כדורגל, נשים ואברם: צופית גרנט מדברת על הכל
לאחר חודש של לייט-נייט פופולרי, מתפנה צופית גרנט לשבת על הבר ולהסביר: "זכותו של אברם לעשות עם גופו מה שהוא רוצה וזכותי להחליט איך אני מגיבה לזה, ולא התקשורת תקבע לי". יונתן אסתרקין ניהל איתה שיחה עד הבוקר והתאהב בה קשות
בג'יפ המפנק שלה, מתחת לביתי, איכשהו התחברה איזו שיחת נפש בנושאי זוגיות, הורות, אהבה, התבגרות, פרנסה ומה לא, שהטילה בספק מי פה מראיין את מי, והשאירה אותי ללא ספק מאוהב. אהבה משונה כזאת. איפשהו בין זוגית לאימהית.
כשנפרדנו לא ידעתי אם לחבק אותה, לנשק אותה או לבקש שתאמץ אותי. לבסוף לא עשיתי כלום. פחדן.
אין ספק שיש בה משהו. השילוב הקליל כל כך בין כנות מוחלטת ליכולת
כוס ראשונה שתינו בבר החביב והמחתרתי רדיו אי.פי.ג'י.בי ברחוב שד"ל בתל אביב. נפגשנו ב-1:00 בלילה (!), שכן גרנט הגיעה ישר משידור ישיר של "נבחרת החלומות", התוכנית המשותפת שלה ושל טל ברמן בערוץ 1, יומיים לפני סוף המונדיאל.
גם היה לה כאב ראש. היא בכלל רצתה לשתות מים כי לא מזמן חזרה מטיפול "דיטוקס" בחו"ל עם אברם, שכחלק ממנו עברו לתזונה מאוזנת ובריאה יותר, ושניהם השילו קילוגרמים רבים ממשקלם. מובן שאלכוהול לא הולך עם זה. גם סיגריות לא. אז היא לא מעשנת, כלומר היא לא מעשנת את של עצמה. ממני היא לקחה ארבע, ונראתה מתענגת על כל שאחטה.
"וואו, איזה כיף אבל לצאת לבר", היא מחייכת, "אני כמעט לא עושה את זה".
למה?
"זה פשוט כבר לא חלק כל כך מהחיים. אברם לא פה הרבה, וכשהוא כן פה, אז הרעש והצפיפות זה לא הקטע שלו. הוא תמיד יעדיף לצאת לאיזו מסעדה טובה ושקטה. ועם חברים וכאלה זה פשוט לא יוצא הרבה. אני גם לא ממש יכולה לצאת בלי חשבון כי יש ילדים ויש איזו הסתכלות עליי שהיא לא כל כך פשוטה".
תוך כדי שיחה אנחנו מתמקמים בנקודה הכי שקטה שיכולנו למצוא בבר הרועש באיזור צדדי עם ספות. גרנט משתרעת מיד לכל אורכה על הספה, ובשיא הטבעיות מניחה את הטלפון שלי על הבטן שלה כדי שההקלטה תהיה מהמקור הכי קרוב. לרגע היא תוהה אם יזרקו אותנו משם בגללה, ואז מחליטה שלמי אכפת, ונשכבת עם התיק שלה ככרית.
בלית בררה אני משתרע על הספה הקרובה כדי שנוכל לצווח זה לזו באוזן את השאלות והתשובות האינטימיות, ומנהל לראשונה בחיי ריאיון במאוזן.
אז איך היה השידור?
"היה ממש כיף. השונות של ערוץ 1 מערוץ מסחרי גדולה מאוד. יוצאת איזו שלווה ממש כיפית. גם השידורים עצמם היו ברמה טכנית גבוהה וגם הייתה החלטה שבאים ליהנות בו ולא מכסחים ויורדים נמוך כי כשזה נהיה מרושע אני פשוט מתעצבנת ומשתעממת".
באמת היה כזה אידאלי? כי בדרך כלל מתלוננים על התנאים, הוועדים, הטכנאים.
"אצלנו הייתה פשוט אהבה ענקית. היה לי חשוב להישאר צמודה לעצמי בתוך הקונספט שלנו. להיות מאוד לא מעונב ולא משוחק ולא פוליטיקלי קורקט ולא מאופק. שיחות שגלשו למעבר לכדורגל. זה לא שבערוצים מסחריים לא נתנו לי להתבטא, אבל בכל זאת בכל מיני 'מועדון לילה' וכאלה התפיסה אחרת. הכול מתוסרט ומתוקתק מראש.
"בשידורים האלה היה הרבה יותר חופש, וזה גורם לך להפעיל הרבה יותר את הראש, לנהל דיאלוג אמיתי, ולחשוב על מה אתה אומר ולאן השיחה תלך עכשיו. עם זאת, זה לא משהו שהייתי רוצה להתחייב לו יום יום כי בתוך טלוויזיה אני מעדיפה לעשות משהו שמשפיע".
אגב השפעה, גילי שם טוב אמרה לי בריאיון שהיא מרגישה שמקום הנשים בשידורי ספורט עדיין לא שווה לזה של הגברים.
"היא צודקת. היחס לנשים סקסיסטי מאוד בעולם הכדורגל, אפילו שזה מצב יותר טוב ממה שהיה. אני חושבת שהצלחנו לעשות שינוי קטן כי ניסינו להקפיד להביא רק כאלה שיש להן מה להגיד.
לא כל מיני עציצות שיהיו יפות וישתקו ולא כאלה שינהלו שיחות בנות שמנציחות סטראוטיפים ומשעממות את התחת על איך בעלי לא מתייחס אליי כשיש כדורגל ועל מה זה ה-22 מפגרים שרצים אחרי כדור. יאללה די, נמאס מזה. מצד שני, כאישה, הקפדתי שהפאנל לא יהפוך למין שיחת גברים על כוסיות.
"היום לדוגמה הייתה אורלי לוי, חברת כנסת ואישה אינטליגנטית מאוד ויפה מאוד. הקפדתי שלא ייקחו את הדיון לכיוון של איך זה להיות חברת כנסת יפה וצעירה, ואפילו שאף אחד באולפן לא סובל את המפלגה שלה ואת האיש שמנהיג אותה, הקפדתי שייתנו לה לדבר ושלא יגררו אותה לשיחות על פוליטיקה אלא שיקשיבו לה באמת".
אהבת כדורגל לפני שפגשת את אברם?
"לא, אבל אני אדם סימביוטי. אני מתחברת מיד למה שעושה הבן אדם שמולי. אם הוא מעניין אותי מספיק, הבן אדם. היום אני ואברם ממש חולקים. הוא מראה לי קלטות של שחקנים ומתייעץ אתי. כי למדתי את זה ולמדתי לאהוב את זה. היום אני מגדירה את עצמי מבינה בכדורגל, אבל חשוב מזה, אני מבינה בגברים".
מה זה אומר?
"אני יודעת איך גברים חושבים. בהרבה מובנים אני חושבת כמותכם. אני אוהבת להיות בחברת גברים, לפעמים יותר מאשר נשים, ומרגישה אתם יותר בנוח. אני אוהבת את הדינמיקה אתם, בניגוד לדינימיקה עם נשים, שמרגישות תמיד צורך לחפור ולפרק כל דבר לגורמים ולנהל שיחות עומק. לפעמים זה מתיש. עם גברים אפשר להישאר ברמה של הצחוקים והכיף".
זה לא מתיש? פלירטוטים שלא מובילים לכלום? קראתי פעם אישה שכתבה שלהיות ידידה של גבר אפשרי רק אחרי שהובהר לו שלא יהיה סקס.
"מה זה הובהר? אני לא מבהירה כלום מראש, תמיד משאירה את האופציה. למה לבטל ככה על ההתחלה? (צוחקת). אני אוהבת את המתח שיש עם גברים. בלי שזה יוביל לשום מקום, אבל עצם העובדה שאני אישה והוא גבר ושנינו יודעים את זה - זה מוסיף משהו מאתגר ומפולפל ושנותן חיים ליחסים שלנו. אופציה ערטילאית שאפשרית רק עם גברים.
"אני מתה על פלירטוטים. ולא ממקום מניפולטיבי ומיני אלא ממקום נעים. כיפי. יכול להיות שזה היה מתיש אם הייתי רווקה. גם יש אלי הרבה ריספקט היום. עשיתי איזו דרך. אתה רואה, אני מאוד מחבקת ומנשקת ונוגעת בקלות, אבל אף אחד לא מבין את זה לא נכון. אני כבר 17 שנים וחצי נשואה, אז יהא הדיאלוג אשר יהא, אני לא נכנסת עם מתח".
ולפני שהתחתנת?
"מיליון שנה, מי זוכר?" (צוחקת).
היו שמועות שהתוכנית בערוץ 1 תמשיך.
"אין מצב. לא אתי בכל מקרה. אפילו שהיה כיף, אני לא יכולה להרשות לעצמי להיתקע בארץ למשהו מחייב לאורך זמן. אברם חי באנגליה, ואני חיה באוויר. אני רוצה שהעולם יהיה פרוס לפניי. שתהיה לי האופציה.
"מעולם לא הייתי משוחררת יותר מהיום גם ליצור תוכן שיש בו אמירה מעניינת וגם להקשיב לעצמי ולעשות רק מה שבראש שלי. זה נכון גם בתאטרון ובמשחק, שזה הדבר שאני הכי אוהבת. בבסיס שלי אני קודם כול שחקנית. אבל גם בזה, לעשות איזה תפקיד משעמם בתאטרון ערב אחרי ערב אחרי ערב בלי משמעות? לא מתאים לי".
זה קרבן גדול להקריב.
"לא חושבת. יש לי מחויבות לפרטנר שלי, שחי באנגליה, וזאת מחויבות שאני בחרתי, ואני בוחרת בה מחדש בכל יום. אברם הוא לא הכספומט שלנו. הוא שם עכשיו כי זה המאני טיים שלו, ואני נמצאת כאן כי הילדים שלי לא מוכנים לעבור לחו"ל, אבל חלק מהמחויבות של כולנו כמשפחה להיות פנויים בשבילו".
בשלב הזה גרנט מתלוננת שמתפוצץ לה הראש, והאמת שגם לי קצת נמאס מהדפיקות, ואנחנו נוטשים את הבר לטובת בית קפה בשדרות רוטשילד. 3:30 בלילה. אנחנו שותים אספרסו וחולקים כריך הודו.
בשעה שהיא מקוננת שבשל השעה המאוחרת היא הולכת לבטל את אימון הבוקר שלה אנחנו ממשיכים את השיחה על הקושי בחיים המרוחקים מבעלה, וכמובן אי אפשר בלי פרשת המסז' של אברם.
"בעניין המסז'", היא אומרת, "כשאברם התקשר אליי ב-6:00 בבוקר ואמר לי שהולך להתפרסם בסאן שכך וכך ושאנחנו נתבע אותם אמרתי לו שיירגע, שום תביעות ושום נעליים, ועניתי לו ולכל מי ששאל שזה פשוט מקום שלא מכניסים אליו תקשורת. נקודה.
"אברם ילד גדול, נמצא במקום כאזרח פרטי, לא על חשבון זמן ציבורי כמאמן נבחרת או קבוצה, זכותו לעשות עם גופו מה שהוא רוצה, וזכותי להחליט איך אני מגיבה לזה, ולא התקשורת תקבע לי. וזה בכלל לא משנה אם הוא רק קיבל מסז' או שמצצו לו בסוף או שהוא עשה אורגיה עם שישה גמדים ועז. זה פשוט לא עניינו של אף אחד. נקודה".
זה עבד? הגישה הזאת?
"ואם היינו תובעים או מתחילים להתראיין ולהסביר? זה היה גווע יותר לאט. אין לי עניין לתבוע, ואין לי עניין להגן, לא כי אני חושבת שהם צודקים אלא כי אני חושבת שזה פשוט לא רלוונטי ולא מקום בחיים שהם יכולים להיכנס אליו".
לא נשמע הכי קל, לחיות ככה. הוא שם ואת פה.
"לפעמים זה קשה לחזור לבית ריק ולישון לבד. מצד שני לפעמים זה כיף כי זה נותן חופש להיות ספונטנית וגם משמר אצלי געגועים אליו, שזה כיף".
מבית הקפה כאמור היא מקפיצה אותי הביתה, ואנחנו יושבים מתחת לבית עוד כמעט שעה עד שהאור עולה ומתוך השיחה האישית מדי לדפי העיתון, אולי האישית ביותר שאיפעם ניהלתי עם אישה זרה, עולה תמונה של אישה בטוחה מאוד. שקטה מאוד מבחוץ ומבפנים ושלמה עם עצמה. שלווה. ואני בקנאה תוהה אם זה השקט החיצוני שהביא את השלווה הפנימית או להפך".
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם