סבתא, תעשי לי לייק: הפייסבוק חדר גם לחיי הקשישים ברעננה
הפייסבוק הוא עולמם של הצעירים? הצחקתם את דיירי אחוזת בית ברעננה. הקשישים, שמרביתם כבר חצו את ה-80, קיבלו הדרכה מקיפה מזאטוטות בנות 10 וכעת הם לא מפסיקים לגלוש בפייסבוק, להחליף ציוצים עם כל העולם ולדבר בסקייפ
ואם נאמר לכם שהסבתא פתחה לא מזמן חשבון בפייסבוק, והיא מעבירה ציוצים לחברים שלה, מה תגידו? זו, בכל מקרה, המציאות בבית הדיור המוגן אחוזת בית ברעננה, בו החליטו מנהלי המוסד שהרשתות החברתיות אינן שייכות אך ורק לדור הצעיר.
תושבי המקום, שרבים מהם עברו את גיל 80, זכו להדרכה בתחום ועשרות מהם אף פתחו חשבון ברשת החברתית הגדולה ביותר. ושלא תחשבו שהם מסתפקים בכך. "אני כבר מחכה שנלמד פה על סקייפ", אומרת זהבה רזניק בת ה-83, "כבר הכנתי את אח שלי שיישב ליד המחשב ואני אדבר איתו בסקייפ".

נדמה שאין צורך להציג בפני הקורא הממוצע את הרשת החברתית פייסבוק. עם 350 מיליון חברים ברחבי העולם, רק מעטים לא שמעו את השיגעון ששטף את העולם. אין אחד שלא שמע, פתח חשבון או חבר פעיל בפייסבוק, טוויטר ובעוד רשתות בנושאים שונים ומגוונים. כולם מחפשים להיות מעודכנים, ללכת עם הטכנולוגיה ולא להישאר מאחור.
מסיבה זו החליטו באחוזת בית להביא את הבשורה גם לדיירי המקום. "יש לנו דיירים רבים שהתחילו להשתמש במחשב, למרות שהם סביב גיל 80", מספרת ציפי גורודנסקי, מנהלת השיווק והמכירות של המוסד. "בתחילה, הם גיששו בצעדים קטנים ובעיקר באינטרנט. הם התעסקו בחדשות, בנקים, בורסה ולאט לאט התחילו להשתמש במיילים ולחלקם אף יש מחשבים אישיים בדירות.
"ואז חשבנו למה לא להדריך אותם גם בנושא הפייסבוק? מהעבודה ההדוקה עם מבוגרים אנחנו בטוחים שהם יכולים ומסוגלים ללמוד דברים חדשים וגם טכנולוגיה חדשה, אז החלטנו לצאת מהסטיגמה שמדברת על כך שזקנים לא יכולים ללמוד וקשה להם עם תחומים חדשים. רצינו להיות איתם בקדמת הטכנולוגיה".
הצוות במקום פנה לדיירים ובירר אם הם מכירים את עולם הרשתות החברתיות, ואם היו רוצים להישאר מעודכנים ולפתוח חשבון פעיל בפייסבוק. ההיענות, יש לציין, הייתה גדולה. מתוך כ-300 דיירים, כמעט מאה מהם משתמשים
"הפייסבוק זהו מכשיר שמאפשר תקשורת און ליין עם כל אחד, בכל מקום. עבורם, זה בעיקר מאפשר שמירה על תקשורת בין דורית, זה דבר נורא יפה לראות סבא ונכד מתקשרים דרך הפייסבוק, הסבא והסבתא נשארים כל הזמן חלק מהחיים, גם אם הם כבר לא גרים בקרבת המשפחה", אומרת גורודנסקי.
השבוע, בבוקר קייצי של החופש הגדול, התכנסו דיירי אחוזת בית לשיעור מהמדריכות – ילדות בנות 10 תושבות העיר, כדי ללמוד יחד על הרשת החברתית. החיבור היה כמעט מיידי, כל ילדה התיישבה בספונטניות ליד אחד הדיירים, המחשב הנייד פתוח מולם. על כל האירוע ניצחה מדריכת מחשבים מנוסה. יחד החלו הדיירים ללמוד מהו פייסבוק, מהם יתרונותיו, כיצד פותחים חשבון, איך מציעים חברות ואיך כותבים הודעה לחבר ברשת.
"אני למדתי להשתמש באימייל ועכשיו אני שולטת גם בפייסבוק", אומרת זהבה רזניק. "לא הייתה לי כל בעיה ללמוד את העניין הזה, אלה דברים טכניים ואני מסתדרת עם איתם, בלי כל קשר לגיל, אני עדיין סקרנית ואוהבת ללמוד.
"אני אמנם דיירת אבל גם מתנדבת פה בבית ומקיימת כל מיני קבוצות פעילות בנושאים שונים אז אני נעזרת הרבה מאד במחשב, מוציאה חומר, מדפיסה. היום, אני מבלה כשעתיים ביממה מול המחשב".
תשכחו מכל מה שלמדתם על בני גיל הזהב. הם סקרנים ורעבים ללמוד נושא חדש, בדיוק כמו שהם מתעניינים בחוג דרמה, סריגה או מוסיקה. הגיל כבר אינו מהווה גורם מרתיע עבורם. הם לא חוששים ומסתערים במרץ על המטרה. ככל שההדרכה מתקדמת, הם מוצאים זה את זה בפייסבוק, מציעים חברויות לשכניהם לקבוצה ואפילו לבנות הצעירות היושבות לצידם.

אחת המדריכות הצעירות היא מאי עידה, בת 10, תלמידת בית הספר מגד. מאי הגיעה במהלך החופש הגדול כדי לסייע למבוגרים בלימוד. היא מתיישבת ליד רזניק ומנחה אותה צעד אחר צעד. "באתי לפה כדי להסביר להם איך משתמשים בפייסבוק, כדי שהם יוכלו לתקשר. נדמה לי, שלהם קשה יותר ללכת לחברים ולצאת, וכך הם יוכלו לתקשר בלי לזוז הרבה", היא מסבירה.
הבנות הצעירות, מסתבר, נמצאות שעות רבות ברשתות החברתיות, משוחחות עם חברות, מכירות אנשים חדשים. הן רק בנות 10 והפייסבוק נמצא בחייהן כבר למעלה משנה. הרשת החברתית מחליפה את המפגשים האישיים, הן יודעות, אבל זו זירת ההתרחשות כרגע. שם הכל קורה.
"אני משתדלת לא להיות יותר מדי במחשב", מספרת אופק הירש, בת ה-10. "כשאני רוצה להיות מחוברת לפייסבוק אז אני מורידה לי שעות צפייה בטלוויזיה. אבל יש לי חברים שלא יודעים מתי לעצור את עצמם, הם יושבים יותר מ-10 שעות על המחשב, פעם הייתי אצל חברה ונרדמתי והיא המשיכה בפייסבוק מבלי לעצור כל הלילה. אין מה לעשות. זה ממכר, בגלל המשחקים והאנשים. אפילו ההורים שלי בפייסבוק".
משה כדורי, בן 87 היושב לצידה, נדהם מהיקף התופעה. "אני יודע שפייסבוק הוא מעניין ויפה מאד בשביל ילדים שרוצים להכיר את העולם, אבל מחברות כזו אי אפשר לחיות, נניח שאת מכירה פה מישהו ומשוחחת איתו. אז מה? לאן זה ממשיך?לאן זה יכול ללכת מכאן?".
הוא נאנח וממשיך: "יש בכך אלמנטים שמקלים על החיים ללא ספק. אילו יכולתי, הייתי מעדיף להמשיך את הקשר הבין אישי אבל כשאדם מוגבל בתנועה, זה מסייע לו להישאר בכל זאת בקשרים חברתיים כלשהם.
"אני רק חושש שזה (הרשתות החברתיות) מחלה מסוכנת, אסור להתמסר לזה, ילד חייב לשחק, להפעיל פיזית את הגוף שלו בריצה או בכל פעילות אחרת ולא לשבת כל היום מול קופסה, זה לא בריא".
אופק מחייכת. היא מראה לכדורי איך למצוא את זירת המשחקים הוירטואליים באתר פייסבוק והוא לומד ממנה, הולך עם ידה המכוונת ומשחק בהנאה סוליטר, טריוויה מדינות, פוקר ועוד. "ברור שיש את הדברים החשובים הרבה יותר כמו משפחה וחברים אבל גם זה ישמח אותם והם ייהנו. אני בטוח אחפש את משה ואת כל המבוגרים פה ואהיה חברה שלהם בפייסבוק. למה לא?", היא אומרת.
ההדרכה מתקדמת לאיטה. התלמידים המבוגרים מעלים את תמונותיהם לאתר, עובדים על הפרופיל האישי שלהם, לומדים איך להפוך את הכיתובים באתר מאנגלית לעברית, ושואלים שאלות כל הזמן. הם אינם מהססים להיעזר ולשאוב כמה שיותר ידע מהדור הצעיר.
"מתי הם רואים שאני כותבת להם משהו? האם הוא צריך לפתוח את המייל שלו כדי לראות את ההודעות שלי בפייסבוק? האם כולם רואים את מה שהנכד שלי כתב לי?". אלו הן חלק מהשאלות העולות במהלך השיעור.
לצד היתרונות הרבים של הרשתות החברתיות, אסור לשכוח שחצים רבים של ביקורת מופנים – ובצדק – כלפי הדור שנולד לעולם הרשת החברתית ומעדיף לבלות את שעותיו בתקשורת בין מחשבים מאשר בין אנשים.

עבור צעירים רבים הצטמצם הצורך לצאת החוצה, לפגוש אנשים, לבקר חברים בביתם. רבים מהצעירים, חלקם אפילו ילדים בני 9, כבר משוחחים רק באמצעות המחשב, משחקים במשחקים המגישים להם מציאות מדומה ונדבקים לכסא, בין ארבע קירות, בדרך כלל, לבדם במשך שעות.
בני הדור המבוגר, אלה שראו כמה וכמה דברים בחייהם, זוכרים ימים אחרים, בהם לא היה אפילו טלפון, ועל מחשבים אף אחד אפילו לא חלם. למרות זאת, גם בימים הרחוקים ההם היו רשתות חברתיות. הם נזכרים בתקופה שבה היית נוקש על דלת השכן בלי הודעה מוקדמת, זמנים בהם ילדים היו נשארים בחוץ עד רדת החשיכה וכל מה שנאמר היה בתקשורת מסורתית, מבט עיניים, שפת גוף, פנים אל פנים.
"אני ילידת הארץ", אומרת רזניק, "ועברתי את כל השלבים הקשים בארץ, הרי בעבר לא היה לנו רדיו וגם לא מכשיר טלפון אז בפירוש היינו מתראים הרבה, כשרצינו לבוא לחברים אז דפקנו בדלת, בעידן הטלפון לא באים ספונטני, ואני כבר לא מדברת על עידן המחשב.
"זה דבר מצוין שיש קשר מסוים, אבל ההפסד הוא שמתנתקים אחד מהשני, מתראים הרבה פחות מאשר פעם ומדברים בצורה אחרת, זהו הפסד גדול. בכל מקרה, אצלי זה לא יחליף טלפון או ביקור, אני והמשפחה מתראים הרבה והנכדים מתגאים בי שאני מתקדמת, לא עומדת מאחור ובעיקר לא מקטרת ולא מדברת על מחלות. אני משתדלת להיות שמחה תמיד".
ונחזור לשיעור. התלמידים מבקשים חברות זה מזה, חיוכים מתחילים לרוץ בין השולחנות. מספר החברים שלהם גדל מרגע לרגע. לזה יש כבר 20 חברים רשומים, וההיא איתרה לפני רגעים אחדים חברה שלא ראתה זמן רב.

אחד הדיירים ביקש חברות מאחד מעובדי הצוות, העובד אישר לו חברות והדייר היה מאושר. הוא ביקש להדפיס את תמונתו של העובד ולהראות לכולם מי החבר שלו בפייסבוק. "אני מתכתב עם כל העולם" אומר אחד הדיירים, שרק גילה את כוחה של הרשת החברתית.
"הם מבינים שעם המחשב אתה מגיע לכל מקום בעולם" אומרת גורודנסקי, "לתחושה שאתה עדיין מחובר לחיים יש משמעות גדולה. אתה לא מי שאבד עליו הכלח, אלא אתה בעניינים, יש לך אינטראקציה עם העולם החיצון. לדיור מוגן יש נטייה מובנת להצטייר כמו בועה וכמו עולם סגור אבל זה לא בהכרח כך. באחרונה אנחנו רואים שינוי אדיר, אם פעם נרשמים היו שואלים אותנו על ארוחות וחוגי ברידג', היום הם שואלים אם יש כאן Wi Fi (אינטרנט אלחוטי)".
תפקיד הסבא והסבתא, מעידים אנשי הצוות המקצועי, הוא הרבה יותר רחב מאשר הכנת ארוחות ובייביסיטר על הדור הבא. כיום הסבים מעודכנים בחיי הנכדים והנינים, מגיעים לטקסים חשובים בחייהם ורוצים להיות מעורבים ולתמוך בשלבים השונים שעוברים נכדיהם.
עדות חיה לכך מספקת מרתה ליבינשטיין, בת 90, שבסיועה של המדריכה הצעירה שירן בן סימון איתרה ברשת החברתית את הנכד שלה, אריאל, אשר נמצא בטוקיו. "יש לו חוזה שם לשלוש שנים ופעם ראשונה עכשיו מצאתי אותו במחשב", היא אומרת. "הוא סיפר לי, שהיום היתה לו בחינה בשפה היפנית".
מהו המסר הראשון שקיבלת דרך הפייסבוק?
"לפני כמה דקות ממש, קיבלתי את המכתב הראשון. הנכדה שלי כתבה לי שהיא מופיעה הערב ושרה בקונצרט בתל אביב. ומיד היא הוסיפה מסר נוסף: 'סבתא כל הכבוד, עכשיו תלמדי את אמא איך לגלוש", צוחקת ליבינשטיין.
שאלת הפרטיות לא מפסיקה להטריד אותם והם מתקשים לקבל את העובדה שאת המידע שהם כותבים או מקבלים, רואים כל החברים הרשומים שלהם. "בוודאי שזה הרבה פחות אישי", אומרת ליבינשטיין, "השאלה המרכזית היא האם אפשר לעשות את זה יותר אישי, בעצם עכשיו כל החברים שלי שרשומים כאן יידעו על הבחינה של אריאל בטוקיו.
אם אני אצטרך להעביר מסר אישי ופרטי יותר, לא אפנה לכאן, אשתמש עדיין בטלפון או במפגש. חבל שבגלל זה הילדות פה נפגשות פחות אחת עם השנייה, אין לכך תחליף".