומר ערפאת. "אנחנו אזרחים ישראלים. המשפחות המתגוררות בכפר נמצאות בישראל עוד מלפני קום המדינה. עוד לפני הרבה מאוד אזרחים יהודים שגרים כאן. הילדים שלנו רואים עצמם כישראלים, אבל המועצה לוקחת מהם את הזהות הזאת מידי יום. איך נותנים לילדים תחושה שההורים שלהם מעודדים טרור? אותם ילדים הולכים לבית ספר רגיל כמו ילדים יהודים מרמלה, יושבים באותן כיתות ולומדים את אותו חומר. אנחנו ישראלים לכל דבר".
גם מבחינת חינוך הילדים המועצה מערימה עליכם קשיים?
"כמובן. אנחנו היינו צריכים להילחם על מנת שהילדים שלנו יזכו לקבל חינוך כמו כל ילד ישראלי אחר. מכיוון שהמועצה האזורית עמק לוד ועיריית רמלה התכחשו לגמרי לקיומנו, ופשוט בחרו להאמין שאין אנשים החיים בכפר הזה, אלא רק בתים לא חוקיים, לילדים שלנו לא היה ממש איפה ללמוד.
"למזלנו, בית המשפט החליט שהמועצה האזורית עמק לוד ועיריית רמלה מחויבים להעניק חינוך לילדים. לטענת העירייה, הם עושים זאת למרות מעשינו הנפשעים. לפחות זו הדרך היחידה שהילדים שלנו ירגישו קצת נורמאלים לכמה שעות ביום".
כשמטיילים בדהמש, מבחינים מיד שהחיים בכפר הקטן אינם פשוטים ובטח שאינם דומים לאלה שאנו רגילים להם. בדהמש אין שירותים מוניציפאליים. עד היום בדהמש אין כביש סלול אחד בכל הכפר אלא שבילי עפר ארוכים, המחברים בין הבתים השונים.
לדברי התושבים, מידי חורף מוצפת דרך העפר המובילה אל הכפר, כיוון שאין מערכת ניקוז, והמים עומדים בה עד גובה הברכיים. הסעות התלמידים המחזירות אותם מבתי הספר ברמלה ולוד אחרי יום הלימודים, אינן נכנסות לתוך הכפר. הילדים צריכים לצעוד ברגל את כל הדרך מהכביש הראשי, דרך השלוליות הנוצרות בכל פינה, על מנת להגיע הביתה.
"מאחר שהמועצה האזורית לא מכירה בקיום שלנו, אנחנו לא מקבלים שום שירותים מוניציפאליים", מסביר ערפאת, "אין לנו תשתיות. אין איסוף אשפה. דהמש טובעת בהררי זבל. אין לנו תאורת רחוב, וכששוקעת השמש אנחנו נכנסים לחושך מוחלט. אין לנו מערכת ניקוז ואין שטחים ירוקים. אין לנו גני ילדים או פינות משחקים. אין לנו פה כלום".
אתם משלמים ארנונה?
"יש פה שני בתים בכפר שמשלמים ארנונה וזהו", אומר ערפאת, "ישר חושבים: הנה הערבים האלו מנסים להתחמק מהחובות שלהם, אבל האמת היא שאנחנו אלו שנלחמים כדי לשלם את המסים. העירייה לא מוכנה לגבות מאיתנו ארנונה כי היא לא מכירה בזכות שלנו לגור כאן. ברגע שאין גבייה, אין לנו שירותי רווחה ובריאות. אנחנו נמצאים באמצע תהליך של תביעת המועצה שתגבה מאיתנו מסים".
זה לא קצת אבסורד שאתם מתעקשים לשלם מיסים?
"תמיד טוענים שהאוכלוסייה הערבית רוצה לחיות בהפקר. לצפצף על החוק ולהתנהל בצורה בזויה. זה כל כך לא נכון ופוגע. לי יותר קל ונוח לקבל היתר בנייה ולשלם את המסים כמו כל אזרח ישראלי.
"כשאני משלם מסים, אני מקבל תשתיות ומקבל זכויות. כשאני בונה ללא היתר, אני לא ישן בלילות. אני כל לילה שוכב במיטה עם עיניים פקוחות, מחכה לשמוע את רעש הדחפורים והאנשים שמעוניינים להרוס לי את הבית. אני מקבל קנסות וחושב מתי יבואו לעצור אותי ואת משפחתי".
איך מתמודדים עם מחשבות כאלו כל יום?
"אין לנו ממש ברירה, אלא לחיות את זה. זאת המציאות שלנו ושל הילדים שלנו. אני היום מתקרב לגיל 50 ואלו החיים שאני מכיר והתרגלתי אליהם. הבעיה של מדינת ישראל, וגם שלנו כהורים, אלה הילדים שלנו שגדלים על שנאה. תמיד מאשימים את הערבים הישראלים שהילדים שלהם גדלים ללא אהבת המדינה, שנאה לילדים וחוסר רצון להתערבב. למה הם הופכים לקיצוניים?
"זאת בדיוק הבעיה ופה זה מתחיל. מה שלא מבינים זה שאותם ילדים, שחיים כאן בכפר, ילדים שהם אזרחים ישראלים, גדלים בידיעה שבכל רגע נתון עומדים להרוס להם את הבית. הם יודעים שהרסו כבר חלק מהבתים שלידם ושמתייחסים אליהם כמו אל זבל, כאילו הם אחרונים באותיות".
אחרונים באותיות?
"כן. הם כבר מזמן לא סוג ב'. הם כבר הרבה יותר סוג ת'. לילד שלנו אין אפילו כתובת מגורים. אין להם זהות. יש לו כתובת של תיבת דואר כאילו הוא גר בתיבת דואר. זה מה שהוא צריך להגיד לילדים שנמצאים איתו בכיתה? ככה הילדים שלנו חיים" .
עומר טלוזי, תושב דהמש שביתו מועמד להריסה, מסכים עם דברי ערפאת ומוסיף: "ברגע שיהרסו לנו את הבתים, ואפילו האיום שיהרסו אותם, גורם לכך שלא יהיו לנו כלום. מי שאין לו בית, אין לו קיום ואין לו תחושה של קיום כאדם. אנחנו נחיה ברחוב יחד עם הילדים שלנו, ולא יהיה לנו עתיד".
האיום הממשי על עתיד המשפחות בכפר דהמש התחיל בשנת 2004, כאשר כוחות משטרה מצוידים בצווי הריסה ודחפורים הגיעו לכפר במטרה לפנות את תושביו.
לדברי התושבים, מספר בתים שהיו אז בשלבי בנייה – הוחרבו. את הבתים המאוכלסים במשפחות לא היו יכולים לפנות ללא צו מבית משפט, זמן יקר שאפשר לתושבים להתארגן ולהתחיל בקידום תוכנית מתאר לכפר.
בשנת 2007 הסכים בית המשפט לעכב את צווי ההריסה לבתיהם של חלק מתושבי דהמש, בתנאי שיגישו לועדת התכנון המחוזית תוכנית מתאר לבינוי שתסדיר את כל המבנים הקיימים והעתידים לקום בכפר. בעלות גבוהה מאוד שגויסה בקשיים רבים מקרב התושבים, הוגשה לוועדת התכנון המחוזית תוכנית בינוי. מאז ועד היום הוועדה מחזיקה בתוכניות הללו, אשר לטענת התושבים לא זכו לכל טיפול או התייחסות.
"אני זוכר שיום אחד, ב~2007, הגיעו עשרות שוטרים לכפר", מספר עלי, "באותו הרגע הרגשתי שהחיים שלי נגמרים, ואני והילדים שלי עומדים להיזרק לרחוב. כשהמדינה מחליטה להרוס בתים שאינם חוקיים היא משאירה מאחורה רק את ההריסות, ואת המשפחה בחוץ מבלי באמת לדאוג לה. זה היה העתיד שלנו".
ובכל זאת, ההריסה נמנעה באותו היום, לא?
"הכול קרה בזכות הבן שלי, שהיה אז בן 14. היינו נואשים ולא ידענו מה לעשות. הוא החליט להתבצר בתוך הבית עם בלון גז, ואיים שיפוצץ הכול אם השוטרים יתקרבו. בתוך הבית היו כל הילדים שלי, וזה מה שהרחיק באותו היום את השוטרים".
איך מסבירים לילדים את המצב שאתם חיים בו?
"אני חושב שהרבה פעמים הם מבינים בעצמם מה קורה, אבל לא מצליחים להבין למה מתייחסים אליהם שונה", אומר עלי. "הבנות הקטנות שואלות הרבה פעמים שאלות, ולפעמים יש לנו כוח להסביר ולפעמים אין. זה מאוד קשה, אבל זאת המציאות וחייבים לחיות איתה".
חשבתם פעם לארוז את הכול ולעבור לגור במדינה אחרת?
"אני לא מוכן לעזוב את ישראל. אין לי שום בעיה שהמדינה תחזיר לי את האדמות של ההורים שלי שהיא לקחה במושב קדרון, אבל את ישראל אני לא עוזב. זאת הארץ שלי וזאת הייתה הארץ של ההורים שלי. אני רוצה למות כאן, ואני חושב שזאת גם זכותי".
גם בשבוע האחרון המתינו דחפורים לאישור בית המשפט כדי להרוס את בתי הכפר. לשמחתם של התושבים, בית המשפט החליט להקפיא את צווי ההריסה עד חודש אוקטובר, ולאפשר למשרד הפנים לקדם את תוכניותיו של הכפר.
"לפני כשבוע התקיים דיון בבית המשפט המחוזי בפתח תקווה, לאחר שהוצאו שוב צווי הריסה ל~13 בתים בכפר", מסכם עו"ד קייס נאסר. "ביקשנו מבית המשפט לתת לנו ארכה נוספת על מנת להסדיר את זהותו של כפר דהמש והתושבים. משרד הפנים חייב להחליט בנוגע להסדרת הזהות של הכפר - או שיהפוך לחלק מיישוב קיים או שיהיה יישוב עצמאי. השופטת החליטה לדחות את הדיון לאוקטובר על מנת לבחון מדוע אושר למקום כמו פרדס שניר לשנות ייעוד משטח חקלאי לשטח למגורים, ולתושבי כפר דהמש לא".
"אנחנו הגענו לדיון בתחושה שכאשר אנו חוזרים הביתה, אנחנו מוצאים רק דחפורים והריסות", מספר עלי. "למזלנו, הדיון נדחה לעוד מספר חודשים, אבל הפחד תמיד נמצא בלב. הגיע הזמן לשים לזה סוף".
ממשרד הפנים נמסר בתגובה: "תוכנית מתחם דהמש שהוגשה לוועדה המחוזית מרכז במרץ 2010 מתייחסת לקרקע חקלאית פרטית, שאיננה מיועדת לבנייה והוקמו בה במשך השנים מבנים בלתי חוקיים רבים ללא היתר, ביניהם: מבני תעשייה שמזהמים את האוויר והקרקע וכוללים הזרמת חומרים מסוכנים למערכת הביוב. למבנים הוצאו צווים מנהליים להריסה, שאושרו על ידי בית המשפט.
"הועדה המחוזית החליטה לדחות את התכנית משיקולים מקצועיים וחוקיים: התוכנית איננה מציגה שיוך מוניציפאלי ליישוב או מועצה אזורית, שהינו אפשרי בהתאם לחוק רק לאחר הקמת ועדת גבולות. הקמת יישוב חדש איננה בסמכות הוועדה המחוזית והיא מותנית באישור הממשלה. התוכנית איננה עומדת בכללים הנדרשים להכנת תוכניות מתאר הכוללות: מניעת זיהום אוויר וזיהום הקרקע, דרישה לשטחים פתוחים, הסדרת דרך גישה ליישוב, פתרונות לנושאי ניקוז ופתרון בעיית הקרבה למסילת ברזל.
"בית המשפט דן ביום 14.7.2010 בבקשה לעיכוב ביצוע של צווי הריסה במתחם 'דהמש'. הדיון לא הסתיים ובית המשפט קבע המשך לדיון לחודש אוקטובר 2010 תוך שהוא מוסיף שעד לדיון הבא הוא מעכב את ביצועם של גזרי הדין להריסה. ההחלטה אינה כוללת את הנימוקים המתוארים בפנייתך".
תגובות עיריית רמלה והמועצה האזורית עמק לוד לא התקבלו במערכת
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם