המוסד: נסגר "קפה אולגה", הבית השני של האליטה התל-אביבית
רון חולדאי הקים שם את מטה הבחירות הראשון שלו, יהונתן גפן כתב עליו שיר, וכתבי רכילות נהגו להטמין בין שולחנותיו מכשירי ציתות. לאחר 51 שנות פעילות נסגר "קפה אולגה" התל-אביבי. איציק רוזנשטוק, הבעלים: "בשבילנו זה לפרק חתיכת חיים"
בטקס כמעט ספונטני פקדו ביום שישי שעבר כ-600 איש את המדרכה וחלק מהכביש שמחוץ למסעדה היהודית הוותיקה "קפה אולגה", שנסגרה לפני כשבוע לאחר 51 שנות פעילות. הזמר גבי ברלין הפציע בשירה בציבור, צלם תיעד את הנעשה לסרט דוקומנטרי על המקום, וראש העירייה רון חולדאי מיהר לסיים את תכנית הרדיו שלו בתחנה 103FM (במילים "אני מאוד ממהר כי אני צריך ללכת לאירוע עצוב") וחש למקום.
בעקבותיו הגיע גם המאזין אפי שטנצלר, ראש עיריית גבעתיים לשעבר, ששמע ברדיו לראשונה על הסגירה. אפילו ראש הממשלה לשעבר אהוד אולמרט, שלא הצליח להגיע, דאג שישלחו אליו את ספר האורחים כדי שיוכל לכתוב בו הקדשה חמה.
למרות הצער הרב שהלקוחות חשים, גם הם יודעים שאין למי להפנות אצבע מאשימה. סגירת המקום מגיעה לא בגלל איזו גזרת נדל"ן או פשיטת רגל אלא מסיבה פשוטה הרבה יותר: איציק רוזנשטוק, בעליו של הקפה, שעם אחותו רבקה ירש את המקום מהוריו, פשוט התעייף.
מיום שהיה בן שש ועד היום, כשהוא בן 57, הוא אכל, חלם ונשם את "אולגה". במשך יותר מיובל, בכל ימות השבוע להוציא את יום שבת, מהשעה 6:00 בבוקר עד 1:00 בלילה - הוא טיפל במשלוחים ובהזמנות, סחב בקבוקים וארגזים, "הרים, הוריד, הכניס, והוציא", לדבריו, ושימש גם אוזן קשבת ללקוחות הקבועים הרבים שראו בו סוג של אב רוחני וחבר, שנכון תמיד לעזור בעת צרה.
כך למשל כשנסע אחד הלקוחות לחו"ל הוא סמך עליו שידאג למזון ולהחלפת קלטות הווידאו של אמו הישישה והחולה שנשארה לבד בבית; במקרה אחר הפקיד ישעיהו וינברג,
אבל רוזנשטוק כאמור התעייף. לאחר שנה של חיפושים אחר השוכר האידאלי למקום הוא מצא את קורין שחר, שעלתה לארץ מבלגיה לפני 14 שנים, ומאז שאפה להקים בית קפה משלה. שחר מבטיחה לשמר כמה ממנות הדגל של המקום - ובהן כבד קצוץ, מרק גולש וטשולנט - אך להוסיף גם מנות גורמה ולעשות שיפוץ מסיבי. בעוד כחודש וחצי תתקיים בז'בוטינסקי 110 הפתיחה המחודשת של המקום. הפעם יקראו לו "קפה קורין".
"והנה בעיר העברית הראשונה, על החולות, התגלה שדה אהבה, שאותו פיתחתם וטיפחתם, הלוא הוא שדה אולגה" (הבמאי יצחק צפל ישורון כותב בספר האורחים)
"קפה אולגה" (או בשמו המלא: "בית הקפה של אולגה") הוקם באפריל 1959 על ידי אהרון ואולגה רוזנשטוק, שניהם ניצולי שואה, ומיד הפך לעסק משפחתי, שהיה חלק חשוב בחיי המשפחה. אולגה נפטרה כשהייתה בת 42 בלבד, ואהרון המשיך לעבוד בקפה עד יומו האחרון, בגיל 93.
כאמור, לאחר מותם עבר ניהול המסעדה לבן איציק, שלמד באוניברסיטה דווקא גאולוגיה של ארץ ישראל ("רציתי להיות ארכאולוג ונהייתי מסעדן"). בכלל, נדמה שגם אם היה איציק מנסה בכל כוחו לברוח מענף המסעדנות, הוא לא היה מצליח, שכן מלבד הייחוס המשפחתי המכובד שלו, גם לאשתו ויטה ייחוס מכובד כשלעצמה - היא נכדתו של מייסד רשת בתי הקפה "קפולסקי".
עוד לפני שהפך "קפה אולגה" למוסד תל-אביבי ידוע, הוא היה בימיו הראשונים מקום קטנטן, פחות ממחצית של מה שהוא היום, ופעל כקיוסק. להוציא את מבנה הגימנסיה הרצליה - שעבר למשכנו החדש ברחוב ז'בוטינסקי רק כשנה קודם לכן - וכמה בתים, מסביב היו רק שדות, ביצות וחולות.
מדי יום נהג אהרון לדחוף את עגלתו העמוסה כל טוב עד פתחו של התיכון, ומעבר לגדר מכר לתלמידים ארטיקים, סנדוויצ'ים, חומוס ושוקולדים. "לא היה פה כלום, זה היה קיבינימט", מספר רוזנשטוק, "וכששאלתי את אבא שלי למה הוא קנה מקום דווקא כאן, הוא אמר שאל"ף, אין לו כסף למקום בדיזנגוף, ובי"ת, סיפרו לו שמתכוונים לבנות פה, שלכאן העיר תצמח ושמדברים כבר על איזו כיכר שתיבנה".
בין לבין החלה אולגה לבשל את המאכלים הרוסיים והיהודיים שעברו בירושה במטבח משפחתה, ועוברי אורח שהזדמנו למקום וטעמו את מעשי ידיה החלו להפיץ את הבשורה על אודות המעדנים המתבשלים בקצה העולם. "פתאום הפכנו להיות מקום שמוכר אוכל", מספר רוזנשטוק. "אנשים התחילו להגיע, והמקום תפס. לא היה פה אפילו כביש, וחניה כמובן הייתה אז בשפע".
איציק ורבקה התגייסו למאמץ שבבניית העסק המשפחתי, וכבר כילדים כילו את מרב זמנם במסעדה: "אחרי הלימודים באנו לכאן כדי לעשות שיעורים, בתיכון היינו מגיעים בערבים ובחופשות להחליף את ההורים ולסגור את המקום, ואחר כך גם בתקופת הצבא. כל חיי התנהלו תמיד במקביל גם פה".
"קפה אולגה" צמח, ועם הזמן החל לצבור לקוחות, רובם ככולם קבועים, ממגוון הקשתות החברתיות: פוליטיקאים, אמנים, עיתונאים, אנשי עסקים ואקדמיה, עורכי דין וסתם שכנים. זה לצד זה ישבו במשך עשרות שנים חברי הפרלמנט הבולגרי, הזונות שעמדו בקרן הרחובות ארלוזורוב ודרך נמיר, אנשי הצמרת הביטחונית וסגל מורי הגימנסיה.
בין הלקוחות הקבועים של המקום אפשר למצוא שמות כמו יהודה פוליקר, שלמה ארצי, יהונתן גפן, השרים לשעבר יצחק מודעי ז"ל ואברהם הירשזון, דן מרגלית, חיים יבין, מזכ"ל ההסתדרות לשעבר חיים הברפלד, האמרגן מיכאל תפוח, בכיר השב"כ לשעבר יוסי גינוסר ז"ל, המלחין אפי נצר, השר עוזי לנדאו והזמרות אסתר עופרים וחוה אלברשטיין. אפילו השחקנית המנוחה פארה פוסט קפצה לקפה בביקורה הנודע בארץ בסוף שנות השבעים.
כמו הלקוחות הנאמנים, גם התפריט של אימא אולגה כמעט לא גדל או השתנה, ולמתכונים הרשומים שהשאירה אחריה לא התווספה אפילו חצי כפית מלח. הטבח הצעיר ביותר במטבח אגב הוא פנסיונר שעובד במקום משנת 1974.
"זה פשוט קרה באופן טבעי", מסביר רוזנשטוק את נהירת הידוענים לקפה. "הרבה פשוט גרו או עבדו בסביבה, וראו בקפה בית. עפרה חזה למשל, שהייתה מקליטה באולפני טריטון שהיו בכיכר, הייתה קוראת לאבי 'סבא אהרון שלי'. אפילו שכל הזמן היו מתקשרים ואומרים 'שמענו שזה וזה יושבים אצלך', מעולם לא העברנו ידיעות לטור של 'רחל המרכלת' מהעולם הזה. המקום היה תמיד דיסקרטי, ושום דבר לא התגלה. מעולם גם לא ליקקנו לסלבים, שזו בכלל מילה חדשה. הם באו בגלל האוכל ונשארו בגלל היחס, השירות והידיעה שמילה מכאן לא תצא החוצה".
רוזנשטוק יודע לספר כי לא פעם מצא מכשירי ציתות שהטמינו רכילאים ועיתונאים שונים במתקנים של הסוכר. פעם הוא אפילו מצא מכשיר ציתות בתוך זר פרחים שנשלח למקום.
"בחמש השנים שחולדאי ניהל את הגימנסיה, אולגה הייתה כמו הבית שלו", הוא מספר. "הפכנו להיות חברים טובים, ועד היום הוא היה עוצר פה בדרך הביתה ב-23:00 בלילה, מכבה את הפלאפון כדי שלא יבלבלו לו את המוח, ואומר לאשתו יעל שאם היא רוצה להשיג אותו, אז שתתקשר לטלפון של 'אולגה'".
חולדאי מצדו מודה ש"אולגה" היה תמיד יותר מבית קפה עבורו. "כשאתה חושב על 'מקום אהוב' בעיר מסוימת אתה חושב כמובן על בית", הוא כתב במרס אשתקד במעריב, "ומלבד בית משפחתי, יש לי בתל אביב עוד בית אחד - חם ומחבק כמוהו ולפעמים, נוח אפילו יותר - כי בו אני לא צריך לטרוח, וכל מה שאני מבקש מוגש לי לשולחן בלי שאזיז אצבע. שמו של הבית השני הזה הוא 'קפה אולגה'".
"בקיבוץ כידוע יש לכל 'ילד חוץ' הורים מאמצים", המשיך חולדאי. "לפני 16 שנה כשהגעתי לתל אביב כ'ילד חוץ' לנהל את הגימנסיה הרצליה... איציק וויטה, יורשיו וממשיכי דרכו של אהרון ב'קפה אולגה', הממוקם חמישים מטר מהגימנסיה, היו להוריי המאמצים בעיר הזאת"
לדברי חולדאי, לקפה היה גם פקיד משמעותי בתקופת הבחירות הראשונות שהתמודד בהן: "בפנים, אפשר... להישאר שעות בלי חשבון ולהפוך את המקום למעין משרד אלטרנטיבי. בדרך הטבע היה 'קפה אולגה' מטה הבחירות הראשון שלי, בתחילת המירוץ שהביא אותי בסופו של דבר לראשות העירייה".
"אני מאוהב באיציק", מצהיר השר לענייני מיעוטים, פרופסור אבישי ברוורמן. "עוד כשהייתי נשיא אוניברסיטת בן-גוריון הייתי קובע את הפגישות שלי עם הפרופסורים המכובדים ב'אולגה', ויושב שם בחברת אנשים כמו העיתונאי דני רובינשטיין וצפל הבמאי. המקום הזכיר לי תמיד את אמא שלי, שהייתה מכינה לי מרק עוף ובשר צלי עם פירה. לפני ארבע שנים, כשנכנסתי לפוליטיקה, איציק דרבן אותי ונתן לי את הגיבוי, ואמר שצריך בכנסת אנשים כמוני. עד היום אני מתייעץ אתו. בשבילי הוא הדמות של הישראלי היפה, אדם שמייצג ערכי מוסר, יושרה ואהבה למדינת ישראל".
"'אולגה' בשביל כמה מאות אנשים היה מעין קפה-בית", אומר ממלא מקום ראש העירייה לשעבר נתן וולוך, שפקד את המקום בקביעות ב-25 השנים האחרונות. "כל השנים הייתה שם אווירה משפחתית, ואת כל הפגישות קיימנו שם. הייתה תחרות בין 'אולגה' ל'אקסודוס' המיתולוגי, אבל אף פעם לא הלכנו לשם, ותמיד העדפנו לבוא ל'אולגה'. זה התחיל מהאבא אהרון, שטיפח אווירה מיוחדת, והמשיך עם איציק ששימר אותה".
תמשיך לבוא גם ל'קפה קורין'?
"ב'אולגה' הצטיינו בשמירה על קהל לקוחות קבוע, ואני מאמין שאם ההנהלה החדשה תשכיל להמשיך וליצור את אותה האווירה, אנשים ימשיכו לבוא. בעניין האוכל, אנחנו לא מסתפקים בססמאות ובהצהרות: הנושא ייבדק וייבחן, ונחליט על פי התוצאה אם לאכול שם או לחפש אוכל יהודי במקום אחר".
"כמי שעבד בהסתדרות שנים רבות, והיה בסביבה הזאת במשך 25 שנה, ראיתי ב'קפה אולגה' מקום כמו בית", אומר גם חבר הכנסת ראלב מג'אדלה. "זה בא לידי ביטוי גם בשירות וגם באיכות של האוכל, אבל בעיקר ביחסים שהתהדקו עם הבעלים. בשש השנים האחרונות אני נמצא בכנסת, אבל תמיד בימי חמישי, כשאני בתל אביב, אני קופץ ל'אולגה'".
ואוכל חמין?
"לא מתחבר לחמין, אני יותר בעניין של מרקים".
ולאן תלך מעכשיו בימי חמישי?
"קיבלנו הבטחה מהבעלים החדשים שזה ימשיך אותו הדבר. אם זה יהיה כך, אני אמשיך להגיע".
"בחור צעיר חובש כיפה חזר בתשובה אחרי שהתאכזב מהקיבוץ משוחח עם סטודנטית לפילוסופיה שנה שנייה" (מתוך השיר "מקרה בקפה אולגה", יהונתן גפן, 1985)
את ההחלטה לסגור את הקפה רוזנשטוק תולה במצב בריאותו. לפני ארבע שנים וחצי הוא חלה בפתאומיות, והרופאים המליצו לו להוריד הילוך, בלשון המעטה. "לקיתי בבעיה של קרישת דם", הוא מספר. "הייתי עשרה ימים בטיפול נמרץ באיכילוב, והרופאים אמרו לי: 'חביבי, תפסיק לעבוד, אתה חי בנס', אבל בין ההחלטה הרציונלית ובין מעשים שמונעים על יד אמוציות יש פער גדול, ולקח לי ארבע שנים להפנים את העובדה שאני צריך להפסיק ולהשלים עמה.
"עם זה, משנה לשנה נהיה לי יותר קשה פיזית, והבנתי שאני קם בבוקר לא כי אני שמח לעשות את מה שאני עושה אלא כדי לפגוש אנשים ולענות על הדרישות. למרות זאת, התחושה היא שאני בגדתי בהם. צריך להבין שזה קהל קבוע שקשה לשנות את הרגליו. זה קהל שכשהוא רוצה לאכול, הוא יורד למטבח לראות מה יש על האש ובתנורים. בשבילנו זה לפרק חתיכת חיים".
"קפה אולגה" הוא עסק משפחתי לכל דבר מבחינתו של רוזנשטוק, עד שזה מגיע לבנותיו: "מה שזירז אצלי את ההחלטה למצוא שוכר זה שאחת הבנות שלי אמרה לי שאולי הן ייקחו על עצמן את הניהול. באותו הרגע אמרתי: 'צריך לשרוף את המקום'. בתור הורה טוב אני לא מוכן שילדיי יחיו חיי עבדות, ואין שום סיבה בעולם שהן יצטרכו. לנו לא הייתה בררה".
השמועה שרוזנשטוק מחפש שוכר עשתה לה כנפיים, ולמקום הגיעו מאות לקוחות פוטנציאליים, ובהם גם בעלי זיכיון של רשתות גדולות כמו "ארומה", "קפה גרג" ו"ארקפה". "מאחר שאני רואה את הצלחתו של המקום כהצלחתי, היה לי חשוב להשכיר את המקום למישהו בשל", מסביר רוזנשטוק. "אין לי כוח להחליף בעלות בכל שנה ושהשם יתחרבן. לבסוף מצאתי את קורין, בחורה עם ניסיון וחזון. היא באה עם קונספט ברור מאוד, ולאחר שבילתה פה כמה ימים וראתה את האנשים והדינמיקה ביניהם, את האחווה ואת תחושת הבית, היא החליטה שהיא רוצה לשמור על חלק גדול מהתפריט כדי לשמור על הלקוחות. לא כי היא רוצה לקוחות, אלא כי היא רוצה אותם".
"לא ידעתי מה זה 'אולגה', ובמשך הזמן הבנתי שזה פשוט מוסד", אומרת שחר. "הכרתי את הקהל, והבנתי שחשוב מאוד להשאיר בתפריט את ה'טופ טן' של המנות. בהתחלה רציתי לעשות מטבח שיהיה יותר צרפתי-בלגי - טרטר סלמון, פירות ים - אבל עכשיו אנחנו עובדים קשה מאוד עם היועץ הקולינרי כדי לשלב בין כל האפשרויות, ושהמעבר בתפריט בין כבד קצוץ למולים לא יהיה מוזר. אני ממשיכה להקשיב בכל יום לציפיות של האנשים, והבנתי שהם דווקא מחכים לפירות הים ולכך שיהיה פתוח גם בשבת".
"אנחנו לא סגרנו 'מקום'", אומר רוזנשטוק. "לא סגרנו עוד עסק, זה בתחושה פירוק לגורמים של מסכת חיים ארוכה. ביום שישי אמרתי לאנשים פה: ?חבר'ה, אל תתרגשו, אני אמשיך להגיע, ופה יהיה הבית השני שלי', ואז פתאום קלטתי שבמשך 51 שנים זה היה הבית הראשון".
עד כדי כך?
"כן. כשוויטה סיפרה להוריה שהיא מתחתנת, ההורים שלה יעצו לה לא להתחתן עם מסעדן. הם אמרו לה שהיא תהיה עבד של העסק שלו. שנינו לא הבנו את זה אז. היום אני לא מבין איך עשינו את זה. את החופשה האחרונה שלנו לקחנו בשנת 2000, שבוע ברומא. לקחתי בשביל זה את השבוע הכי מחורבן בשנה בינואר. אשתי בסופו של דבר הקריבה בחייה האישיים כמעט את כל מה שאני הקרבתי".
אף שבשבוע האחרון המקום מיותם, המטבח סגור והכיסאות מורמים על השולחנות, הלקוחות הקבועים ממשיכים להגיע. "זה כמו שבעה", אומר רוזנשטוק. "כולם באים לפה ודואגים שאהיה עסוק כל הזמן".
"אנשים לא ידעו עכשיו מה לעשות בחגים", מוסיפה ויטה. "אף אחד לא יודע לעשות גפילטע וקרעפלך. בחגים אנשים היו מזמינים אצלנו מהמרק עד הקומפוט את כל המנות לארוחה. בשלושת הימים לפני החג היינו עובדים 72 שעות רצוף. זה מקום שיצרו בו חברויות, קשר הדוק כל כך בין אנשים שפתאום לא מתראים יותר. כי זה קשר רק של פה. הבנות שלי ואני לא הבנו את עוצמת הרגשות והאהבה לאיציק עד שלקוחות לא כתבו לו 'דפקת לנו את החיים' ו'בן זונה שכמוך'. יש כאלה שפשוט לא אכלו מאז. זה היה כאן כמו לשמר את ישראל של פעם".
אז איציק, מה התכניות?
"לנוח, לשקם ולהשתקם, ולאסוף את כל הלקוחות למקום החדש. חוץ מזה, כבר יש חוג של לקוחות שמתכוונים לבוא פעם בשבוע לאכול אצלי בבית".
מה עם חו"ל?
"קודם כול נתחיל בלהכיר את הארץ שגדלה בזמן שהיינו פה".
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם