השלטים מספרים: כאן היה מרכז התרבות והבוהמה של ת"א
כמעט על כל בניין במרובע הרחובות גורדון, פרוג, דב הוז ופרישמן תלוי שלט הנצחה. עשרות שחקנים, במאים ורקדנים התגוררו במקום. השופט בדימוס שלי טימן, בנו של מנהל תאטרון האהל יעקב טימן: "במתחם הזה התרכזו כל חיי הבוהמה של ת"א"
זה מקסים, ראשית מכיוון שעיריית תל אביב בדרך כלל מעדיפה להרוס ולא להנציח, ושנית מכיוון שכל יציאה מהבית היא אופציה לשיעור חינם אין כסף: כאן גר אברהם שלונסקי, כאן עבד יעקב שבתאי ומכאן השקיפה אל הים רחל המשוררת.
פרוג 33. כאן גרו השחקנים אהרון מסקין ורפאל קלצ'קין
צילום: נאור רהב
מיטיבי לכת יעידו כי ברחובות הכל כך תל-אביביים גורדון, דב הוז, פרישמן ופרוג שיעור ההיסטוריה הזה מקבל משנה תוקף. כמעט על כל אחד מהבתים במרובע הרחובות הקטן תלוי שלט המספר על ייחוסו של הבניין: כאן חי מנחם גנסין, מייסד הבימה, סמוך לו התגורר שחקן האהל יעקב טימן, ובמרחק כמה בתים משם נהגה להתפדר הגדולה מכולם חנה רובינא.
בירור קצר מעלה כי באיזור גרו בעבר שחקני התאטרון הלאומי הבימה ושחקני תאטרון האהל, לצד מעונות עובדים שקמו במקום. התוצאה: ממרובע הרחובות הקטן הזה בלב העיר
יצאו שחקנים מפורסמים, אנשי צבא, שופטים, אמנים, מוזיקאים, אנשי אקדמיה וסופרים, ולכולם זיכרונות איתנים מהשכונה המיוחדת.
כך לדוגמה, בין בתיהם של רובינא, טימן, צבי פרידלנד ואחרים חיו גם הסופרת ימימה אבידר טשרנוביץ', הפיזיקאי ד"ר משה פלדנקרייז (ממציא השיטה) והרקדנית גרטרוד קראוס.
היום, כמעט שמונים שנה אחרי, נותרו בשכונות מעט מאוד מהילדים ומהנכדים של התושבים המקוריים (נכדו של השחקן זאב ברבן חי כיום בביתו), ואלו המעטים יודעים לספר סיפורים נפלאים על ימי העבר.
מכל קצות העיר
לפני קום המדינה, באמצע שנות השלושים, קמו להן שתי שכונות שכנות בלב תל אביב: מעונות עובדים והשכונה של שחקני הבימה.
השחקן אמנון מסקין. "בתור ילד הייתי עולה לרובינא, לגנסין ומתארח אצל כולם" צילום: אריק סולטן
את שכונת מעונות עובדים הקים האדריכל אריה שרון, שידוע בעיקר על שום היותו אחראי לתוכנית האב הראשונה שנוצרה למדינת ישראל. בתוכנית זו הוא מימש את חזונו הציוני, ושם דגש על יישובי הספר. אכן, אפשר למצוא דמיון רב בין השיכונים שנבנו בכל עיירות הפיתוח בישראל ובין שכונת מעונות עובדים, מבחינת מראה לפחות, היגיון בתכנון וגישה מרחבית.
"הרעיון של מעונות עובדים כשמו כן הוא, זה היה המקום של הפועלים. מגורים קומונליים, זולים, עם חדרי כביסה משותפים על הגג וחצרות פנימיות משותפות", מספר צפריר קורציה, מדריך טיולים ותיק בתל אביב.
"השכונה התנהלה כמו קומונה. את המודל הזה שכפלו מאוחר יותר בערי הפריפריה: בבאר שבע, באופקים ובערים אחרות. בתל אביב זה עבד מצוין כי מצד אחד היה בה כל הטוב של הרעיון השיתופי, ומצד אחר היא הייתה עיר עם מקומות תעסוקה, תרבות ענפה ומה לא. באופקים זה כמובן לא עבד באותה צורה".
שכונת מעונות עובדים קמה כמעט באותו זמן שגם תאטרון הבימה החליט לדאוג למגורים של שחקניו. האדמה הייתה שייכת לקרן הקיימת לישראל, ואת השכונה של הבימה תכננו שניים מהאדריכלים הגדולים של תל אביב וישראל: ג'ניה אברבוך, שתכננה בין השאר את כיכר דיזנגוף וחלקים ביריד המזרח, וזאב רכטר, אביו של האדריכל יעקב רכטר וסבם של היוצר יוני רכטר ושל השחקנית דפנה רכטר, שהיה ממבשרי המודרניזם באדריכלות הישראלית, וכמו אריה שרון, היה מושפע מתנועת הבאוהאוס הגרמנית.
ימימה אבידר טשרנוביץ', מי שכתבה את "שמונה בעקבות אחד", "סיפורים לרמה", "מוקי השובב" ועוד סיפורי ילדים רבים ומקסימים, התגוררה במעונות עובדים עם בעלה יוסף אבידר.
בתה, דנה אבידר טשרנוביץ', כיום תושבת ירושלים ובעבר ילדת מעונות עובדים, מספרת: "אמא הייתה גננת במקצועה, והעבודה הייתה מקודשת. על כוס קפה בהרלינגר (היום במקום בר באותו השם, א"ד) היא הייתה כותבת את סיפוריה, לפני או אחרי העבודה, כי ישיבה בקפה בשעות העבודה הייתה משולה לחטא גדול של קפיטליסטים.
"הגן שלה היה בדרום העיר, לשם היא הייתה צועדת בכל בוקר ברגל. לילדים בגן היא הייתה מספרת כל היום סיפורים. אחרי מותה מצאנו בשולחנה קופסת קרטון, שם היו שמונה מחברות יומנים, שמתעדות את חייה מ-1919, ובין השאר גם את חוויותיה מהגן. היא מספרת שם על הבעיות של העולים החדשים מפולניה ומתימן.
"מכיוון שבתי הבימה גבלו במעונות עובדים ומכיוון שאמא הייתה חלק מהבוהמה התל-אביבית, האנשים האלה היו באי בתינו. היו בינינו קשרים יוצאים מן הכלל, ואני זוכרת את עצמי מאחורי הקלעים של הבימה בכל ההצגות שהציגו אז".
כשאבידר טשרנוביץ' אומרת "האנשים האלה", היא אכן מדברת על רבים וטובים שחיו ויצרו ברחובותיה של העיר ש"קמה לה מן החולות".
פרוג 27. כאן גר ממציא שיטת הפלדנקרייז צילום: נאור רהב
"אני חושב שמכל המקומות בעיר הגיעו כולם לשכונה שלנו", נזכר השופט בדימוס שלי טימן, בנו של יעקב טימן, שחקן תאטרון האהל ומנהלו. "אם מדובר במשורר אלכסנדר פן שגר בדיזנגוף, באברהם שלונסקי, באברהם חלפי, כולם עברו אצלנו או לידנו בכסית (היום קפה אידלסון שברחוב דיזנגוף, א"ד).
"באותו מתחם שלנו, בריבוע הקטן הזה ובכסית, התרכזו כל חיי הבוהמה וכל חיי התרבות. אלתרמן, סשה ארגוב, משה וילנסקי, לאה גולדברג, הצייר משה קסטל, המלחין מרדכי זעירא, יחיאל מוהר (אביו של עלי מוהר, א"ד) ורבים אחרים היו חברים של אבי, אז אפשר להבין בכמה תרבות היינו מוקפים".
טימן האב היה ממייסדי תאטרון הסאטירה הקומקום, ולאחר שנסגר הקים את המטאטא. בו בזמן הוא שיחק בתאטרון האהל וניהל אותו שנים רבות. אחיו, השחקן מאיר תאומי (אביו של השחקן עודד תאומי, א"ד), נהרג בשנת 1947 בפיגוע הירי שידוע בכינויו "רצח בגן הוואי", על שם בית הקפה בו אירע. המשפחה התגוררה בשכונת מעונות עובדים (גורדון 29), כמו רוב שחקני האהל.
את תאטרון האהל ייסד משה הלוי, גם הוא תושב השכונה (דוב הוז 9) בשנת 1925. ממש כמו הבימה, גם המייסדים והשחקנים של האהל היו בוגרי המהפכה הרוסית, והאמנות הייתה מחוברת בעיניהם בראש ובראשונה לאידאולוגיה הסוציאליסטית והציונית שלהם.
זה היה תאטרון בחסות ההסתדרות הכללית וכך הוא גם כונה בהתחלה: "הסטודיו הדרמטי שעל יד ועדת התרבות של ההסתדרות הכללית של העובדים העברים בארץ ישראל - אהל". התאטרון היה רוב חייו ברחוב בילינסון, במה שכונה אז "בית ארלוזורוב".
הרעיון בבסיס תאטרון הפועלים היה להביא תרבות גבוהה של מחזות בפני ציבור הפועלים. הלוי היה בעלה של רובינא, אך דבר נישואיהם "נשכח" ומאוחר יותר הוא נישא לשחקנית לאה דגנית, כוכבת התאטרון החדש שלו; עמה הוא חי בשכונה, ועמה הוא הביא לעולם את הזמרת אוהלה הלוי, שנקראה על שם התאטרון, ונישאה בבגרותה לשייקה אופיר.
בין כוכבי האהל היה אפשר למצוא את מאיר מרגלית, שמחה צחובל, אברהם חלפי ויעקב איינשטיין (אביו של אריק איינשטיין, א"ד).
משפחה שכזו
הסיפור של שחקני תאטרון הבימה דומה. הוא הוקם בישראל ב-1928 זמן קצר לאחר האהל (אך נוסד כבר ב-1917 ברוסיה ) ופעל כקולקטיב, בו כל שחקן היה שותף לרווחים ולהחלטות הרפרטואר והניהול.
חנה רובינא. "בכל שמחת תורה הייתה הצגה וכל השחקנים היו משתתפים" צילום: מתוך תוכניה
"כל שחקן שבא עם הבימה לישראל לאחר שחזרו מהסיבוב שלהם בעולם ב-1931, קיבל משכנתה בבנק אנגלו-פלשתינה על דירה שנבנתה על אדמת הקרן הקיימת לישראל" מספרת דליה פרידלנד, בתו של הבמאי והשחקן צבי פרידלנד. "שלא כמו היום, הבתים של הבימה היו בני קומה אחת או שתיים ועמדו על עמודים. מתחת לבתים לא היה אז כלום, וביניהם לא היו גדרות כלל.
"היינו קופצים מבית לבית דרך הגינות. כולנו היינו משפחה אחת גדולה של ילדי שחקני הבימה. ככה עברה הילדות שלנו. המטפלות שלנו היו לוקחות אותנו בכל פעם לבית של מישהו אחר. זה היה משהו מיוחד מאוד, קיבוץ קטן בעיר, של 'ילדי הבימה', ככה קראנו לעצמנו, וככה כולם קראו לנו".
פרידלנד היא בין היחידות שעדיין מתגוררות בשכונה, מאז ילדותה (פרוג 29), והיא מתרגשת מאוד מן ההתעניינות בהיסטוריה המקומית.
"בתור ילדה למדתי בגימנסיה שלווה, עד כיתה ד', ובכיתה ה' הייתי כבר מספיק גדולה כדי שירשו לי לנסוע לבד באוטובוס מספר 5 לגימנסיה הרצליה, שם אבא שלי ניהל את ה'חוג הדרמטי' המפורסם", היא נזכרת.
"זו הייתה הגימנסיה הראשונה בתל אביב, והצד התרבותי שם היה חשוב מאוד. בכל יום שישי הייתה קבלת שבת ובה קראו ושרו. השואו הגדול היה בכל שנה בחנוכה. בכל חג הועלתה הצגה של חוג הדרמה בניהולו של אבי. את הצגת המחזה ליוו תזמורת חיה ומקהלה. מכיוון שזה חג של שמונה ימים, הם היו מציגים את ההצגה בכל יום.
"מכל העיר באו לאולם הגימנסיה, שהייתה בו במה עם יציע. ההצגות היו מפוצצות, וזה היה מרשים מאוד. לפעמים הוא היה מביים גם אופרות. גם אני השתתפתי באחת - ב'אורפיאוס ואארודיקה'. לצד המוזיקלי הייתה אחראית הדסה שרמן המיתולוגית, וזאב פרידלנדר בעלה היה מנצח על התזמורת".
השחקן אהרן מסקין, המזוהה כל כך עם התאטרון, הוא גם אביהם של איש הרדיו יובל מסקין והשחקן אמנון מסקין. מסקין האב הצטרף לתאטרון הבימה ב-1922 ברוסיה , ונשאר לשחק בו עד יום מותו.
בבניין שהתגורר בו (פרוג 33) חיים עד היום שני בניו. "כל הריבוע הזה של הבניינים היה משפחתי מאוד", אומר בנוסטלגיה אמנון מסקין. "הייתי עולה לרובינא, לגנסין, ומתארח אצל כולם, אוכל עוגות. היו אז מעט ילדים והרבה הורים, ולכן גם היה קשר מובן מאוד מאליו לדליה (פרידלנד) ולכל האחרים. גרנו דלת ליד דלת, ולא יכולת שלא לצאת ולראות את חבריך כל הזמן. חברי התאטרון היו נפגשים גם בערבים. זה היה הדוק ומשפחתי".
לשני הקיבוצים העירוניים האלה - מעונות עובדים ושכונת שחקני הבימה - היו מכולות שיתופיות וערבי הוויי שכונתיים במיוחד. דנה טשרנוביץ' אבידר מספרת: "בכל שמחת תורה הייתה אצלנו מסיבה עם הצגה, וכל השחקנים היו משתתפים בה.
"אני זוכרת במיוחד את המסיבה בתום מלחמת השחרור. לא היה כלום מה לאכול, ואימא נתנה לנו לגזור תמונות של עוגות, ירקות ופירות ממגזין אוכל אמריקני שהיה לנו בבית. קישטנו את כל הבית באוכל. בחצות הלילה הגיע חבר קיבוץ עין חרוד, והביא אתו תרנגולת. אימא שמה פרימוס באמצע הסלון, והם בישלו תרנגולת לכל עשרות האנשים שהצטופפו אצלנו".
למרות אהבתו הרבה של טימן לתל אביב העכשווית, הוא נזכר בימים שלצד דגל ישראל היה נתלה ברוב גאון הדגל האדום: "הכרתי מעט מאוד קפיטליסטים בתקופה ההיא. אנחנו כולנו הסתובבנו בבגדי חאקי, חיינו בפשטות.
דב הוז 28. כאן גר מנחם גנסין, ממייסדי הבימה צילום: נאור רהב
"את כל הצעצועים עשינו בעצמנו. היינו מכינים עגלות של קוגלגרים, עשינו קורקינטים מעץ ומעגלות, ואתם היינו מתגלצ'ים מבן יהודה עד דיזנגוף את כל גורדון. היינו נהנים לראות את המכוניות היחידות שהיו אז בתל אביב שוקעות בחול של רחוב דב הוז".
היום טימן מתגורר בפרויקט במלצ'ט פינת שינקין, והוא מספר שהוא "מאושר לחזור למקורות, לשאוף את האוויר התל-אביבי. אין כמו תל אביב. בעולם. אני הולך ברחוב עם זוגות חד-מיניים, עם חד-הוריים, עם חרדים, חב"דניקים ובוהמיינים, וגם עם הפרחיאדה של שינקין. הכול מתקבל כאן. זו סביבה פתוחה ופלורליסטית, ואני אוהב אותה".
אחד הביטויים לפלורליזם התל-אביבי, ולפחות להיותה בירת התרבות והאמנות של ישראל, הוא הספר "פה גר", שעיריית תל אביב הוציאה לאור לפני כחודשיים. הספר, שנערך על ידי רותי בן שאול ודליה מגנט ונתמך על ידי ברכה נאמן, מנהלת אגף הנצחת אמנים בעירייה, מתעד מאות דירות בתל אביב שחיו בהן אמנים, ומספר על האמן ששמו מונצח.
נאמן מסכמת: "הספר מביא את סיפורם של כל היוצרים, האמנים, השחקנים, המשוררים והסופרים שהתגוררו בתל אביב, ולמעשה מעיד על היותה בירת תרבות עשירה בנוסטלגיה. מרובע הרחובות גורדון, דב הוז, פרוג ופרישמן מספר במיוחד את הסיפור הזה, ובמידה רבה גם את סיפורה של הציונות העובדת והיוצרת".
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם