כוכבת על: בת אל פאפורה מתכוונת להצליח בגדול
בת אל פאפורה, רק בת 22, היא שחקנית, שדרנית וכל זאת בגובה מטר ושלושים. בעקבות "פעם הייתי", הסרט הראשון בהשתתפותה, היא מספרת על ילדותה בקרית ים, על עזיבתה את רדיו חיפה, על החבר ועל יחסה לנמוכי קומה. ראיון בגובה העיניים
המלל הבא לקוח מוויקיפדיה, אתר בו אנשים בגילה של פאפורה בדרך כלל לא זוכים לככב. הערך נוצר לפני כחודש בערך, וגם לה אין מושג מי שתל אותו שם. להגיד שהיא לא מרוצה מזה? חלילה.
פאפורה, המוגדרת כנמוכת קומה, לא מתרגשת מהמלחמות שנאלצה לעשות מהילדות, דרך ההתנדבות לצבא ועד לתפקידה בסרטו החדש
לאחרונה יצא סרטו של אבי נשר, "פעם הייתי". הסרט מספר את קורותיו של אריק (תובל שפיר), נער מהכרמל בחיפה, בן לניצול שואה (דב נבון), שהולך לעבוד בקיץ בעיר התחתית אצל השדכן יענקל'ה ברייד (אדיר מילר) בתור בלש שיאתר לו משודכים פוטנציאליים.
בסמוך למשרדו של ברייד ממוקם בית קולנוע השייך לשבעה נמוכי קומה, בני משפחה אחת ממוצא רומני, אשר שרדו את הניסויים שערך בהם ד"ר מנגלה בשואה. מנהלת בית הקולנוע היא סילביה (בגילומה של פאפורה), הנמנית גם היא על לקוחותיו של ברייד.
נתחיל דווקא מהסוף. ספרי על הסרט.
"הסרט בבימויו של אבי נשר, ומספר את סיפור ההתבגרות של נער בן 16 בחיפה בשנת 1968, אחרי האופוריה של מלחמת ששת הימים. אני משחקת את סילביה - שדמותה מבוססת על דמות אמיתית - ניצולת שואה ששרדה את המחנות עם ששת אחיה שעברו ניסויים אצל ד"ר מנגלה. יחד איתם היא מנהלת בית קולנוע שהיה ממוקם איפה שה'סיטי סנטר' היום.
"סילביה רוצה שידוך, ומבחינתה זה לנצח את השואה ואת מנגלה. בסוף היא היחידה שמוצאת את האהבה. בנוסף יש גם את מיה דגן משחקת דמות אמיתית של מורה לריקוד למחזרים, ניצולת שואה שסובלת מסיוטים, שאדיר מאוהב בה".
יש הרבה שחושבים שהסרט הוא כמו "אלכס חולה אהבה", גרסת 2010. במה את חושבת שהוא שונה?
"אני לא חושבת שיש מקום להשוואה, זה לא דומה בעיניי. זה אמנם סרט ישראלי, וגם פה וגם שם יש צעיר, אבל חוץ מזה אין מקום להשוואה. תמיד יוצאת יצירה, וישר עושים קלישאות ומשווים אותה לסרטים אחרים.
"אבי (נשר, ע"ל) עושה מחווה להמון ז'אנרים, בעיקר לז'אנר הסרטים האיטלקיים של פליני. מדובר בהמון מחוות קטנות, שאנשים יודעי דבר בקולנוע יבינו בטח יותר ממני, בעיקר לסינמה פרדיסו ולסרטים קטנים של מערבונים. זה סרט ישראלי, אז ישר חושבים שזה סרט בורקס, אבל אולי מה שתפס אלו המבטאים השונים, מכיוון שאנחנו מגלמים אנשים ניצולי שואה.
"מה לעשות אנחנו לא גרים בשוויץ אלא בישראל, וזה מה שהופך את הישראלים לישראלים, שבאנו מכל המקומות ויצרו דבר אחד שהוא חדש. אני חושבת, כצופה אובייקטיבית לחלוטין (צוחקת) שזה סרט מאוד עדין ומרגש, ונעים לראות סוף סוף סרט ישראלי לא כעלילה לוחמנית, אלא על אנשים, פשוט על אהבה והחיים. הלוואי ויראו אותנו בעולם ככה".
ממש משפט מטקס מלכת היופי.
"אתה יודע מה? (צוחקת) על הדרך אני רוצה גם שלום עולמי".
איך התכוננת לתפקיד? נפגשת עם ניצולי שואה, הגעת לבעלי בית הקולנוע המקורי או למישהו מהמשפחה שלהם?
"סילביה עצמה נפטרה. ראיתי סרט דוקומנטרי עליה והיא הזכירה לי את סבתא רבה שלי שבאה מהשואה ומהעדה הזאת. ההתנהלות הזאת, הנשית, ששונה מאוד ממה שיש היום. הקטע שהיא לא יוצאת מהבית בלי איפור ושיער מתוקתק, וידעתי ישר איך לשחק אותה.
"אני גדלתי בישראל, אבל הייתי בפולין ואבי נתן לי ספרים של ק' צטניק לקרוא. בכל זאת אני צריכה לשחק דמות עם ערך נפשי אחר. אני לא יכולה להשוות ולשים את עצמי שם, ואני לא יכולה באמת להבין מה קרה שם. אבל לכל אחד יש את השואה הפרטית שלו שהוא מתחבר אליה, וככה שחקנים עובדים, דרך ההתחברות שלהם".
זה לא התפקיד הראשון שלך. את התחלת לשחק בכלל בגיל 11 במחזה "אוליבר טוויסט" בתיאטרון הבימה, בתור מה היית שם?
"שיחקתי ילדה שזרקו אותה לרחוב, פשוט שכחו לתת לה שם, והיא הולכת אחרי אוליבר טוויסט. מנחם גולן כתב את התפקיד בשבילי, מכיוון שהוא לא קיים במחזה. זאת הייתה חוויה אדירה, ומאז עשיתי תפקיד אורח בסדרת הילדים 'הפיג'מות', אבל זה הסרט הראשון שאני עושה".
איך היה לשחק עם הכוכבים אדיר מילר, מיה דגן, דרור קרן. התרגשת?
"התרגשתי מהמעמד. זה היה הכל ביחד: אני משחקת בסרט קולנוע, מאפרים אותי, מטפלים בי, זאת חוויה סוריאליסטית לחלוטין. התרגשתי מהמעמד, אבל זה לא הפריע לי. כולם היו מכווני מטרה, לא היה זמן להתעלף. פשוט ישבתי, הקשבתי ולמדתי כמה שיותר.
"הם היו נפלאים, ומיה דגן היא הבן אדם הכי נחמד שהכרתי אי פעם. דרור הוא שחקן מופלא ואיש אדיר, ואין לי מילים לתאר את הכישרון שלו. אני בכל זאת פצלוחה בת 22 שזה הסרט הראשון שלה. לא יכולתי לבקש חוויה קולנועית גדולה יותר".
התחברת יותר לילדים בסרט, תובל ושפיר ונטע פורת.
"הם לא כל כך ילדים, בני 17 ו-18. יותר קרובים לגיל שלי".
ביקשו עצות לגבי הצבא?
"סתם יצא לנו לבלות הרבה ביחד".
את עצמך נלחמת להתגייס.
"נתנו לי פטור מהצבא בגלל שאני מתחת לגובה מסוים. אז התנדבתי והתחלתי שבעה חודשים כמש"קית ת"ש בצנחנים והיה לי מזעזע וקשה. הייתי לבד על 300 חיילים ו-150 מהם נערי מכ"ם. נכנסתי לתפקיד באמוק ועם רצון להצליח, הייתי מצטיינת בקורס. לקחתי על עצמי יותר מדי, ולא היה לי עם מי לחלוק כי הייתי מש"קית ת"ש יחידה.
"התמודדתי עם סיפורים קשים, וכנראה שהגיל הכריע אותי. במשך שבעה חודשים אתה שומע עוד ועוד ואין לך על מי להוציא ואת מי לשתף. בסוף התמוטטתי, הגעתי למצב שלא יכולתי לטפל בחיילים כמו שצריך וביקשתי העברה כי כבר הייתי במצב שבור".
ואז איך הגעת לגלי צה"ל?
"היה לי מייל צבאי כמש"קית ת"ש, ואמרתי 'וואלה, להיות בגלי צה"ל זה מגניב'. כתבתי מייל לאבי בניהו, שהיה מפקד גלי צה"ל באותו הזמן, וסיפרתי הכל, ולמה אני רוצה ודברים שעשיתי בתחום. ולא קרה כלום במשך חודש, ואז התחלתי תהליכי פליטה לבקו"ם. וגם שם המשכתי להתעקש על גל"צ.
"אז הם פתאום אמרו לי 'אה, את שלחת מכתב לפני חודש, הם כבר פנו אלינו. לכי אליהם לראיון. הלכתי לראיון, ממש חריף, ואמרו לי שבגלל שלא עברתי קורס או מיונים אני יכולה להיות על תקן פקידה, אבל אם אוכיח עצמי אף אחד לא ימנע ממני להתקדם.
"אמרתי ששווה להיות שם, אז הסכמתי, ותוך יומיים עשיתי תפקידים של הפקה, אבל מהיום הראשון אמרתי שאני רוצה להיות שדרנית. נעמי רביע, שהייתה ראש מחלקה כנראה ראתה את הפונציאל, תוך חודשיים התקבלתי לקורס עיתונאים של גלי צה"ל, ומשם הכל היסטוריה".
יש חוויות מיוחדות מהשירות?
"כשדרנית שידרתי כמעט כל רצועה אפשרית: חדשות, סוף שבוע רגוע סינגלס, והדבר שהכי נהניתי זה 'קולה של אמא', שבה אתה יוצא לשטח, מראיין את החיילים. עשיתי את זה בתקופת מבצע עופרת יצוקה ולעשות להם טוב על הלב, זה היה הרבה יותר שווה מלשדר בגלגל"צ".
היה מקרה ספציפי?
"הגענו לגדוד של גלעד שליט בעופרת יצוקה, הם היו באמוק וחילקנו להם מתנות. אני זוכרת בודאות את מבזקי חדשות שהיה לי מאוד קשה להקריא את שמות הנופלים ומאוד פחדתי שלא לטעות, ואני זוכרת שרעדו לי הידיים כשאתה מספר למדינה שלמה את החדשות בתקופת מלחמה".
והיו פשלות?
"הייתה אחת, אבל לא במלחמה. אמרתי פעם שפעת החייזרים במקום שפעת החזירים (צוחקת), והשעו אותי לחודשיים שלושה, חינוך מאוד נוקשה שם בתחנה".
יגידו שהתקבלת בשל המגבלה שלך.
"זה מאוד קל להגיד את זה, אבל בשביל להיות שדרנית לא צריך לראות אותי".
הכוונה לאנשי התחנה.
"זה הורגש מתחת לפני השטח, אבל אנחנו לא מדברים על עבודה במקום סוציאלי, אלא על המקום הכי תחרותי בארץ מבחינת צבא.
"אנשים חדשים מגיעים כל הזמן, התחרות הייתה גם כלפי אנשים אחרים, זה יוצר תחרות, זה לא חדש לי וזה רק מגוחך ההאשמות, כי אם אתה לא מתאים, זה לא משנה אם אתה קטן, גבוה, שמן, רזה. אם אין לך את הקול והיכולות הווקאליות והאינטלקטואליות אז אין לך מה לעשות שם".
את משדרת נחמדות, חייכנות, אבל במהלך החיים בכלל, את רגילה להילחם?
"אם הייתי במצב רוח של מלחמה תמיד, במהות, אז הייתי בן אדם אחר לגמרי. הייתי אדם עצבני וציני, ולאו דווקא משיגה את הדברים שאני רוצה והשגתי. אני חושבת שבתת מודע שלי אני נלחמת. מבחינתי זה טבעי לעשות את הדברים האלה ולעבור את כל התהליכים המסובכים והבירוקרטיה, אבל אני לא חושבת שזה שונה מאנשים אחרים בתחום שלנו של התקשורת והמשחק.
"תמיד צריך להילחם, וגם עורך דין צריך להילחם. ברור שההתמודדויות שלי היו באיזה שהוא מקום שונות. האם אני מסתכלת עליהן כך? אני חוויתי חוויות שלי, כי זה רק מה שאני חוויתי. אני קצת מדחיקה את המלחמות שלי, עוד מלחמות מצפות לי בעתיד לפי המקצוע שבחרתי, אבל אני לא הולכת להסתכל על זה ככה בצורה רעה או מבאסת, כי לא אגיע רחוק ויהיו לי קמטים נורא מוקדם (צוחקת), זה החינוך שקיבלת".
איך באמת היה החינוך שקיבלת בילדות בקרית ים?
"למדתי בבית ספר יסודי בקרית ים, ואני זוכרת את הילדות שלי כמשהו מאוד פעלתני. הייתי במועצת תלמידים, הייתי במלא חוגים ועכשיו תשאל אותי אם הציקו לי כילדה קטנה ואני אענה שכנראה שכן".
כנראה שכן?
"אין לי זיכרונות ספציפיים, או ילד מסוים שעשה לי משהו רע או השאיר בי צלקות. אבל אני זוכרת שהיה משהו, הרי עד היום אני הולכת ברחוב ויש שמסתכלים, זה לא משהו שאני חושבת עליו. אבל תמיד היה את הבריון שיגן עליי, וידעו לא להתקרב".
איך קראו לאותו בריון, שנעשה לו כבוד.
"מישהו משכבה מעליי. אני לא בטוחה שהוא רוצה שאחשוף אותו, ואני לא יכולה לדבר בשמו. בכל מקרה ידעתי להגן על עצמי, והיה לי פה מאז שהייתי קטנה, אז גם אם יש הצקה או שתיים - זה עובר אחרי שמכירים אותי, ואני לא זוכרת את זה כמלחמה יום יומית. התמודדתי והמשכנו הלאה".
היום את בגובה 1.30, באיזה גובה היית ביסודי?
"אני זוכרת? (צוחקת) תמיד הייתי יותר קטנה מהשאר. בגיל הזה זה לא היה מאוד משמעותי אבל ראו, ילדים הם מאוד חדי אבחנה".
ואיך אמא שלך התנהגה?
"אני חושבת שבזכות החינוך שלה לא הייתי מודעת לזה שאני שונה עד גיל 10-12. ידעתי אבל לא הרגשתי את זה. אמא שלי חינכה אותי לעשות את כל מה שהאחרים עושים ואפילו טוב יותר. שום דבר בבית לא הותאם לי. הייתי צריכה להיות הכי טובה בחוגים ובבתי ספר, ולהיות עם חברים, ולא היו לי הנחות, והכל בזכותה".
לא התבאסת קצת מזה שאין לך הנחות?
"בתור ילדה לא היה לי למה להשוות מכיוון שלא ידעתי מה ילדות אחרות עושות. ידעתי שהיא רוצה בטובתי, גם אם זה בקשיחות מסוימת. אם תהיה לי ילדה שהיא תהיה בגובה שלי - אני אתן לה את אותו החינוך והיחס".
ובכל זאת יש הבדל בין אמא שלך אליך, מבחינת ניסיון חיים.
"זה צריך להיאמר לזכותה שידעה איך לחנך אותי כמו שצריך. יש אנשים שיש להם מגבלה מסוימת שהם שמנים, גבוהים יותר, אנשים שהם כמוני הם יושבים בבית ובוכים על מר גורלם. אמא שלי די נגעלת מזה ובזה לזה. זה בזבוז של זמן לבכות, חיים רק פעם אחת וצריך לנצל את זה. הנה עוד משפט של טקס מלכות היופי".
בואי נחזור לסרט. שם היית מנהלת בית הקולנוע ביחד עם עוד שישה ניצבים נמוכי קומה. הכרת אותם לפני?
"היה מוזר להיות בסיטואציה הזאת, כי עד אותו הזמן לא הסתובבתי עם אנשים נמוכים. לא בגלל שבחרתי לעצמי. דבר ראשון מכיוון שאין הרבה, וגם כי לא חשבתי לשים את עצמי כחלק מקהילה".
למה?
"מכיוון שאני לא חלק מקהילה מסוימת. אם כבר אז אני חלק מקהילת בני האדם, מתוכה העם היהודי, מתוכו מדינת ישראל, ומשם תתי קהילות. אני חושבת שזה לא נכון, לא בריא. אני לא שופטת, אבל בשבילי זה לא היה נכון לקטלג עצמי כחלק מקבוצה או קהילה. היה לי מספיק בטוח להיות חלק מהכלל ולא יוצאת ממנו. והם היו בינם לבין עצמם, אבל הייתה אינטראקציה.
"יש פייסבוק וממשיכים להיות בקשר, אבל בשבילי החוויה הזאת הייתה סוג של מראה וסוג של סטירה, מכיוון שפתאום אתה מסתכל עליהם כמו שמסתכלים עליך מהצד, ואתה לא חווה את זה. בימים הראשונים היה לי קשה עם עצמי, לא אשקר. מעין התמודדות כמו שישימו לך מישהו שדומה לך ותראי איך כולם מתייחסים אליו כמו שמתייחסים אליך.
"אחרי יומיים הבנתי שמתייחסים אחרת, ולכל אחד מהם אחרת. והקטע של הגובה מיטשטש. יש שוק ראשוני, אבל אם אתה מקרין משהו ויש לך מה להגיד - אז זה לא רלוונטי, זה תהליך התבגרות שעברתי עם עצמי".
יש לך חבר עכשיו?
"יש לי חבר, והוא בגובה רגיל, אבל אני שומרת על פרטיותו מלבד שטוב לנו ואני אוהבת אותו מאוד".
לעתים את מנצלת את המגבלה שלך לטובתך?
"בתחום כמו משחק ותקשורת זה פועל לטובתי, בין אם אני רוצה או לא. אני בוחרת לקחת את היתרונות, ולדאוג לכך שיפעל בסופו של דבר לטובתי. היתרון הגדול הוא שזוכרים אותי, זה פשוט מאוד. אני לא בין 1000 אנשים.
"זה יתרון שצחי נוי, ששיחק איתי לפני 10 שנים באוליבר טוויסט עד היום זוכר אותי. זה טוב בתעשייה הזאת, שאתה לא נעלם בין ים השחקנים והפרצופים. אבל אני לא יושבת ומתחמנת את העולם לפי המגבלה שלי".
לא בא לך שבתפקיד הבא ילהקו אותך כבן אדם רגיל, ולא כנמוכת קומה?
"נכון, הוא קטלג אותי מראש לסילביה שהייתה נמוכת קומה. אבל כבן אדם היא נורמלי. אבל אני מבינה את השאלה. ברור שבא לי, ואני מאמינה שזה יקרה. זה התפקיד הראשון שלי, ואני לא מצפה לתפקיד ראשי ושכל הסרט יהיה סביבי וזה יהיה תפקיד חלומותיי.
"סילביה זו מתנה שמראה את יכולות המשחק שלי, שאפשר למנף אותו מעבר לנמוכת קומה ותו לא. אני מאמינה שבהמשך אשחק גם תפקידי אופי. זה יהיה היא כזאת, ועל הדרך היא נמוכה, כמו שהיא בלונדינית ויש לה גם עיניים חומות.
"האם זה יהיה קל? אני רוצה להאמין, אבל אני יודעת שאצטרך להתאמץ לעבוד קשה. המקצוע בחר בי, וקשה לעשות משהו אחר, כמעט בלתי אפשרי. האהבה שלי אליו מאוד גדולה, ואני מקווה שהעקשנות שלי תעזור".
אחרי השחרור התחלת לשדר ברדיו חיפה בין 16:00 ל-18:00.
"נכון, התחלתי לעבוד שם אחרי השחרור, וסיימתי את העבודה שם לפני שבועיים".
למה?
"מכיוון שאני עוברת לתל אביב ללימודי משחק, ואין טעם להמשיך את החוזה. שעות השידור שלי הן 16:00 עד 18:00, ואלו השעות שכנראה אלמד בהן".
אבל דני נישליס, הבעלים של רדיו חיפה, הוא גם הבעלים של רדיו תל אביב. למה שלא תשדרי מתל אביב, וכך תוכלי להמשיך לעבוד?
"דבר איתו על זה, אני יודעת?".
כלומר הפרידה לא הייתה דו צדדית.
"אני לא מאשרת ולא מכחישה. רק מחייכת מעבר לקו ותו לא".
את רוצה לבקש מעל דפי העיתון מנישליס, לבצע את הרעיון שהצעתי?
"אני לא מבקשת כלום, אני עושה. הכל כשורה, ורעבה ללחם אני לא. יש כל מיני דברים בפיתוח, אבל עד שאתה לא חותם על הנייר אין טעם לדבר על זה".
כבר מצאת איפה תלמדי משחק?
"נבחנתי לניסן נתיב, יורם לוינשטיין ולסמינר הקיבוצים. בכולם עברתי לשלב האחרון ובסוף החודש אני צריכה לדעת מה מו מי".
הכי חשוב - יש עליך ערך בויקיפדיה.
"זה ממש מגניב, אני לא יודעת מי יצר אותו, אבל נראה לי שזה מישהו מההפקה של הסרט, מכיוון שזה חדש מאוד, ממש לפני שבוע, וגם התמונות הן מההפקה. זה ממש שעשע אותי והחמיא לי".
ואיזה פרטים יתווספו לערך בעוד עשור?
"מגישת תוכנית אירוח בטלוויזיה, הוציאה דיסק פופ, משחקת באופן קבוע בתיאטרון, נשואה וזהו".
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם