איזה סרט: נועה בן הגיא גילתה לפתע את משפחתה הפלסטינית
בשנות הארבעים של המאה הקודמת נעלמה פנינה, נערה יהודייה בת 14, מביתה שביבנאל. יותר משישים שנה לאחר מכן קרובת משפחה של פנינה, הבמאית נעה בן הגיא, מצאה את משפחתה הפלסטינית של פנינה בכפר ליד שכם. התוצאה: סרט מרגש שזכה בפסטיבל שנגחאי
אפילו במאית הסרט נעה בן הגיא לא האמינה שהסרט שלה, הקשור בצורה עמוקה כל כך למציאות הישראלית, יזכה לכזה פרגון בסין הרחוקה. "זה סרט ישראלי מאוד", היא אומרת, עדיין מסרבת להאמין, "ולא חשבתי שזה משהו שיכול לעניין את הסינים, הרי הם אפילו לא יודעים להבדיל בין פלסטיני לישראלי, אבל היו להם שתי הקרנות, והם פשוט הרגישו שהסרט הזה הוא עליהם, שיש בו משהו אוניברסלי".
האהדה הזו וחבר השופטים כמובן זיכו את הסרט לפני שלושה שבועות שעבר בפרס היוקרתי "הסרט התיעודי הטוב ביותר באסיה" בפסטיבל הסרטים הבין-לאומי הנחשב של שנגחאי.
ארבע שנים קודם לכן, כשמכתב מצהיב וישן נשמט מתוך אלבום התמונות המשפחתי בזמן שבן הגיא עלעלה בו, היא עוד לא ידעה עד כמה תהיה מכרעת השפעתו על חייה. באותם ימים עשתה בן הגיא, בוגרת סם שפיגל, את צעדיה הראשונים כבמאית, ובדיוק חיפשה נושא לסרטה הראשון.
היא לא תיארה לעצמה כי התסריט שהיא מחפשת נכתב כבר לפני שנים רבות ונמצא ממש מתחת לאף שלה. המכתב שמצאה חשף בפניה סוד שנשמר במשפחתה במשך ארבעים שנה, והוציא אותה למסע, בו היא גילתה כי במרחק חצי שעת נסיעה מביתה במרכז תל אביב, במחנה פליטים סמוך לשכם, מתגוררים קרובי משפחתה, שהיא לא ידעה על קיומם. במקום לנסות לשכוח את הסוד הזה, כמו שעשו בני משפחתה במשך עשרות שנים, היא החליטה ללכת לפגוש את משפחתה הפלסטינית, ולעשות מזה סרט.
בן הגיא (38), ילידת קיבוץ דגניה ב', שהגיעה לתל אביב לפני עשרים שנה, לא תמיד ידעה שהיא תעשה סרטים. אחרי שירות צבאי בעיתון במחנה, היא החלה ללמוד כלכלה ("אני סוציאליסטית מהבית אז חשבתי שיהיה נחמד להכיר את האויב") אבל אז הבינה שעבודה בבנק היא לא ממש פסגת השאיפות שלה והלכה ללמוד קולנוע. היום היא לומדת לתואר שני בקולנוע באוניברסיטת תל אביב.
הסיפור המשפחתי שלה יכול לפרנס בקלות טלנובלה מצליחה, כזו שתסריטאי עם דמיון מפותח אולי היה יכול להגות, אבל את הסיפור הזה הולידה המציאות הישראלית המורכבת והבלתי אפשרית. הוא מתחיל אי-שם בשנות הארבעים של המאה הקודמת, אז נעלמה נערה בת 14 בשם פנינה מביתה שבמושבה יבנאל, הסמוכה לטבריה. 26 שנים מאוחר יותר, לאחר מלחמת ששת הימים, קיבלה משפחתה הישראלית מכתב ממנה. "אני חיה, לא מתה", היא כתבה למשפחתה.
המכתב הצליח לטלטל את המשפחה, ושלושה מאחיה החליטו לנסוע לפגוש אותה, וטיפחו קשר רציף וקבוע אתה ועם ילדיה. הקשר המחודש נגדע ארבע שנים לאחר מכן, כשפנינה נפטרה, ומתוך הסכמה שבשתיקה טואטא הסיפור המשפחתי יוצא הדופן מתחת לשטיח עבה במיוחד ונשאר שם.
כאמור, יותר משישים שנה לאחר מכן נחשף הסוד בפני בן הגיא, נכדת אחותה של פנינה. "זה היה סוד שנשמר מאחורי חומה גבוהה של שתיקות, סודות ושקרים, ואף אחד במשפחה לא רצה לפתוח את זה או לדבר", מספרת בן הגיא. "כשהתחלתי לשאול את השאלות הקשות נדמה היה לי שאימא שלי עוד מנסה למחוק את 'הכתם', להרחיק את 'הבושה' ושהיא יודעת יותר ממה שהיא מוכנה לגלות לי. זה רק הגביר את התאווה שלי לדעת מה הוסתר במשפחה במשך שנים".
התאווה הזו, כך בן הגיא מגדירה אותה, גרמה לה לצאת למסע בעקבות המשפחה הפלסטינית האובדת שלה וגם לקחת אתה מצלמת וידאו, על כל מקרה שלא יהיה, ואת בעלה בתפקיד הצלם. "זה לא רק סרט על המשפחה שלי, הוא גם סרט משפחתי", היא אומרת. "חוץ מזה שבעלי צילם, גם שלושת הילדים שלי היו מגיעים הרבה לצילומים".
לא חששת לפני שיצאת לדרך?
"לא חשבתי על פחד. הייתי עיוורת מסקרנות ובוערת מתשוקה לגלות את הסוד. בדיוק סיימתי את בית הספר לקולנוע, והתחלתי לחפש אותם עם מצלמה".
אבל למה בעצם, מה חשבת שתמצאי?
"בגלל הגנים הפוליטיים שלי, אפשר לקרוא לזה. הם הסיבה העמוקה למסע שיצאתי אליו, אבל היו עוד סיבות כמובן: סקרנות ורצון ילדותיים לדעת מהו הסוד הגדול שהוסתר ממני כל השנים. חוץ מזה, כיוצרת, היה גם הפיתוי הדוקומנטרי שלא יכולתי לעמוד בפניו, ואולי הייתי צריכה".
בעזרת דוד שלה, אלוף משנה במיל' במנהל האזרחי, היא גילתה כי שמונת ילדיה של פנינה התפזרו ברחבי המזרח התיכון: כמה מהם מתגוררים בעזה, כמה מהם בכווית, אחרים בירדן וכמה נשארו באותו מחנה הפליטים עסכר אל ג'דיד, הסמוך לשכם. ללא היסוס היא מחליטה לעבור לשלב הבא: איחוד משפחות.
"הזמנו אותם לירושלים, לבית של דוד שלי", משחזרת בן הגיא את הפגישה הראשונה עם בני משפחתה הפלסטינים. "והם באו, והייתה ארוחה, וזה היה מרגש. עם זאת, זה טלטל את המשפחה. במשפחה שלי הייתה ציפייה שנגלה משפחת אצולה פלסטינית, וזה לא מה שגילינו - גילינו שהם פליטים ממעמד נמוך, שחיים בזהות סבוכה וסבלו מזה שאימא שלהם יהודייה.
"זו הסיבה שהם רצו להוכיח לכולם שהם לא משת?פים, אז הם הלכו לכיוון השני, והפכו לפעילים בחמאס ובארגוני התנגדות, ואפילו ישבו בכלא הישראלי. הם סוג של מחבלים לייט, אחד מהם נאשם בסיוע, אחד בהחזקת נשק".
למרות כוונותיהם של שני הצדדים לשמור על הקשר, המציאות, כמו במקרים רבים אחרים, שוב הוכיחה שהיא חזקה מהכול, אפילו מקשר דם. "הציפיות שלהם מאתנו גבוהות מאוד", היא מספרת. "הם מצפים להמון דברים - עזרה באוכל, סיוע בכסף לניתוח ורישיון לעבוד בישראל. הקשר מורכב מאוד - אנחנו נמצאים על תקן הכובשים מצד אחד, והדודים העשירים מצד אחר.
"יש להם איזושהי ציפייה שנציל אותם מהחיים שלהם. היו הרבה בקשות לעזרה, ובכל מפגש בינינו יש מעטפה עם כסף שעוברת מיד ליד. זה התפוצץ כשאחד הבנים הסתנן לישראל כדי לעבוד בבניין ונעצר, ואנחנו שחררנו אותו בערבות של אלפי שקלים.
"זמן קצר לאחר מכן הוא שוב נעצר לאחר שהסתנן, ושוב נאלצנו לשחרר אותו בערבות. אין מה לעשות, המציאות לא מאפשרת את הקשר הזה. עכשיו כבר ברור שקשר קרוב בין בני המשפחה לא נוצר. כרגע, למרבה הצער, אין הפי אנד - לא נהיינו משפחה מאושרת. החיבור בין המשפחות שהייתי להוטה ליצור לא להתרחש. בדיעבד אני מבינה שהייתי עיוורת לתקוות ולציפיות הגדולות שעורר חידוש הקשר בצד הפלסטיני, וגם אטומה לחרדות והחששות בצד הישראלי. לא ידעתי כמה עמוק ומדמם הפצע שאני פותחת, וזה פצע שאני לא יכולה לרפא".
זו בטח הייתה אכזבה גדולה.
"כשהתחלתי לחפש את המשפחה שלי בשטחים באמת האמנתי בתמימות - שהיא גם באופי שלי, אבל גם בחירה מודעת שלא להתמסר רק לציניות ולפסימיות המתחייבות מהמצב - שאצליח לתקן, שאפשר לחזור לנקודה שהדברים השתבשו בה ולהסית אותם מהמסלול הטרגי. פנטזתי שבמקרה הפרטי שלי יהודים וערבים ייפלו איש על צוואר רעהו.
"כשצילמתי את המפגש הראשון של המשפחה זה היה לרגע ברור, כשהסתכלתי מהצד דרך המצלמה, שהם בני משפחה אחת. שיש אפילו דמיון פיזי ביניהם, ובכל זאת, התהום המפרידה בינינו וביניהם הייתה שם תמיד, מהרגע הראשון. שום חומה בינינו לא באמת נפלה. בסופו של דבר הניסיון הקטן של המשפחה שלי לא בדיוק תומך באידאולוגיה השמאלנית שלי, אבל אני עדיין מאמינה שיום אחד זה עוד יקרה, שחייב להיות איזה עתיד משותף לנו ולהם, כי הבררה השנייה - להיות קטני אמונה, ציניים ופסימיים-גרועה יותר".
הניסיון האישי שלך השפיע איכשהו על הדעות הפוליטיות שלך?
"הייתה לי אג?נדה די קשיחה וקיוויתי שאוכל להראות יהודים וערבים מגשרים על התהום. בעקבות מה שקרה לא נהייתי ימנית אבל נהייתי יותר פסימית ומיואשת מהמצב. אבל האמת, זה לא רק הסרט. פעם הייתי פעילה, הולכת להפגנות, גם בשטחים. השתדלתי לא להיכנע לאדישות אבל מאז שאני אימא לשלושה ילדים, אני לא יוצאת להפגנות מחוץ לתל אביב".
למרות הפסימיות, נותרה בן הגיא בקשר עם אחת מבנות משפחתה, סלמה - בתה של פנינה. "אני מרגישה שנוצרו בינינו קרבה וחיבה אמיתית", היא אומרת. "יש בה משהו שמזכיר לי את אימא שלי, ואני מרגישה שגם היא מחבבת אותי. כשהתחלתי לצלם את הסרט ידעתי שיום אחד הוא ייגמר ואני אצטרך להתמודד עם השאלה מה יקרה אחרי שאכבה את המצלמה. היה לי ברור שאני לא יכולה להיעלם לה, פתאום להסתלק מהחיים שלה, זאת לא אופציה.
"ברור לשתינו שהיא רוצה להיות בקשר יותר ממני בגלל הנסיבות, וברור שיש לי אחריות כלפיה ושאני לא יכולה לברוח מהקשר הזה, אפילו שזה לא כל כך נוח לי לפעמים. במציאות זה מורכב יותר. היא שם במחנה פליטים, ואני כאן בתל אביב, חיה את חיי הנעימים. כשאני רואה את המספר שלה בנייד שלי אני דבר ראשון נלחצת, חושבת שהיא מתקשרת כי בטח קרה משהו נורא, ואז כשאני עונה היא שואלת לשלומי, ואנחנו מפטפטות קצת, ובסוף השיחה היא גם מבקשת עזרה.
"אני מתבאסת מזה, אבל גם חשה הקלה ששום דבר נורא לא קרה. ביחסים אתה אני מרגישה שיש תחושה תמידית שאכזבנו אותה, שלא הצלחנו לעזור לה במה שהיא באמת צריכה - להתפרנס בכבוד. היא מבקשת כסף לאוכל או לשכר דירה כי אין לה בררה. אפילו שניסינו, לא הצלחנו להשיג לבעלה או לילדים שלה אישור לעבוד בישראל. אז היא מבקשת עזרה, וזה יוצר תלות לא נעימה וגם תחושה של רתיעה. אני יודעת שהיא מרגישה שמה שאנחנו נותנים אף פעם לא מספיק, אבל זה המצב כרגע בינינו, וכשנותנים זה גם עוזר קצת לנקות את המצפון ולהרגיע קצת את רגשי האשמה".
הצלחת לפחות לגלות איך פנינה הגיעה בכלל לשכם אחרי שנעלמה בגיל 14?
" זו השאלה שהיה הכי דחוף לי לברר: איך ילדה נעלמת? יש שתי גרסאות: המשפחה שלי טוענת שערבי חטף אותה, ואילו הבנות שלה אומרות שזה היה סיפור אהבה ושהיא רצתה להתאסלם. את שתי הגרסאות אני לא קונה. לדעתי, הכי קרובה לאמת היא הגרסה של זקני יבנאל, שסיפרו שהיא נכנסה להיריון ממישהו מהיישוב, והוא לא רצה להתחתן אתה, אז לכולם היה נוח שהיא תיעלם. אני חושבת שהיא ברחה מהבית, והערבי אסף אותה, ואחר כך הם התחתנו.?
איך המשפחה שלך התמודדה עם תוצאות התחקיר שעשית?
"בניגוד אליי, הם ידעו שאני פותחת תיבת פנדורה ושזה יוביל למקומות לא פשוטים, ובעניין הזה הם היו נדיבים כשנתנו לי ללכת על זה. אני חושבת שיש אצל המשפחה שלי איזשהו אלמנט של רגשות אשם על כך שהם התנכרו לה כל השנים, והייתה אמונה שאני יכולה לתקן את זה.
"בסופו של דבר כולם יצאו בתחושת אכזבה, ולכל אחד יש רגשות שליליים נוספים בעקבות הפיאסקו המשפחתי שגרמתי. לצד הכאב שכולם יצאו אתו ושאר התחושות הרעות, נדמה לי שאפילו שזה היה כישלון די מפואר, הוא לא היה מיותר לגמרי. בכל זאת הוא השאיר אחריו גם כמה רגעים של קרבה ונחמה, והם הונצחו בסרט. זה לא מעט".
בחודשים האחרונים בן הגיא מסתובבת עם הסרט, שהופק על ידי עדנה ואלינור קוברסקי מ'עדן הפקות', בפסטיבלים ברחבי העולם. עד כה הוא קטף פרסים בפסטיבל בלובליאנה, בפסטיבל דוק-אביב, וכאמור, בשבוע שעבר הוא זכה בפרס "הסרט התיעודי הטוב ביותר באסיה" בפסטיבל הסרטים הבין-לאומי בשנגחאי.
הסרט מועמד בימים אלה לאוסקר הישראלי בקטגוריית "הסרט התיעודי הטוב ביותר", ובספטמבר הוא צפוי לצאת להקרנות בסינמטקים. "הוא היה בהרבה מקומות, ורק לאחרונה הזמינו אותי לאיסטנבול, אבל אז התחרטו בעקבות המשט", היא אומרת.
בטורקיה היא אמנם קיבלה כתף קרה, ואילו בשנגחאי היא דווקא זכתה לכבוד מלכים. "כשהגעתי חיכו לי סינית שהציגה את עצמה 'פרסונל אסיסטנט' ונהג עם כפפות משי לבנות", היא מספרת, "וכל מה שהם רוצים זה להנעים את זמני, הכי ביזארי בעולם. הטקס שזכיתי בו בפרס הוא סוג של אוסקר מטורלל, שמשודר לעשרים מיליון סינים. יום לאחר השידור קפצו עליי המון סיניות ברכבת התחתית, וביקשו להצטלם אתי ושאחתום להן. הייתי נינט בשנגחאי. אני בחורה כל כך צנועה, וזה היה בידור".
אז מה הפרויקט הבא שלך?
"מיום שאני במאית מצליחה", היא צוחקת, "רודפים אחריי בחו'ל ושואלים אותי מה הפרויקט הבא, ואני מבינה שמצפים שאני אעשה סרט על הכיבוש או על השואה או אפילו יותר טוב - על שניהם ביחד. זו הסחורה שמצפים לקבל ממני. אז מה שבטוח זה שאני לא אעשה סרט שיערבב שואה ואנטישמיות. אני דווקא מקווה לעשות קומדיה דוקומנטרית".
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם