רשמיו של אבנר נינו מלילה בליין הגייז התל-אביבי
לפעמים אומרים שתל אביב היא עיר של זימה, של כאוס, של חיים על הקצה, עיר ללא הפסקה. אני רוצה שהעיר הזאת תעצור, רק לרגע, תיקח הפסקה ותיתן לי לרדת
"שלמה, אנחנו מעשנים במונית, ונרצה גם לשמוע מוזיקה. בווליום גבוה", אני מודיע לו. "רק להיזהר על הריפוד", הוא עונה צרוד. "תגביר".
הגענו ליעד. הערב: ליין גייז. מארחת בכניסה, לא נחמדה, צעירה מידי לטעמי. משני צידיה שני בחורים, יפים מידי לטעמי, בשנות העשרים שלהם, מבוגר מידי לטעמי. לצידו של אחד הבנים, דמות גבוהה, גבוהה מאוד. הייתי רוצה לומר שמדובר בגבר אבל אין שום הוכחה שכך הדבר. פאה, עקבים. פרסונה מוחצנת, קולנית משהו: "מתוקה" היא זועקת, "לא, זה אין לתאר, חמודה".
נכנסנו. הרדאר שקיים בתוכי כל השנים והשתכלל כשעברתי לעיר, הראדר הזה שתפקידו לצוד אחר שלל פוטנציאלי, מישהו לקחת איתי הביתה בסוף הערב, מישהו שנראה כאילו אני כבר מכיר מילדות אבל לא מכיר כלל, מישהו לפתוח בפניו אלבום עם תמונות מטיולים משפחתיים.
אני, אני, אני ומה אתה חושב עליי. הרדאר הזה עובד עכשיו ביתר שאת. כוס משקה מושטת לעברי. עוד אלכוהול שיעזור לי להתמודד עם עומס הגירויים הבאים עליי לטובה. לטעום. לשתות. לאכול. לרקוד. לראות. הכל. מכל הבא ליד.
פתאום קורה משהו. מתוך החושך, מהפינה החשוכה ביותר: זוג עיניים נגלה אליי. הוא לובש חולצה לבנה, ג'ינס כהה ועל פניו סימן שאלה אחד גדול: מה אני עושה פה? במועדון הזה, בשעה הזאת, בעיר החלולה הזאת, בעולם הזה, שותה וודקה מקולקלת.
הוא פונה אליי עכשיו: "נהנה?" הוא שואל. "רגיל" אני עונה. "לא נמאס לך?" הפעם מאשים. "ממה?" אני מתגונן. "ממה נמאס לי?" הוא מתרחק אל תוך החושך. "ממה נמאס לי". "ממה נמאס לי?" הוא עונה. אוי, טעות שלי. אני בשירותים, מול הראי. זה אני. שיכור.
חוזר לבנות. הן כבר מדברות עם מישהו. בדיקה מהירה מגלה שאני מכיר את הבחור. יש מישהו שאני לא מכיר? שירים יד. הבחור מושיט לי יד ושפתיו העבות נעות בקצב של דיבור. אני לא שומע אותו. אני רוקד.
ואז עולה תמונה מאוד בהירה. של דשא. דשא ירוק. הכי ירוק שאתם יכולים לדמיין לעצמכם. אני ואמא ואבא בצפון בטיול של המשפחה. אמא מחבקת אותי. אני בוכה. למה? אני לא זוכר. בוכה כמו מטורף. אבא שלי הולך להביא את האוטו. אבא שלי בעיקר הלך להביא את האוטו. רוב הזמן.
הולכים לאכול. דיסוננס בין תאורה חזקה של מקום ציבורי לבין חושך בעיניים. המטרה - ללכת ישר, לדבר ולעניין. לצדי אני רואה מישהו שכנראה בא איתנו מהמסיבה. הבנות מזמינות לנו ארוחת בוקר. הבחור, נראה מוכר, יושב בשקט, רק מסתכל, לא מדבר, לובש חולצה לבנה וג'ינס כהה.
עכשיו במונית. הבחור ואני יושבים מאחורה. אני והשלל בדרך הביתה. "נהג, איך קוראים לך?" אני מקרקר. "שלמה" הוא מקרקר בחזרה. "שלמה, אתה יכול לכבות הסיגריה? אני לא נושם" אני מחרחר. "אין בעיה". "ו...שלמה..." אני מוסיף, "אתה יכול לכבות את המוזיקה?"
"מה שתרצה" הוא עונה. הבנות כבר ישנות. אני מפנה את המבט לכיוון המושב שלידי, זמן לפתוח מתנות. פתאום אני מבין שאת הבחור בחולצה הלבנה לא ראיתי מאז המפגש בשירותים. המושב שלידי ריק. כל מה שאני רואה מצד שמאל זה חלון שממנו נשקף דשא. דשא ירוק. הכי ירוק שאתם יכולים לדמיין לעצמכם. ואני בוכה. למה? אני לא זוכר. בוכה כמו מטורף. השמש עולה, כאילו בכוונה.
זריחה. לפעמים אומרים שתל אביב היא עיר של זימה, של כאוס, של חיים על הקצה. עיר ללא הפסקה. אני רוצה שהעיר הזאת תעצור, רק לרגע, תיקח הפסקה ותיתן לי לרדת.
עכשיו בא לי להקיא.
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם