מזרח ירושלים: הרשויות הפקירו, החמאס והתנזים השתלטו

חמש שנים מלאו להחלטת ממשלת שרון על עוטף ירושלים. כל התקציבים והמענקים שהובטחו לשכונות נגוזו, העירייה מעלימה עין והמשטרה מפחדת להיכנס. לוואקום הזה בכפר עקב נכנסו התנזים וחמאס והפכו את האזור לשיכוני עוני ופשע

אלי אושרוב | 13/7/2010 14:19

בחודש ינואר השנה דווח בכלי התקשורת על אירוע מזעזע שהתרחש בשכונה ירושלמית וכמעט לא זכה לתשומת לב. תלמיד בבית הספר לבנים בכפר עקב שרט את חברו באמצעות סכין של מחדד עפרונות. אביו של הילד הפצוע, עבריין מוכר בכפר, זעם על ההנהלה ובתגובה לפגיעה בבנו השתלט עם חבריו על בית הספר לכמה שעות תוך שהוא מאיים בנשק על המנהל והמזכירה, שנעלו את עצמם בשירותים. התושבים התקשרו למשטרה, אך זו לטענתם מיאנה להגיע.

כפר עקב צילום: שימי נכטיילר

אוסאמה טוטאח, מנהל המינהל הקהילתי של השכונה, השייך לעירייה, מספר שביום המחרת התושבים הגישו תלונה רשמית, האב התוקף הוזמן לתחנת המשטרה בנווה יעקב, "אבל כעבור שעתיים כבר ראו אותו מסתובב ברחוב". התנזים, הארגון הצבאי של הפת"ח, ממחנה קלנדיה הסמוך התערב. הם דיברו עם התוקף והזהירו אותו. בכך נגמר הסיפור.

רובו של הציבור הישראלי מעולם לא שמע על שכונת כפר עקב, הגובלת ברמאללה, וסביר להניח שהוא יתקשה למצוא את מיקומה על המפה או לקשר אותה לירושלים. כך גם אזור מחנה הפליטים שועפאת, השוכן בין פסגת זאב לעיסאוויה וכולל את השכונות ראס חמיס, ראס שחאדה ושכונת השלום.

ב-1967 ישראל סיפחה אל ירושלים כפרים רבים מסביב לעיר והעניקה לתושביהם תעודות תושב. ב-2004 כאשר הלכה ונשלמה בניית גדר ההפרדה באזור (עוטף ירושלים) מצאו עצמם תושבי מחנה שועפאת וכפר עקב מחוץ לגדר. השיקולים לצעד זה היו דמוגרפיים בעיקר. עבור ראש הממשלה דאז אריאל שרון, בניית הגדר הייתה הזדמנות להשאיר מחוץ לתחום עיר הבירה חלק מהאזורים הללו שסופחו ומאוכלסים בצפיפות על ידי מה שהוערך אז בכ-55 אלף פלסטינים.

כצעד משלים לבניית העוטף, ב-10 ביולי 2005, לפני חמש שנים בדיוק, קיבלה ממשלת שרון את החלטה 3873 להסדרת מצבם של תושבי העוטף. הממשלה הכריזה על הקצאת תקציבים מיוחדים לעיריית ירושלים, הקמת סניפי דואר, מעברים מהירים לתחבורה ציבורית, מעברים הומניטריים לחולים, הקמת יחידות של משרדי הממשלה השונים, הסעות לבית ספר, מענקים מיוחדים לצורך ביצוע ההחלטות והקמת מינהל קהילתי מיוחד לשכונות אלה. חמש שנים עברו, אבל רובן של החלטות הממשלה נותרו על הנייר.

חונק ירושלים

כדי להיכנס אל העיר מכפר עקב צריך לעבור קודם כול במחסום קלנדיה. המחסום הענק שופץ בשנים האחרונות, וכעת הוא מכונה "טרמינל", מונח בעל ניחוח בין לאומי. קלנדיה, לפחות על פי השם שהוענק לו, זה היי טק. לא עוד בטונדות חשופות ומאחוריהן חיילים עם עיניים טרוטות. הכיבוש נעשה יותר נוח. אנשי המשטרה הצבאית יושבים בחדר ממוזג, מאחורי שכבות של זכוכית ממוגנת ומצלמות במעגל סגור. אל מול עיניהם הבוחנות, לא בקפידה רבה מדיי, עוברים מיד יום עשרות אלפי ערבים, תושבי ירושלים.

התושבים יוצאים מהשכונה אל העיר, לעבודה או לסידורים, מחכים בתור, מתקדמים לאטם במסדרונות המסורגים הכבדים. "כמו בקר אל החליבה", אומר סמיח אבו רמילה, תושב כפר עקב. כאשר החייל מאחורי הזכוכית ילחץ על הכפתור, שער הברזל, הנקרא "קרוסלה", יסתובב ועוד קבוצה של חמישה אנשים תעבור אל עבר מכונת השיקוף. אחר כך צריך להציג אישורים לחיילת שבחלון.

החיילת יורה הוראות דרך הרמקול: "לפתוח תעודה", "לפתוח חגורה", "תעצור", "תתקדם".
בתא המעוכבים הצדדי עומד פועל ערבי, גם הוא תושב ירושלים מכפר עקב. לדבריו הוא עובד במאפיית "ברמן" כבר 12 שנה והיה בדרכו לעוד משמרת לילה. מדוע עוכב? אין לו מושג. הכול יכול להיות, הוא חשוד במשהו, אולי השב"כ רוצה ללחוץ עליו שיתגייס, אולי פשוט טעות בזיהוי. בינתיים החיילת

ממשיכה להמטיר פקודות.

כעבור זמן קצר היא מבקשת ממנו את מספר הטלפון הנייד שלו. הוא נותן לה. "אין לך מספר גם בבית?", היא שואלת בקוצר רוח. "לא. אין 'בזק'. רק נייד", הוא עונה. עכשיו היא מנסה להיות משעשעת ועוברת לטון מעט ציני, כמו מפקדת שנוזפת בפקוד שפישל: "חבל, אתה לא יודע שהיום יש לכולם 'בזק' בבית?". המעוכב מושך בכתפיו.

הייתה סמליות מסוימת בחוסר הבנתה של החיילת בנוגע להיעדרו של שירות בסיסי כמו טלפון קווי בכפר עקב. כמה שעות לפני השיחה הזו במחסום נכנסה תושבת השכונה לסניף המינהל הקהילתי בשכונה והתלוננה בפני טוטאח על כך שב"בזק" לא מתקנים לה את הקו בבית כבר כמה חודשים. יש מאות סיפורים כאלה, לטענת טוטאח. הסיבה הרשמית הפעם: "בזק" מיקמה את עמוד הטלפון בחצר השכן שלה. הוא, כנראה, כעס על הפלישה והוריד את העמוד. ב"בזק" השיבו לה שתגיש תלונה במשטרה, עד אז הם לא מטפלים בנושא.

"לדאוג לעמוד חלופי לא אמורה להיות המשימה של 'בזק'? איך הם מפילים על התושב את האחריות לפנות למשטרה? למה הם מתקינים למישהו עמוד בחצר", מתרעם טוטאח. הוא מבקש ממנה שתרשום מספר תלונה ומבטיח להפעיל את הניסיון שלו כמקשר אל הרשויות. הפונה מבקשת שימהר, אחיה מירדן מת מסרטן, ואין לה איך לדבר עם המשפחה במחיר סביר. דמי שימוש חודשיים, אגב, היא עדיין משלמת.

שתי מדרכות

סמיח אבו רמילה הוא ראש "החברה לפיתוח כפר עקב", שהוקמה על ידי התושבים בעקבות בניית הגדר. החברה היא גוף מנהיגות קהילתי שהוקם כדי לדאוג לאינטרסים של תושבי המקום במצב החדש. בין יתר הפעילויות של החברה היא קידמה הקמת סניפים של קופות חולים במקום, הקימה בעצמה מערכת ביוב, וגולת הכותרת: בית ספר ענק, ל-1,900 תלמידים מכיתה א' עד י"ב.

אבו רמילה מתפרנס מעבודתו כמנהל האדמיניסטרטיבי של בית הספר. כאשר פגשתי אותו הוא בדיוק היה בסופה של שיחת מוטיבציה לקבוצת תלמידים שמחר יש להם מבחן תהוג'יאה, הבגרות של הרשות הפלסטינית.

לאחר בניית הגדר העירייה לא סיפקה פתרון למחסור החמור בבתי ספר עבור הילדים. את בית הספר הקימה החברה בעזרת תרומות של קרנות בין-לאומיות שונות. עד אז הילדים למדו ביישובי האזור: א-ראם, ביר נבאללה וירושלים. בהסעות של העירייה שהיו זכאים להם לאחר בניית הגדר לא רצו להשתמש. האוטובוסים, לטענתם, לא הגיעו באופן סדיר.

מלבד זאת מסביר אבו רמילה כי "אף אחד לא רוצה לדעת שהילד שלו נמצא כל היום מעבר למחסום". לאחר שנפתח בית הספר נאלץ משרד החינוך להכיר בו ויש לו כיום מעמד של "מוכר שאינו רשמי". כלומר חלק מהתקציב מגיע ממשרד החינוך, ההורים משלמים על חלק אחר.

אוטובוסים במזרח ירושלים צילום: שימי נכטיילר

ברחבי השכונה ההזנחה ניכרת לעין בכל פינה. לשכונה כביש ראשי אחד, המוביל לרמאללה ושופץ על ידי קרן של האו"ם. הרחובות הצדדיים הרוסים לחלוטין. עבור מערכת הביוב שהתושבים בנו בעצמם, שילמה כל משפחה 3,000 שקל לקופה המשותפת. לכן, אגב, טוען אבו רמילה, הוא היחיד שיודע בדיוק כמה תושבים יש בכפר. האשפה השרופה מתגוללת בכל מקום. הקבלן של העירייה מגיע, אבל חלק מהבעיה נובע מכך שהעירייה משלמת לקבלן לפי מספר תושבים נמוך בהרבה מהמספר האמיתי, 10,000, על פי אתר העירייה, אלא שעל פי הערכות מקומיות, מספר התושבים גדול פי ארבעה.

הכפר גובל כאמור בשטחי הרשות. כאשר חוצים את הכביש מביתו של אבו רמילה מגיעים הישר לתחנת משטרה פלסטינית. מדרכה אחת ישראלית, מדרכה ממול פלסטינית. אחת לכמה זמן צצה ידיעה על שוטרים פלסטינים שכיוונו את התנועה בכפר עקב ובכך "הפרו את הריבונות הישראלית במקום". מקריאת התיאור של אותם מקרים אפשר לחשוב ששוטרים פלסטינים השתלטו על רחביה. האמת הרבה יותר עצובה: המשטרה הפלסטינית נחלצת לסייע לשכנים שכמהים לקצת סדר והיגיון בשכונה הכאוטית שלהם.

למתבונן מבחוץ לא ברור מה ההבדל בין כפר עקב לאום שראיד, המועצה המקומית הפלסטינית שמעבר למדרכה. אבו רמילה מתעקש שיש הבדלים. ואכן במבט קרוב יותר הם ניכרים: באום שראיד לא שורפים זבל, המדרכות תקינות, עצים חדשים ניטעו. לא סביון, אבל מצב יותר טוב מזה שאצל השכנים בריבונות ישראלית.

לא עוזבים את העיר

מבחינה חוקית תושבי אזור שועפאת וכפר עקב מוגדרים תושבי ירושלים. לצד הזכויות הניתנות להם, הם זכאים להצביע לעירייה (אף שאינם עושים זאת) והם זכאים לביטוח לאומי. יש גם חובות: הם משלמים מסים, ארנונה וביטוח לאומי ואמורים להימצא תחת ריבונות החוק הישראלי.

אחת הזכויות הנלוות החשובות ביותר שהתעודה מקנה להם היא חופש התנועה ברחבי כל המדינה, אותו חופש שאין לנתיני הרשות הפלסטינית. בצורה זו הם יכולים להתפרנס מעבודה בישראל וגם סתם לרחוץ בים בתל אביב, אבל בניגוד לאזרחות, שכמעט בלתי אפשרי לבטל אותה, תעודת התושב יכולה להילקח מאדם בקלות יחסית.

בכל שנה שולל משרד הפנים כמה מאות או אלפי תעודות תושב של פלסטינים ירושלמים. מי שלא מסוגל להציג אישורי ארנונה וחשבונות המוכיחים שהוא גר בשטח המוניציפלי של ירושלים עלול למצוא את עצמו ללא תעודת תושב. לכן, אגב, הם מקפידים לשלם, בניגוד למיתוס. הסיטואציה הבעייתית הזאת הובילה למצב חדש: לפני בניית הגדר הייתה הגירה חופשית של תושבים אל מחוץ לשטח העיר. ברגע שהחלו העבודות בעוטף ירושלים השתנה כל המאזן הדמוגרפי באזור, לא בהכרח בצורה שממשלת ישראל כיוונה אליה.

כפר עקב צילום: שימי נכטיילר

אבו רמילה מתאר את המהלך שהחל ב-2004: "כאשר נבנתה הגדר, תושבים רבים היגרו פנימה אל תוך השכונות הערביות שבתוך הגדר, כי הם פחדו שהמדינה הולכת לנתק מירושלים את כל מי שנשאר מחוץ לגדר ולשלול ממנו את תעודת הזהות. אבל מאוחר יותר, מסביר אבו רמילה, כאשר הבינו התושבים שישראל אינה ממהרת לוותר על השכונות הללו, החלה נהירה עוד יותר גדולה לאזור העוטף, היכן שהשלטון הישראלי פשוט לא קיים. כל מי שעבר לרמאללה, א-ראם או ביר נבאללה בעשורים האחרונים אך חשש לאבד את תעודת הזהות שלו, חזר לכפר עקב ואזור שועפאת.

תושב כפר עקב (השם שמור במערכת) מציג סיבה נוספת לנהירה למקום: "כפר עקב הוא המקום היחיד שאני יכול לגור בו עם אשתי, שהיא תושבת השטחים". הסיפור טבעי מבחינתו לחלוטין. הוא פגש אותה ברמאללה, חמש דקות נסיעה מהבית שלו והם רצו לחיות יחד.

כיום אשתו היא בעלת אישור כניסה לישראל, לשאלתי האם הוא מתכוון לבקש עבורה תעודת תושב הוא צוחק במרירות: "בשביל זה צריך עורך דין יקר, שלוקח לך 10,000 דולר". הוא אולי לא מתכוון לבקש, אבל רבים אחרים כן. זה השינוי הדמוגרפי: הגדר תוכננה כדי שכמה שפחות פלסטינים יהיו תושבי ירושלים, אך למעשה היא מביאה לכך שיותר ויותר פלסטינים זכאים להכרה כתושבי העיר.

את אבו רמילה האפשרות להגיש בקשה לתושבות לא מרשימה. הוא מאמין שמה שקורה בכפר עקב הוא עניין של מדיניות מתוכננת להיפטר מהערבים. לפי הפרשנות שלו המצב המעורפל בכפר עקב הוא פיתוי שנועד למשוך את הערבים להגר לשם עד ש"בסופו של דבר יישארו משפחות בודדות בתוך הגדר ואז כל מי שגר מחוץ לה, ישללו את תעודת הזהות שלו".

המפלצות כבר כאן

מעבר לשאלה שתמיד מעסיקה את הממסד הישראלי, כלומר איך לקחת כמה שיותר שטח עם כמה שפחות ערבים, ההשלכות של ההגירה המאסיבית וההתנערות הישראלית מאחריות מובילות לתוצאות הרסניות עבור התושבים המקומיים.

הבנייה הבלתי חוקית בכל רחבי מזרח העיר היא בעיקר תוצאה של אי מתן רישיונות בנייה על ידי העירייה. אך אם בשכונות שמחוץ לגדר עוד מדובר בבתים פרטיים, בשכונות שמחוץ לה זו כבר תופעה פראית שאין סיכוי לעצור גם עם מאות בולדוזרים, והראשונים להיפגע הם כמובן התושבים.

בכל מקום בשכונות שמחוץ לגדר צצים עשרות בניינים, שכמו הוקמו בן לילה, בלי יד מכוונת. בכל מקום אפשר למצוא שלטים שמבשרים על פרויקט מגורים חדש. במונחים ירושלמיים מדובר בגורדי שחקים, בניינים בני עשר ו-12 קומות אפילו.

שכונת שועפט צילום: שימי נכטיילר

המחירים אטרקטיביים, המחיר לדירה של 120 מ"ר בכפר עקב עומד על כ-60 אלף דולר. 10,000 דולר בתשלום ראשון ועוד 500 דולר כל חודש. דירה דומה בבית חנינא יכולה להתחיל ב-250 אלף דולר. הבניינים החדשים בנויים בסטנדרט נמוך. כל בניין מסתיר לחברו את השמש. את מקומם של השטחים ציבוריים וגני המשחקים תופסים מגרשי גרוטאות של מתכת משומשת למכירה.

אבו רמילה מכנה אותם מפלצות, ואומר כי "איפה שיש קצת אדמה, בא קבלן פרטי ומקים בניין בלי תכנית, ואין עם מי לדבר, אי אפשר. אם אתה מדבר איתם מסמנים אותך כמשת"פ". הוא עורג לפיקוח של העירייה: "שהעירייה תבוא. לא אנחנו צריכים לבוא. העירייה לא עושה את העבודה שלה". הבית האחרון נהרס ב-2006, מאז לא ראו במקום פקח בנייה. תושב אחר מפחד: "מה יקרה אם תהיה פה רעידת אדמה? אף אחד לא יודע מי גר כאן בכל בניין".

קבלן ממחנה הפליטים שועפאת מסביר איך מתפתחת תעשיית הבנייה: אבא שלו קיבל פיצויים של כמה עשרות אלפי שקלים על תאונת עבודה, עם הכסף האחים קנו חלקת אדמה ליד המחנה והחלו לבנות עליה. הוא ואחיו אפילו לא חלמו ללכת לעירייה לקבל אישור כי ידעו שלא יקבלו.

גם את המעלית ייבאו בעצמם, 30 אלף דולר, מסין. את הדירות מכרו וברווח הם קונים עוד ועוד אדמות. כך הפכו ליזמי נדל"ן מקומיים. ענייני התכנון והבנייה נסגרים בין האנשים בצורה לא פורמלית. אחת החלקות שבבעלות המשפחה הייתה אמורה להסתיר את השמש לבניין של יזם אחר. הקבלן ויתר על בנייה בחלקה שלו בתמורה לג'יפ פורד.

הבניינים אמורים לענות על הצורך במגורים של אוכלוסיית ענק שהיגרה למקום בשנים האחרונות. בכפר עקב גרו 17 אלף איש עד בניית הגדר. כיום, חמש שנים לאחר החלטת הממשלה, לפי הערכת אבו רמילה גרים בה 35 אלף מחזיקי תעודת זהות ירושלמית ועוד כ~7,000 פלסטינים. המקום הכפיל את עצמו במעט יותר מחמש שנים וכל זאת בלי שיהיה בו מטר רבוע אחד מתוכנן. כך גם באזור מחנה שועפאת, שם גרים כ-60 אלף תושבים, פלסטינים וירושלמים, על פי הערכות שונות.

הבעיה, חשוב להדגיש, אינה מחסור כללי בשטח בנייה באזור ירושלים. העיירה בא ראם, למשל, שגובלת בשכונת כפר עקב אבל נמצאת מחוץ לשטח המוניציפלי של ירושלים, התרוקנה מרבים מתושביה, ומה שהיה פעם מוקד מסחר עבור ירושלמים רבים, הפך זה כבר לעיר רפאים.

בינתיים בכפר עקב ואזור שועפאת המבנה הקהילתי המסורתי קורס והשכונות, ללא שום תכנון עירוני, ליווי, או פיקוח, הופכות במהירות לשיכוני עוני ענקיים. תופעות כמו התמכרות לסמים, אלימות בתוך המשפחה וגניבות רק הולכות וגוברות. הכול כמובן בחסות ממשלת ישראל ועיריית ירושלים. מתחת לאף שלנו צומחים שיכוני עוני צפופים, מהקשים ביותר שאפשר לדמיין בארץ. על הפשע שפורח שם החברה הערבית כבר משלמת. בשנים האחרונות מגלה החברה הישראלית שגם היא משלמת מחיר יקר, שילך ויגבר.

פתח לשחרור קיטור

החלטת הממשלה מ-2005, שקבעה שהריבונות הישראלית עדיין תקפה בשכונות הללו, הייתה אמורה כאמור להסדיר לפחות חלק בסיסי מהצרכים של תושבים. מה מכל ההבטחות האלה מומש? בראס חמיס, הצמוד למחנה שועפאת, אכן קם בית ספר חדש.

הסעות התלמידים יוצאות, גם אם אינן סדירות תמיד וכרוכות בהליך משפיל של הצגת תעודות לידה מדי בוקר במחסום. מינהל קהילתי אכן הוקם. אך מלבד זאת לא קרה יותר מדיי.

סניף דואר וסניף משרד הפנים נפתחו במעבר קלנדיה, אך גם הם פתוחים רק יומיים בשבוע ובכל מקרה מצריכים מעבר מתיש במחסום. קווי מעבר הומניטרי לחולים - אין, מעבר מהיר לתחבורה הציבורית, שאושר כבר על ידי משרד התחבורה הישראלי - אין, סניף של שירות התעסוקה - אין, פיקוח עירוני או משטרתי - אין.

סניף דואר ישראל רקפת מולדר

מכל החלטות הממשלה, היחידה שהתממשה בצורה תקינה יחסית, הייתה הקמת מינהל קהילתי עוטף ירושלים, שפועל במסגרת החברה הירושלמית למתנ"סים. המשרד הראשי של המינהל ממוקם בתוך מחסום קלנדיה. המינהל שוכר שני חללים גדולים לטובת פעילות, האחד בשכונת השלום - שכונה של אנשים אמידים יחסית מבית חנינה שבתקופת הסכמי אוסלו עברו לגור ליד מחנה שועפאת וכיום הופכת לאטה לשכונת עוני - והשני בכפר עקב.

בתחילה המינהל לא התקבל בברכה על ידי התושבים. כתובות נאצה רוססו על הדלת של המרכז בכפר עקב. בסופו של דבר בהסכמת המנהיגות המקומית של אנשי תנזים וזרמים אחרים, הוא החל לפעול "בתנאי שלא יעסוק בפוליטיקה, ציונות וייהוד המקום", כדברי אחד הגורמים המקורבים לנושא. עכשיו, בחופשת הקיץ, המינהל מארגן כמה ימי כיף. "ימית אלפיים", "נחשונית", "מימידיון".

לכל יום כזה ייצאו כמאה ילדים. בכפר עקב יש גם ילדים פלסטינים רבים, הם יודעים מראש לא לבקש להצטרף לפעולות האלה. בינתיים מעבר לכביש, אבו רמילה מארגן קייטנה משלו, יומית. אפשר להגדיר את היחסים שלו עם המינהל תחרות ידידותית. המינהל לדבריו הוא לא גורם מספיק חשוב "יש להם כמה חוגים, זה מוריד ממני את הצורך לטפל בתחומים האלה", הוא אומר.

אבל תפקידו המרכזי של המינהל הקהילתי הוא דווקא בנושא התיווך מול הרשויות. "הגיחון" לא רוצים להיכנס? אוסאמה טוטאח דורש לרשום מספר תלונה. ב"בזק" עושים בעיות? טוטאח יתקשר. לעיריית ירושלים שווה להחזיק גוף כמו המינהל. עלה התאנה הזה משמש צינור לשחרור קיטור ומאפשר לרכך מעט את כעס התושבים. כל זאת בעלות שנתית של כ-1.3 מליון שקלים, תקציב קטן בהרבה מכל מינהל אחר בירושלים, גם כאלה המטפלים בכמות קטנה יותר של תושבים. הרבה פחות מהעלות של החזקת מערך עירוני מתפקד של תשתיות, חינוך ופיקוח עירוני.

בסופו של דבר מה שנשאר מכל ההתחייבויות היא בעיקר תחושה של נתק מהמדינה ושל "איש הישר בעיניו יעשה". גופים כמו "בזק", שירותי הכבאות ו"הגיחון" כמעט ולא נכנסים. מד"א מגיע עד המחסום בלבד. הפיקוח העירוני מזמן לא שם. המדינה הפקירה את התושבים מאחורי הגדר.

מי הריבון

בישראל אוהבים לעתים לתקוף את התושבים הערבים על הכאוס שבו הם חיים. המקרה של השכונות מחוץ לגדר מוכיח מצב הפוך. התושבים, באמצעות גופים קהילתיים כמו החברה לפיתוח כפר עקב וועדי התושבים של ראס חמיס, מנסים בכל כוחם לקיים חיים ראויים בסביבתם. אף אחד מהם לא אוהב את העירייה, הממשלה או המשטרה, ובכל זאת הם מוכנים לשתף עמן פעולה כדי להפוך את חייהם למעט יותר נסבלים.

בכפר עקב מי שמנהל את העניינים, לפחות עד לאחרונה, הם אנשי התנזים ממחנה הפליטים קלנדיה הסמוך. תושב הכפר שמעדיף להישאר בעילום שם מסביר: "התנזים עושים עבודה טובה בסך הכול. אם מישהו מטריד נשים הם מזהירים אותו, או אם מישהו פותח מקום שמוכר אלכוהול או חנות אינטרנט שמציגים בה דברי זימה - הם ידברו איתם".

צעירים פלסטינים מיידים אבנים לעבר כוחות הביטחון בירושלים צילום ארכיון: פלאש 90

באזור שועפאת המצב מורכב יותר, אין תנזים. מה שיש בעיקר הוא פשיעה. ליד המחסום שמהווה את פתח הכניסה היחיד לירושלים עבור השכונה המוקפת בחומה מכל צדדיה, מתנהלת מכירת סמים כל יום באין מפריע. ג'מיל סנדוקא הוא המוכתר של ראס חמיס. סנדוקא, בשנות השלושים לחייו, אב לשלושה שנבחר בבחירות דמוקרטיות בין התושבים.

"יש לו הרבה ביקורת על המשטרה אבל במסגרת המאמצים שלו לשמור על שלום באזור רווי הפשע, הוא עובד עם המשטרה בוועדה לגישור ופישור. סנדוקא: "כאשר קורה רצח, אנחנו, באישור ותיאום עם הרשויות, מפשרים בין הצדדים כדי שלא תהיה נקמה. ברצח האחרון שהיה, קבענו שמשפחת הרוצח צריכה לשלם מאה אלף דינר למשפחת הנרצח כפיצוי. זה כמעט 600 אלף שקל".

המשטרה הסירה את ידה מהמקום, לשועפאת ייכנס שוטר רק לעתים נדירות. פעם בשנה נערך מבצע אכיפה ואז גם מגיעות מהומות שבהן משתתפים ילדי המחנה, שרובם מכירים את היהודים רק בדמותם של השוטרים או החיילים.

המבצע השנתי השנה היה בפברואר והמהומות שהתחוללו בכפר בעקבותיו זכו לכמה אזכורים שטחיים. אחר כך כולם שוב שכחו משועפאת, אבל בינתיים עוד גורמים נכנסים לשטח. במבנה הסמוך למינהל הקהילתי בשכונת השלום, אפשר היה לראות בשבועות האחרונים את דגל חמאס מתנוסס בגאון.

בכפר עקב המצב עוד יותר מוזר. ב-2006 בהסכמה בין קציני משטרה לקציני צבא, ללא החלטה רשמית של הממשלה, הוחלט שחטיבת בנימין של צה"ל תהפוך להיות הגוף האחראי על כפר עקב. משטרת ירושלים הפסיקה להיכנס. ובמילים אחרות: חלק מירושלים נמצא תחת ריבונות צבאית בפועל.

העירייה מצדה כבר הכירה באופן רשמי באבדן הריבונות הזה. יקיר שגב הכריז על כך בכנס של תא אופק באוניברסיטה בתחילת השנה. "השכונות נמצאות מחוץ למרחב הטיפול של מדינת ישראל, ובוודאי של העירייה", אמר שגב בכנס, "מבחינה מעשית - זה רמאללה. חוץ מהימין החצי הזוי, אני לא מכיר אנשים שבאמת מנסים להחיל ריבונות ישראלית באזורים הללו".

מגרש בעיסאוויה צילום: שימי נכטיילר

אבו רמילה מכפר עקב זועם על האמירה הזו, לא משום שאכפת לו להפוך לנתין של הרשות, אלא בגלל הזלזול במצב התפר, שבו התושבים כלואים כסוג של בני ערובה. "אל תדבר איתי על יקיר שגב. הוא אפילו לא מכיר בכך שיש כפר עקב על המפה", כועס אבו רמילה.

"הוא אמר בעיתון שהוא ויתר על השכונות, אבל מה שחשוב לי הוא המשפט האחרון שהוא אמר על כך שהממשלה לא נותנת תקציבים. הוא רוצה להסיט את הלחץ מהממשלה אל העירייה. הוא לא יודע איפה הוא יושב, הוא אדם בתפקיד שלא מתאים לו. אתה אחראי על מזרח ירושלים? תרד לרחוב, תראה מה מתאים לתושבים האלה, תראה מה חסר, מה מתאים להם. מצד אחד אין תכנית מתאר, אין שום תכנית בניין עיר, מצד שני האוכלוסייה גודלת. לאיפה הם ילכו?".

מנהיגות א-פוליטית

התושבים בשכונות שמחוץ לגדר תקועים בין ישראל ובין הרשות. קשה לקבוע מה הם רוצים כציבור, אבל אפשר לראות שבשכונות עוטף ירושלים יש סוג חדש של מנהיגות: מצד אחד זו מנהיגות מקומית אותנטית שצומחת מהשטח ומחוברת לצרכי התושבים; מצד אחר זו מנהיגות מאוד לא פוליטית שאין לה השפעה מספיק חזקה ברחוב הפלסטיני.

המנהיגות המקומית הזו מייצגת היטב את הטענה שהתודעה הלאומית של ערביי ירושלים מפוררת. המנהיגים של כפר עקב מדברים כאילו מחנה שועפאת, שנמצא מרחק חמש דקות נסיעה מהם, לא קיים, וההפך. מה שמעניין את תושבי כל שכונה הוא מה שקורה אצלם עכשיו.

אף אחד מהם, באוזני עיתונאי ישראלי לפחות, לא ידבר על מדינה פלסטינית או על עצמאות לאומית. השנאה לכובש עדיין נשארה, אבל כבר לא מדברים בסיסמאות של הפת"ח כמו בעבר. המונח שחוזר על עצמו הוא השאיפה ל"חיים נורמליים". בישראל או ברשות, לא כל כך משנה.

יקיר שגב, אחראי על תיק מזרח ירושלים צילום: שימי נכטיילר

אחמד (השם המלא שמור במערכת) ממחנה שועפאת אומר, למשל, שהוא דווקא מעדיף את השלטון הישראלי על פני הכאוס של הרשות: "יש גזענות ואפליה בישראל, אבל לפחות כאן אם השב"כ עוצר אותך אתה יכול לראות עורך דין תוך כמה ימים, שם יש כמה מנגנוני ביטחון ובן אדם יכול פשוט להיעלם".

אוסמאה טוטאח, מנהל המינהל הקהילתי של העירייה, היה רוצה לראות במקום חילופי שלטון, אבל גם הוא לא מזכיר את המילה מדינה: "אני רוצה שהרשות תשלוט פה. אתה חושב שברמאללה יכול לקרות משהו כזה, שחמושים משתלטים על בית ספר? אין דבר כזה. היכן שיש שלטון פלסטיני חזק אנשים לא פוחדים".

אם תהיה תחת שלטון הרשות ותוותר על המעמד של תושב ירושלים אתה למעשה נכנס לכלא גדול. לא תוכל לנסוע לתל אביב ולים או לעבוד בישראל.
"אני נוסע לתל אביב פעם בשנה. אני יכול לוותר על זה. מה שחשוב לי זה לגור כאן ולהתפלל באל-אקצא ביום שישי".

מחברת "הגיחון" נמסר בתגובה כי "'הגיחון' מטפל באופן שוטף בכל בעיית ביוב בכפר עקב בהתאם לפניות שמתקבלות במוקד 'הגיחון' מהתושבים".

ממשטרת המחוז נמסר בתגובה כי "האחריות הפלילית על מחנה הפליטים שועפאת וכפר עקב הינה של משטרת ירושלים. לטענות המועלות אין כל בסיס ואחיזה במציאות. כוחות מג"ב עוטף ומרחב ציון וכוחות נוספים מסיירים באופן קבוע ושוטף במחנה פליטים שועפאת".

עוד טוענים במשטרה כי "כשכוחות המשטרה, מד"א וכיבוי אש מוזעקים לטפל באירועים קטנים או גדולים, שחלקם אף כרוך בהצלת חיי אדם, הם נרגמים באבנים בכל פעם מחדש. "באשר לכפר עקב, האחריות הביטחונית הינה של צה"ל. כוחות משטרה נכנסים לכפר לטפל בעבירות פליליות בתאום עמו.

"לעניין השתלטות חמושים על בית הספר הרי שגם עניין זה לא היה ולא נברא. מדובר בסכסוך בין מנהל בית ספר להורה אחד התלמידים, על רקע אישי, שבמהלכו הגיע גבר חמוש ברובה, איים על המנהל בנשק ונמלט. כוחות המשטרה הגיעו למקום פתחו בחקירה ועצרו שני חשודים במעורבות בסכסוך ובאיומים".

תגובת העירייה

מהעירייה נמסר בתגובה: "העירייה מספקת שירות לשכונות עוטף ירושלים בתחומי הניקיון, התשתיות, החינוך והתברואה כבכל שכונות העיר. העירייה פועלת בשיתוף משטרת ישראל, חטיבת בנימין והשירותים הביטחוניים במקום.

"שירותי ניקיון ופינוי מצבורי אשפה ניתנים באופן שוטף באמצעות קבלנים, ורק בחודש מאי האחרון הציב האגף לתברואה עוד 16 מכולות אשפה בתיאום עם המינהל הקהילתי ונציגי השכונות. שירותי הכבאות וההצלה ניתנים באופן מיידי על פי הצורך.

ניר ברקת צילום: יששכר רואס

"כמו כן, מתואם סיור מקצועי של גורמי התפעול העירוניים בכפר כדי לזהות את הפערים והבעיות הדורשות טיפול. כמו כן, נבחן תהליך שיאפשר מענה שוטף יעיל יותר באמצעות המינהל הקהילתי עוטף ירושלים.

"לפני כמה חודשים קיימה העירייה מבצע ניקיון ושיפור תשתיות רחב היקף במחנה שועפאת, ובשכונת השלום נוקו מצבורי אשפה, הוחלפו מכלי אשפה שניזוקו והוספו מכלים נוספים. כמו כן, ביצעה העירייה עבודות לריבוד ותיקון כבישים, וכן בניית מדרכה חדשה בכניסה למחנה הפליטים לרווחת התושבים והתלמידים העוברים במקום.

"כמו כן, פונו רוכלים בלתי חוקיים שחסמו מעבר הולכי הרגל ותלמידים ונסללו מדרכות חדשות ולהבטחת בטיחותם. "העירייה לקחה אחריות על תכנון דיור עתידי לתושבים יהודים וערבים כאחד, דבר אשר הוזנח תקופה ארוכה.

"בימים אלה העירייה מקדמת כ-60 תכניות למתחמי איחוד וחלוקה לבניית יחידות דיור בבית חנינא ושועפאת ובאזורים נוספים כל התכניות הללו מיועדות לתושבים הערבים במזרח העיר במטרה להתגבר על מצוקת הדיור הקשה ולאפשר לציבור הערבי בנייה חוקית ומסודרת עם תשתיות מודרניות.

"בשכונת כפר עקב קיימים שני בתי ספר, שבהם לומדים כ-1,800 תלמידים, תחת אחריות העירייה במעמד רשמי מוכר. הפיקוח והתקצוב שלהם הינו מטעם משרד החינוך והעירייה. כמו כן, קיימים שלושה ביתי ספר נוספים במעמד מוכר שאינו רשמי בתקצוב ובפיקוח של משרד החינוך".

יקיר שגב מסר בתגובה כי "לתפיסתי, שינוי מהסוג שמייחל לו אבו רמילה יכול לבוא רק במסגרת של תקציבים ממשלתיים. הפערים במזרח העיר הם אדירים, ובוודאי בשכונות העוטף. חוסר תשומת הלב הממשלתית לשכונות האלה והעדר ההשקעות המוחלט בהן, גרם דה פקטו לאיבוד הריבונות הישראלית בהן".