לב אוהב: המאבק לחיים של אפרת ושמעון רבינוביץ'
שמעון רבינוביץ', טניסאי השולחן הכי גדול שיצא מרחובות ומי שהוביל את נבחרת ישראל להישגים נפלאים, מתמודד בימים אלה עם מחלתה הקשה של אשתו אפרת, הזקוקה להשתלת לב. ריאיון זוגי
דברים אלה מעיד מאמן נבחרת הטניס שולחן, איסאק אברמוב, על חניכו שמעון רבינוביץ', המחבט מספר אחת של ישראל בטניס שולחן.
רבינוביץ' התוודע לענף בגיל תשע, ובגיל עשר הוא כבר היה אלוף ישראל. "אחרי הגביע הראשון הייתה התלהבות רבה מצידי", הוא מספר, "ובגיל 12 הצטרפתי לנבחרת הקדטים. שנה מאוחר יותר הגעתי לפנימיית המחוננים במכון וינגייט וחייתי שם במשך שנתיים. ב-1993 זכיתי ביחד עם נבחרת ישראל במדליית ארד באליפות אירופה, זאת המדליה הראשונה שבה הענף זכה, ואחריה הגיעו עוד שמונה מדליות בטניס שולחן".
רבינוביץ' נולד ברחובות, רכש את השכלתו היסודית בבית ספר "הדרים" ובתיכון למד בבית ספר "קציר" עד גיל 15 וחצי אז עזב לבלגיה והתאמן שם במשך שנתיים. לארץ השוקולד הוא הגיע אחרי שנשיא "האסל", מועדון טניס שולחן, התרשם מזריזותו, חבטותיו וכישרונו הרב במהלך אליפות העולם לבתי ספר.
הנשיא הבלגי, מוריס יאנסן, הגיש לו הצעה לשחק תחתיו, ורבינוביץ' עבר לגור בחו"ל. כמו כל ישראלי שגר בניכר, לקראת גיל 18 הצבא קרא לו והוא חזר לארץ וקיבל תנאים של ספורטאי מצטיין. המעמד אפשר לו להמשיך להשתתף באליפויות עולם עם הנבחרת, שהגיעה
רבינוביץ' עובד בשנה האחרונה עם עינת עמר ואף זכה איתה באליפות ישראל לזוגות מעורבים. כמאמן מתחיל הוא מספר על העבודה המשותפת עם עינת: "קיבלתי שחקנית על סף פרישה עם המון ליקויים טכניים, שהציגה טניס שולחן מיושן והייתה בסוג של מצב נפשי בספורט ללא שמחת חיים וללא אדרנלין. באימונים הראשונים היא הייתה כבויה, ואחרי מספר חודשים חזרה לה שמחת החיים. בשביל להיות טובה בספורט היא הבינה שהיא צריכה לחייך. בלי זה אי אפשר להצליח, אני באמת מאמין בזה".
כל כך הרבה תארים, והשם שלך עדיין לא ממש מוכר. מאמן הנבחרת אומר שאתה פספוס, אתה מסכים איתו?
"נתחיל עם הלא כל כך מוכר, במדינת ישראל אם אתה לא כדורגלן אז אתה לא יותר מדי נחשב. בטניס שולחן אין הרבה כסף, והוא אחד מענפי הספורט הקטנים שנמצאים רחוק אפילו מהשוליים. אני נחשב לפספוס ואני מאשים גם את עצמי. הטעות הכי גדולה שלי היא שחזרתי לארץ.
"מעבר לזה שלא נשארתי בבלגיה, אני מאשים את עצמי בכך שספורטאי טוב שבאמת רוצה להיות טוב, עושה אקסטרות וממשיך להתאמן, אם זה עוד עבודה ויותר אימוני כושר. אצלי זה לא היה ככה, במקום מאה כפיפות בטן הייתי עושה חמישים, אבל אני מספיק ישר כדי להגיד שמעבר למה שקורה בספורט בישראל, גם אני לוקח אחריות על כך שלא ניצלתי את הפוטנציאל שלי עד הסוף. מצד שני, זאת לא טעות לחזור, כי אז לא היו לי כאלה בנות יפות ואישה מקסימה".
רבינוביץ', פריק של ספורט, נחשב לאחד האוהדים השרופים של מכבי חיפה וליווה את הקבוצה לחו"ל בתקופה היפה שלה. עד לנישואיו עם אפרת הוא לא החמיץ אף משחק של הירוקים, כולל משחקי גביע הטוטו. "אפילו כשאשתי שברה את הרגל ואמרה לי שאני נשאר איתה בבית, אמרתי לה שעם כל הכבוד, יש קבוצת כדורגל והיא יכולה למצוא אותי בקרית אליעזר".
אשתו, אפרת, המבוגרת ממנו בשלוש שנים, אוהדת את בית"ר ירושלים. במהלך משחק בין הקבוצות חבר משותף הכיר ביניהם, וכעבור שנתיים הם החליפו טבעות. לזוג נולדו שתי בנות, ובעוד כחודש הם יחגגו עשור לנישואיהם.
עד כאן הכל נשמע יפה וטוב, אך בחודש ינואר 2009 אפרת החלה לחוש ברע. על סף עילפון היא נלקחה לבית החולים שם הרופאים קבעו שהיא זקוקה להשתלת לב. מאז שנה וחצי היא בבית, והחיים השתנו מקצה לקצה.
"אפרת הרגישה במשך שלושה שבועות לא טוב", נזכר רבינוביץ', "היא השתעלה והייתה חלשה, עדי כדי כך שלא יכלה לקום מהמיטה. בשלב הזה הבנו שמשהו לא טוב קורה לה ולקחנו אותה לבית החולים. עשו לה שתי בדיקות, והודיעו לה שהיא במצב קשה מאוד ושיש לה אי ספיקת לב, זאת אומרת שהלב שלה עובד כמו לב של אישה בת 70 והיא רק בת 34".
אפרת מספרת: "הייתה לי חולשה כללית, עד כדי כך שלא יכולתי אפילו לסרק את הילדה שלי. היה לי קשה לפרום לה את הקשרים בשיער, לא יכולתי לקום מהמיטה. זה היה שבוע שהייתי במצב קריטי, כל המערכות היו על סף קריסה. כשבאתי לרופאה היא נתנה לי מיד טופס 17, וכשהגעתי למיון ההליכה מהחנייה למיון הייתה לי קשה. הרופאים ראו את הפנים שלי, הייתי כולי צהובה.
"הם ישר השכיבו אותי על המיטה בחדר מיון, עמדו מעליי ארבעה רופאים ובדקו אותי וניסו להסתיר ממני את המצב. הם אמרו שיש לי אוטם בשריר הלב. לא ידעתי מה זה ושאלתי את אחת המתלמדות מה זה אוטם בשריר הלב, והיא אמרה לי שזו מילה נרדפת להתקף לב. הגעתי על סף התקף לב. אם הייתי מחכה בבית עוד יום או יומיים לא בטוח שהם היו מצליחים להציל ולייצב את המצב שלי. אחרי שלושה חודשים הם ייצבו אותי בעזרת כדורים".
מה שלומך היום?
"היום קצת יותר טוב אבל אני מחכה לתורם לב. מפחיד לחשוב על זה, כי כל יום יכולים להתקשר אליי ולהגיד לי להיות בבית חולים בתוך שעתיים, יש לנו לב בשבילך. זה יכול לקרות כל יום, כל שעה, אני לא יודעת מתי לצפות לזה. כל פעם שהאחראית על ההשתלות מתקשרת אליי אני נלחצת והיא מרגיעה אותי 'תירגעי, עוד לא מצאנו לך תורם לב'. עשו הרבה השתלות לב בארץ שהצליחו, אז מהבחינה הזאת של אחוזי הצלחה אני רגועה יחסית".
ברגע אחד הכל משתנה, מה זה עשה לכם?
שמעון: "רעידת אדמה, כל הבית השתנה, הכל התהפך ברגע. אי אפשר לעשות את מה שעשינו בעבר. בשבוע הראשון היינו בהלם מוחלט, ניסינו להבין, לעכל, כי זאת מכה. באותה תקופה לא ידענו שהיא צריכה לעבור השתלה. אחרי השבוע הראשון דיברנו עם רופאים, ורק אז הבנו עד כמה המצב הוא אנוש ולא טוב. כל יום אתה שומע בשורה חדשה בצבע שחור.
"עד שהיא השתחררה מבית החולים לקח לה חודש. בזמן הזה אני טיפלתי בילדות ובכל מה שקשור לבית רק בחלק מהזמן, כי המשכתי לעבוד בטניס שולחן, לא יכולתי לעשות הכל. באותה תקופה הייתה אליפות עולם ביפן ונשארתי בארץ כי לא יכולתי לעזוב אותה".
אפרת: "הכל התהפך ביום אחד, אני לא עובדת ולא יכולה לעבוד, כל היום אני בבית. אני לא יוצאת, רק לעיתים רחוקות. במקום להיות קצת יותר רגועה למען הבריאות אני יותר לחוצה, כי אני מודאגת, לא יודעת מה יהיה ומתי יהיה הניתוח להשתלת לב. אני כרגע ברשימת המתנה ללב. אסור לי להיכנס להריון, אני לא יכולה להביא עוד ילדים, המצב לא פשוט. אני זוכרת שבכיתי, המצב שלי היה ממש קשה, ישר חשבתי מה הילדות יעשו בלי אימא.
"דאגתי כל הזמן לילדות ולבעל, איך הם מסתדרים. עם כל הכבוד לאבא, אבא זה לא אימא. שמעון קיבל הרבה הוכחות שחסרה אישה בבית. גם הוא עבר תקופה קשה. הוא היה רגיל שאני מטפלת ונמצאת עם הילדות, פתאום הוא רואה שהוא גם אבא וגם אימא. הוא היה צריך להיות בשני התפקידים, לדאוג לנקות, לשבת על שיעורים, לפזר את הילדות בגנים, לשלם תשלומים, ללכת לבנק".
איך מתמודדים עם בשורה כזו?
שמעון: "מטבעי אני הבנאדם הכי אופטימי בעולם. 31 שנה אני מחייך חוץ מארבעת החודשים שאפרת הייתה בבית חולים. אלה היו ארבעה חודשים שאתה חושב בהם על כל התסריטים, וחס וחלילה מה תעשה אם תישאר לבד עם הבנות. כשהייתי הולך הביתה עם הבנות אפרת הייתה אומרת לי 'אם יקרה לי משהו תשמור על הבנות'. בשבוע הראשון חשבתי שהיא תבריא ותצא מהכל, אבל אחרי שבוע קיבלתי את הבומבה.
"אותי זה הפך לאדם חלש. חברים קרובים שלי היו אומרים לי שאני חייב להיות חזק, הבנתי את זה, אבל עם איזה כוחות? אשתי הייתה החלק העיקרי בבית, היא מטפלת בבנות, הוציאה אותן מהגן, שילמה חשבונות, הייתה בבנק כשצריך ועכשיו היא רק בבית עם הבנות. אני עושה את הכל, שוטף ומנקה, אני שוטף ריצפה הכי טוב. בארוחות שישי אצל חמותי אני שוטף כלים כל שישי, והיא אומרת לא נעים לאכול בכלים כי הם נוצצים".
כשרבינוביץ' מתחיל לדבר על המלחמות בבירוקרטיה בביטוח לאומי, הוא מתעצבן: "אני יכול להגיד על עצמי ששירתי את המדינה ומילאתי את כל החובות, ואני מוצא את עצמי נלחם על משהו שמגיע לי מהביטוח הלאומי. לא מספיק כל המכה שנחתה על המשפחה, והיום אני צריך מעבר לעיסוקים שלי להילחם במוסד כמו ביטוח לאומי, שלבנאדם הקטן זה כמעט בלתי אפשרי. אני יכול להגיד שאסור להיות חולה במדינה הזאת".
אפרת, איך שמעון בתוך כל מה שעובר עלייך?
"אני מאמינה שזה שיצאתי מבית חולים עשה לו הרבה יותר טוב, כי אני קרובה אליו ולבנות, אבל אי אפשר לדעת מה יהיה כשאני אצטרך שוב פעם להגיע לבית החולים".
לא רואים עלייך כלום.
"יש אנשים ששומעים את זה פעם ראשונה והם מופתעים. הם אומרים שאני לא נראית בכלל כמי שזקוקה להשתלה. הם מצפים לראות אותי גמורה עם מכשירים, אבל אני נראית רגיל".
יש מסר שהיית רוצה להעביר לאנשים?
"הדבר היחיד שיש לי להגיד זה שאנשים יידעו כמה זה חשוב לתרום איברים, שיהיו יותר פתוחים בארץ לתרומת איברים. עכשיו יש היתר של הרבנות לתרומת איברים, כך שזה יכול להיות פשוט יותר. לפני שחליתי גם אני חשבתי כמו כולם למה שאני אתרום איברים. היום אני זקוקה ללב, ואם חס וחלילה אני שוב אגיע לבית החולים אז שיהיה לי תורם. אני בחורה צעירה, אימא לשתי בנות. אני לא בת 80 שכבר עשתה הכל".
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם