לקראת פסטיבל פסלים חיים ברחובות: כך נראים חיי אמן הרחוב
במסגרת חגיגות 120 לרחובות יתקיים בשבוע הבא בעיר פסטיבל פסלים חיים. הליצן הרפואי דודי בראשי שישתתף באירוע, מספר על חייו וקשייו של אמן הרחוב ועל יחס הקהל הישראלי

בראשי וחברים. "לעמוד אחרי רעידת אדמה עם אף אדום ובלון" צילום: יח''צ
בין עשרות הפסלים החיים, המיצבים, האקרובטים והתזמורת הקפואה שיכולה לנוע רק בעזרת הקהל, יופיעו גם אמנים רבים מרחבי העולם.
אחד מהם הוא דודי בראשי, בן 34, שעורך כבר 15 שנה מופעי רחוב, לובש ופושט דמויות ועובד כליצן בשירות הרפואה בבית החולים הדסה עין כרם בקבוצת "רופאי חלום". במסגרת עבודתו בתחום הוא ביקר במרכזי יתומים נשאי HIV באתיופיה ובהודו, בתאילנד לאחר הצונאמי, במתחם צה"ל לאחר רעידת האדמה בהאיטי ועוד.
"יש משפט שאני מאוד אוהב להגיד, הוא מספר להמגזין. "בשביל כל העולם אני סתם מישהו, אבל בשביל סתם מישהו אני יכול להיות כל העולם. זה אחד הדברים שגורמים לי להמשיך. אני מאוד אוהב את המקום שהבאתי את עצמי אליו. לדעת לתת לאנשים משהו קטן שישאיר להם זיכרון גדול.
"המון זמן אני מחפש את המילה המקבילה לטראומה - אבל מהצד הטוב. זה מה שהליצן שבי עושה לאנשים. אני נוסע לאתיופיה פעם בשנה, רואה ילדים שזוכרים אותי מהרגע הראשון עד האחרון כי גרמתי להם הנאה. לעמוד אחרי רעידת אדמה עם אף אדום, חולצת פסים ובלון ביד, כשעומדים סביבך אנשים וצוחקים על רקע ההרס שנזרע בחייהם - זו מתנה".
חשוב לפרגן, גם אם לא במטבע
במסגרת חגיגות ה-120 מזמין בראשי את הקהל להיכנס לעולם קולנועי. הוא נכנס לדמותו של פדריקו מראדוש, במאי אנונימי, מזמין מתנדבים לבמה ומתדרך אותם לקראת צילומם לסצנות. "אני מביא את הקהל אל הבמה ונותן ולו להרגיש את רגעי הקסם של אמני הרחוב", הוא מסביר.

פסלים חיים בשדרות לה רמבלה בברצלונה. צילום: יח''צ
"פעם תיאטרון הרחוב היה החצר האחורית של אמנויות הבמה בארץ, הליצנות נתפסה בקונוטציה של פורים או ימי הולדת, הפנטומימה כמשהו לא ברור ופסל חי נתפס כתחום בלי אמנות ובלי עלילה. היום יש בתי ספר למשחק והמון מרכזים שמלמדים קרקס ואמנויות רחוב. כיום, מספר אמני הרחוב שמייצגים את ישראל בפסטיבלים הוא ענק. אמנות הרחוב כאן בשביל להישאר. לא זבנג וגמרנו".
מה הקשיים של פסלים חיים?
"הקשיים הם בעיקר למצוא לוקיישן מתאים ולהרגיל את הסביבה לנוכחות שלך. צריך המון סבלנות בתחום הזה, עד שהקהל נפתח ומקבל אותך. ברחוב יש סוחרים ואנשים שנמצאים שם שנים. בעיניהם בהתחלה זה נראה לא רציני, אף שעם השנים הולכים ומפרגנים לנו.
"אם
פעם היו אומרים לנו במסעדות: 'בבקשה, זוז קצת ימינה', היום נותנים לפסל החי חשמל. יש פסלים שעומדים שנים בכל מיני רחובות בעולם, הם מכירים את כולם וכולם מכירים אותם. זה מאוד יפה. זה הופך להיות משהו מאוד רומנטי בין האמן לרחוב".
תוכל לאפיין את הקהל הישראלי?
"זה יהיה קצת עוול להשוות את התגובות של הקהל הישראלי לקהל האירופי, כי השני מורגל לאמנות רחוב זה מאות שנים. כל הקרנבלים למיניהם שהיו באירופה במאות הקודמות, תרבות הקרקס הנודד ולהקות הרחוב הנודדות - גדלו על זה דורות של אנשים. אצלנו מדובר במדינה בת 62 שנה, והקהל הישראלי אמנם קהל נפלא לתיאטרון רחוב ופסלים, אבל הוא עדיין צעיר בתחום".
לפני פיזור: טיפ לקהל המתחיל.
"אל תיגע בפסל החי אם הוא לא רוצה, ותפרגן לו גם אם זה לא במטבע. אם הוא לא מפריע לך, אל תפריע לו. עצור לרגע. יכול להיות שהוא מסוגל לעשות לך טוב וישאיר בך זיכרון נעים.
"אמן הרחוב שנמצא מולך כשאתה עובר נמצא שם כי זו היצירה שלו. הוא יוצר כדי שאנשים יבואו ויראו בלי כרטיס. גם חיוך וג'סטה עם העיניים עושים לאמני רחוב מאוד נעים בלב. אני מבקש מהקהל הישראלי שיבוא לפסטיבל הזה ויראה אנשים שמביאים גאווה גדולה למדינה, לחברה ולתרבות".