שופט הכוכבים מגיע לראשל"צ: שונאים אותי אבל זה חלק מהשואו
אלי מזרחי, השופט הכי קשוח של התוכנית "רוקדים עם כוכבים", פותח בית ספר חדש לריקודים סלוניים ולטיניים בראשל"צ. לרגל המאורע, הוא פותח צוהר אל מאחורי הקלעים של התוכנית המצליחה ומצהיר שלא יוותר על מקצועיותו רק כדי להתחבב על הצופים
במהלך הנסיעה חשבתי לעצמי, מה אשאל אותו? רק שלא יקטול גם אותי, הנפש העדינה שלי פשוט לא תעמוד בזה. מה רבה הייתה הפתעתי, כשנכנסתי לבית הספר וראיתי לפניי גבר גבוה, נאה למראה, בעל חיוך מקסים שמשרה סביבו אוירה נינוחה. "נעים מאוד, אני אלי מזרחי".
רגע, מה הולך פה? מהגבר הנחמד הזה כולם כל כך מפחדים? "וואו, אתה נראה ממש צעיר ביחס למה שרואים בטלוויזיה", אני אומרת לו בחוסר טקט וממשיכה, "אתה גם נראה יותר גבוה ויותר רזה". מזרחי מחייך חיוך רחב. הוא אוהב
מזרחי, בן 45, מציג בפניי את אשתו היפה סופי ובתם בת השנה. אלי וסופי הם רקדנים מקצועיים. כך בעצם הכירו, כשרקדו יחדיו בתחרויות בארץ ובעולם.
למזרחי רזומה מרשים. בגיל 12 התחיל לרקוד, ובמשך עשר שנים רקד כל סגנון אפשרי: ג'אז, מודרני, קלאסי, הופיע במקומות רבים באירופה וארה"ב, רקד בלהקת בת שבע, יצר כוריאוגרפיות למופעים רבים, למד במשך שנים ריקוד בחו"ל, קיבל תעודות רשמיות של מורה ושל שופט בינלאומי. בגיל 30 הקים בית הספר לריקודים סלוניים, וכיום יש לו סניפים בתל אביב, בירושלים ובראשון לציון.
מדוע הרחקת עד לחו"ל כדי ללמוד ריקודים סלוניים?
"בזמנו הריקודים הסלוניים בארץ היו בחיתולים. עדיין לא התרחשה העלייה הרוסית, שלמעשה הרימה את הענף ופיתחה אותו. אל תשכחי שמדובר בתקופה של לפני 30 שנה, אז לא היה מקובל ריקוד סלוני משותף בין גבר לאישה".
איך עושים מעבר כזה חד מרקדן פעיל למורה?
"זה מאוד קשה. הייתי רקדן פעיל, השתתפתי בתחרויות בינלאומיות עם אשתי. בשלב מסוים החלטנו למסד את הקשר בינינו והחלטתי לעשות שינוי. עברתי את שלושת השלבים שהפכו אותי למורה וקיבלתי תעודות המוכרות בחו"ל".
אתה מוכר גם כשופט.
"נכון. בשנת 2005 התחרינו במנהטן, ושם הייתה לי האופציה לעבור מבחן בשיפוט. עברתי מבחן של שמונה שעות ששילב תחום מעשי עם ריקודים פלוס מבחן תיאורטי ובחינה של יכולות שיפוט. המבחן שלי נבדק על ידי יו"ר הפדרציה לריקודים".
שנה וחצי לאחר שעבר את המבחנים, הוזמן מזרחי על ידי הפקת "רוקדים עם כוכבים" להשתתף בתוכנית בתור שופט או רקדן. הוא החליט להיות שופט. "הייתה לי התלבטות", הוא מספר, "הרקדן שבי חפר לי ללא הפסקה, אך ההתמסרות שנדרשה ממני, כשיש לי כמה בתי ספר, זה פשוט לא היה אפשרי".
"אלי הוא השופט המוסמך היחיד בפלטפורמה הזו", מוסיפה סופי אשתו בגאווה, "ככה זה גם בתוכנית בארה"ב. יש שופט ראשי שהוא זה שמבין בתחום".
גברי לוי לא מבין בתחום?
מזרחי: "גברי לוי למשל בא מריקודי עם, הוא לא מהתחום של הריקודים הסלוניים. אין לו הסמכה או תעודה מתאימה".
עברת אודישן?
"כן, עשו לנו אודישנים. יש אולי שלושה שופטים בארץ בתחום הריקודים הסלוניים עם התעודות המתאימות, והם לרוב אנשים יותר מבוגרים הבאים מברית המועצות כך שיש להם בעיה עם השפה, וזה לא עובר מסך טוב".
מזרחי מודע היטב לאופיו השיפוטי. "לשופטים האחרים אין תעודות לריקודים סלוניים", הוא אומר, "אבל כל אחד מביא גישה אחרת, תפיסה אחרת, רקע אחר. אם כולם היו כמוני, אז רקדנים היו הולכים הביתה בוכים".
אתה באמת השופט הכי קשוח.
מזרחי מחייך. "בעונה הראשונה הצטיירתי כאדם מאוד קשה, מאוד נוקשה. אנשים היו פונים אליי ברחוב ואומרים לי שאני רשע".
סופי נחלצת להגנתו: "הוא אמנם הצטייר כרשע, אך עדיין נתן רק הערות מקצועיות ולא מעליבות. עם השנים הקהל התחיל לאהוב אותו והבינו שהוא אומר רק את האמת".
מאחורי הקלעים, הסברת למשתתפים מדוע קטלת אותם?
"לא, אסור לי. אני לא יכול לייעץ להם או להסביר להם. הם ניגשים אליי ואומרים 'תקשיב, ניסיתי, אך לא הלך'. אני מקשיב להם ואני מבין, הם מנסים להסביר במילה או שתיים מה שהם מרגישים. הם יודעים שמה שאני אומר לא מופנה אישית נגדם".
לא עברה לך המחשבה להיות קצת יותר רך בשיפוט? להתחבב על המתחרים והקהל?
"מידי פעם עוברת המחשבה, אבל אז המקצועיות שלי והחיבור למקצוע משתלטים ולא מאפשרים לי. אני לפעמים קצת סלחני, אך אני חייב לומר את הדברים המקצועיים שאני אמון עליהם. זו הסיבה שנבחרתי. אני גם מרוצה כשאני רואה שהרקדנים עובדים על ההערות שלי, ואני רואה בהם שיפור מריקוד לריקוד".
כולם לוקחים את ההערות שלך לכיוון הנכון?
"לא. הרקדנים המקצועיים כן, אך הקהל לוקח זאת אחרת. אולם היום, אחרי חמש עונות, גם הקהל וגם הרקדנים יודעים שכשאני אומר משהו טוב אז אכן מדובר בביצוע טוב, הדעה שלי מוערכת".
באלו תגובות נתקלת מהקהל?
מזרחי ואשתו מסתכלים זה על זו וצוחקים קלות. הם כבר נתקלו בהרבה תגובות מגוונות. "אומרים לי תהיה לארג', זה לא עולה כסף. פעם אחת נסעתי בכביש ונכנסה בי מישהי פרונטלית. היא נסעה באין כניסה והתנגשה בי. אז יצאתי מהאוטו כדי לראות שהיא בסדר.
"הייתה תחנת מוניות ליד, ובמקום שהנהגים יבדקו שהכל בסדר, הם צועקים לי 'מזרחי תן לה שתיים', 'תן לה שלוש', 'תוציא לה את המטקות'. או שאני נתקל בהערות כמו 'אתה לא יכול להרים מטקה תשע או עשר?, הן כבדות יותר?'. סך הכל זה משעשע".
לא מרגיז אותך שאנשים מהרחוב שלא מבינים דבר וחצי דבר בריקודים סלוניים מעירים לך?
"לקהל יש ראייה משלו. הם מתחברים לדמויות מהיכרות קודמת, הקהל קצת משוחד כי זה לא אנשים אלמונים. מלכתחילה ידעתי שאקבל תגובות לפה או לשם.
"לצאת כנגד שחקן כדורגל מוכר זה לא פשוט, כי זה שחקן מפורסם. קשה לומר דברים שליליים. מיד מתווספים לי שונאים, אך זה חלק מהשואו בתוכנית. לא הייתי משנה את הדרך שלי.
"כיום פונים אליי ברחוב אנשים, שאומרים שהם שומעים רק לי, שהם מבינים שאין לי כלום נגד אף אחד. אני גם משתדל מאוד בביקורת שאני נותן להראות את הגזר וגם את המקל. אני יודע שהרקדנים עובדים מאוד קשה, ואין צורך להעליב אותם".
מה לדעתך מבדיל אותך משאר השופטים?
"בתור מורה לריקודים ורקדן מקצועי, אני יכול לראות דברים נוספים. אני מבין מה זה לקחת מישהו שמעולם לא רקד ולהוביל אותו לדרגה מסוימת. זה תהליך שאני עובר כל הזמן בבית הספר שלי, אם מדובר באדם מבוגר או צעיר.
"אני יודע מה כל ביצוע דורש, מה רמת הקושי, אני חי את זה כל הזמן. לכן בכל פעם שהמשתתפים מבצעים תרגיל ברמה גבוהה, זה מאוד מוערך על ידי. יש לי ניסיון של 17 שנה בתחום. השופטים האחרים לא נכנסים כל כך לאספקטים ולחוקים של הריקודים הסלוניים. יש דקויות וחוקים נוקשים שאליהם הם לא מתייחסים".
קיימים הרבה חילוקי דעות בין השופטים?
"זה בעייתי, כי כל אחד שם דגש על משהו אחר. לפעמים כשעוברים לפרסומות יש ויכוחים, שואלים 'למה אתה חושב ככה, למה נתת ככה'. בעונה האחרונה ראו את ההתנגחויות בינינו בשידור כי ככה הקהל רואה שזה אמיתי. כל אחד גם מפתח סימפטיה לרקדן מסוים לאורך העונה".
הסימפטיה לא נוצרת כבר בהתחלה?
"לא, זה תהליך. יש פייבוריט או לפחות ציפיות ממנו, אך צריך מאוד להיזהר עם הציפיות כי הן גורמות לך להתבלט לגבי הניקוד. אם פתאום יש אכזבה, זה מקשה על ראייה אובייקטיבית. צריך לראות את הריקוד כמו שהוא. לי זה יותר קל כי אני מסתכל בעין יותר מקצועית. אני משתדל להגיע לכל תחרות צלול".
אנה ארונוב עוררה הרבה אהדה. סוף כל סוף היא לקחה את הגמר.
"אנה ואני קולגות. אני פוגש אותה הרבה. באיזשהו שלב בעונה האחרונה היא כבר הרגישה שהלך לה הגמר, הייתה בה הרבה הססנות. אך מייקל לואיס נתן הופעות מדהימות מחצי הגמר והלאה. הוא קפץ מעל כולם.
"יש לו נתונים פיזיים שנתנו לו ללכת לרמה מאוד גבוהה. אנה גם הקשיבה לכל ההערות. בגמר הם לקחו ריקוד מאוד קשה והוא ביצע זאת מדהים, נתתי להם עשר".
לא מתאים לך.
מזרחי צוחק. "נתתי עשר כי אני יודע שהם בחרו בריקוד מאוד קשה לביצוע, בייחוד לגבר. יכולת השליטה שלו במוזיקה הייתה מושלמת. לאחר הגמר דיברתי עם אנה, שאמרה שהיא לקחה את הריקוד הזה כפרוייקט וזה הצליח לה. הם נתנו ריקוד מאוד יפה".
זה היה העשר היחידי שלך לאורך העונות?
"לא, נתתי עוד עשר אחד בעונה האחרונה, ואולי עוד כמה בודדים לאורך העונות. לפעמים יש הברקות וביצועים מעולים, אני מחפש ערך מוסף בריקוד שאני קורא לו איקס פקטור. אם הביצוע נקי לגמרי והרקדנים מאותגרים אז אני אשלוף את המטקה של העשר".
נתקלת במצבים בהם הרקדנים לא אתגרו את עצמם מספיק?
"לצערי כן. בעונה הקודמת, למשל, השתתפה מירה עווד שרקדה עם דני יוחטמן. היום אני עושה איתה נאמבר בפסטיבל כרמיאל אותו אני מביים. אני רוקד עמה שם ואני רואה שהיא מדהימה, שהיא מוכשרת ברמות. לדעתי דני לא אתגר אותה מספיק. איפשהו הוא נכנס לנוחות וזה לא דבר טוב לרקדן".
מה זאת אומרת נוחות?
"מבחינתו היא רוקדת טוב ויפה אז זה מספיק. הוא היה צריך לזהות את הפוטנציאל שלה, היא יכלה לעשות הרבה דברים מעבר, לו רק היו נותנים לה את ההזדמנות. הגבר הוא זה שמוביל והוא יכול לאתגר יותר, לתת ביצועים יותר מתקדמים. לדעתי עם ההשקעה המתאימה היא גם יכלה להגיע לגמר".
באיזה עוד חיסרון נתקלת בתוכנית?
"הרקדנים למדו לעבוד עם הקהל בבית, כי הם תלויים באס-אם-אסים וזה הכי גרוע".
למה הכוונה?
"למשל איציק כהן, שקיבל פתאום אמפתיה מהקהל. הוא היה מועמד פייבוריט מההתחלה, אולם היה מועמד לעוף ברבע הגמר. ואז הוא הביא איזה ריקוד עם הדמות שלו מההצגה הקומית שלו 'בנות פסיה', משום שהיה לו קשה להתמודד עם המהירות של הוואלס. הוא הוציא משהו אחר מאנשים וזה פשוט קנה את הקהל והוא עלה לשלב הבא, אולם משם הוא כבר לא יכל להמשיך".
אם כך אתה מרוצה מבחירת הקהל.
"אני מרוצה מכך שבסוף מי שהגיע לגמר הוא באמת הרקדן הטוב ביותר. בסופו של דבר הקהל כן מבין. למשל פנינה רוזנבלום יצאה מהר כי היא לא הייתה מספיק טובה".
"גם נשים לא מפרגנות מספיק", מוסיפה סופי, בחצי צחוק חצי ברצינות.
מה מבדיל אנשים מפורסמים שבאים לרקוד מאנשים "רגילים"?
"בגלל שמדובר בכוכבים, הם כבר רגילים להיות במרכז הבמה. הבמה היא טבעית בעבורם. הם באים מרקע מאוד תחרותי כך ש-99 אחוז מהאנשים הם תחרותיים ובאים כדי לנצח".
מי מהווה את האחוז הנוסף היוצא דופן?
"כשלקחו את פבלו רוזנברג בעונה השנייה, הוא אמר תעזבו שטויות בואו נלך לים ונשתה בירה. והם אכן עשו זאת, וראו את הביצועים בהתאם. אז נתתי לו שתיים כי הוא לא התקדם. הוא לא לקח את זה ברצינות. לא מצאתי מקום לפרגן לו והקהל היה בשוק ממני. קיבלתי הרבה תגובות. לא היה לו לאן להתקדם והוא חבר טוב שלי.
"הוא לא שכח לי את השתיים הזה עד היום. הוא כל הזמן צועק לי 'מזרחי, 2, אה?'. יש מקרים אחרים בהם הרקדנים חושבים שהם טובים אך זה לא יוצא כמו שצריך. למשל משה פרץ ביצע ריקוד והוא חשב שהוא היה מעולה, ואני אומר לו 'משה, זה לא טוב', אז כל פעם שאנחנו נפגשים הוא אומר לי 'זה לא טוב, זה לא טוב'. זה סוג של הומור".
ש כולם מקבלים את הביקורת שלך בצורה חיובית?
"יש כאלה שמקבלים זאת ברוח טובה ויש כאלה שלא. בהתחלה אנשים מאוד מפחדים ממני. הם לא יודעים איך לאכול אותי, עד שנשבר הקרח וזה מתחיל לזרום. בהתחלה אני מרגיש שאני מאוד מלחיץ אותם, הם מפחדים מהתגובה שלי. הם מאוד שבריריים כי עובדים מאוד קשה ולא יודעים למה לצפות".
מדוע לדעתך מפורסמים בכלל הולכים לתוכנית הזו?
"אני חושב שהרעיון הוא באמת חשיפה. להיכנס חזרה לתודעת האנשים, לשדרג את מה שהם היו עד היום. חלקם הם סלבס שכבר לא נמצאים בטופ שלהם. לחלק זה עבד טוב ולחלק לא. למיקי קם ומשה פרץ זה עבד מצוין, לפנינה רוזנבלום זה לא בא בטוב".
מדוע לא?
"נראה לי שגילו בה צדדים שלא אהבו. אני הערכתי אותה בכך ששמה את עצמה בספוט הזה בגילה ובמעמדה. היא עבדה מאוד קשה, היא ניסתה להגיע להישגים, היא אמנם הגיעה לדברים יפים אך לא מרשימים".
מה ההבדל בשיפוט בתחרויות בינלאומיות מול שיפוט בתוכנית טלוויזיה מצליחה ותלוית קהל?
"בתחרויות מקצועיות אני לא מכיר את הזוגות באופן אישי. בתור שופט אתה לגמרי נטול רגשות, אתה אומר דברים רק ממקום טכני, מקצועי ואסתטי. אתה לא נותן דין וחשבון לאף אחד, וזה הרבה יותר קל. בתוכנית ריאליטי מתעסקים עם אנשים שהם כוכבים בתחום שלהם, ולשים אותם במרכז הבמה ולשפוט אותם זה קשה כי התחום לא מוכר להם".
אתה לא שופט רק את הביצועים אלא גם את מראה הרקדנים.
"ברור, אני מאוד מקפיד על אסתטיקה. אני זוכר שבעונה הראשונה הלבישו את שירז טל בשמלה צהובה שלגמרי לא החמיאה לה, ואמרתי את זה (ציטוט: "דווקא את שירז טל הלבישו בשמלה לא מחמיאה בעונה הראשונה? לקחו דוגמנית ועשו ממנה פחית", ל"ל). קיבלתי המון תגובות על כך.
"אנשים חשבו שאני לא אמור להגיב על תלבושות אבל אני כן, כי התלבושת מהווה חלק מקצועי מההופעה. בתחרויות, הלבוש, האיפור והשיער מהווים עשרה אחוזים מהניקוד. יש חוקים שקובעים את אורך השמלה, את סוג התסרוקות. למשל בריקוד קלאסי חייבים לאסוף את השיער כדי שלא יפגע לרקדן בפנים. לא סתם יש חוקים".
התוכנית מכבדת את החוקים?
"לרוב כן, צריך למצוא איזון בין חוקים לאופנה. בכל זאת לא מדובר ברקדנים מקצועיים או תוכנית מקצועית אלא שואו, ובסופו של דבר ההפקה לוקחת את זה לכיוון שהם רוצים. אין מגבלות ברורות, למשל, על מידת הפרובוקטיביות בתלבושות, משום שהרקדנים אינם צעירים. אין חוקים לגבי כמה התלבושת אמורה לחשוף וכמה לא. גם הקהל אוהב שיש לבוש חושפני והוא זה שמסמס. השיפוט שלו קובע יותר מאשר השיפוט שלי".
החשיפה בתוכנית עוזרת לבתי הספר שלך?
"ברור. התוכנית קידמה אותם. הם גם מבקשים כל הזמן שאתן לתלמידים שלי ולמורים שלי להשתתף. למשל דגנית היא הזכיינית של הסניף החדש בראשון והיא רקדנית מדהימה, אבל יש לה בית ספר מאוד חזק לנהל ויש לה בעל וילדים. היא לא יכולה לקחת טיים אאוט לשלושה חודשים".
אבל זה לא יעזור לחשיפה של דגנית כמורה וכרקדנית, במידה שתחליט להשתתף בתוכנית?
"יש פה בעייתיות כי אני שופט שם, ואם מורים שלי ירקדו זה יוצר ניגוד אינטרסים. יש מצב שהיינו מגיעים לסיטואציה בה היינו צריכים להחליט או שאני אשאר כשופט או שהמורים שלי ירקדו. יכולנו אולי להתגבר על זה עם ההפקה, אך עדיין זה לא ייראה טוב מבחינה אתית".
התוכנית לא ממש סייעה לבית הספר לריקוד של אנה ארונוב, מדוע לדעתך?
"אני התחלתי לנהל בתי ספר כבר בשנות התשעים. לי התוכנית נתנה חשיפה תקשורתית, אך אני כבר ניהלתי בתי ספר במשך שנים ולאנה לא היה בית ספר לפני התוכנית. בנוסף להיותך רקדן טוב וכוריאוגרף מוכשר, צריך לדעת לנהל בית ספר. אלה שני דברים שונים לגמרי".
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם