להרגיש אשם: כך העברתי ערב עם סופר נני ויצאתי בשלום
החום הכבד והמונדיאל לא היוו מכשול עבור 200 נשים, 15 גברים ואחד אור שדה שלנו, שמילאו בשבוע שעבר אולם ברחובות כדי לקבל טיפים על הורות משופרת מכוכבת ערוץ 2, מיכל דליות. חיבוק כבר נתתם היום?
כשפעמון הגורל דינדן פעם נוספת (כלומר, כשהבחורה הנמרצת ממשרד יחסי הציבור הרימה טלפון והזמינה אותי לשמוע הרצאה של דליות), ידעתי שהפעם אפילו אני לא אהיה מספיק דביל על מנת לתת להזדמנות לחמוק שוב.
זוגתי שתחיה לא מפספסת אף פרק של סופר נני. מידי שבוע היא משתרעת מול הטלוויזיה, ופרצופה המנומש מווריד בהנאה בזמן שמהמרקע בוקע קול האלטו הנמוך של דליות. לנוכח העובדה שאנחנו מאובזרים בילד בן שלוש ובעוברית פוטוגנית מצילומי האולטרה סאונד, היא שמחה מאוד על המשימה שנפלה בחיקי.
אני, למעט קרעי תוכנית פה ושם, לא זכיתי לראות פרק מלא, כשאת התוכנית המלאה הראשונה שלי ראיתי במוצ"ש האחרון כסוג של שיעורי בית לקראת הכנת הכתבה שאתם קוראים עכשיו.
המתכונת, המבוססת על פורמט בריטי, מאוד פשוטה ואפקטיבית ואלה עיקריה:
1. באקספוזיציה מוצגת משפחה לא מתפקדת הגורמת לצופה המציצן לחוש רגשי עליונות.
2. דליות אינה שבעת רצון בעליל ועורכת עם ההורים שיחת תקיפה שמטרתה לזעזע.
3. דליות מניחה יד אימהית, מציעה חוקים ופתרונות, ומלווה את התהליך.
4. הפי אנד.
התהליך עצמו קל לעיכול וקצר - שעה ורבע ברוטו, כולל פרסומות.
דליות עצמה היא מותג חזק, כשהתוכנית בערוץ 2, שעלתה לאוויר ב-2007, שדרגה אותה למעמד של מותג על. היא בת 60, נשואה, אם לארבעה ילדים וסבתא לחמישה נכדים. מלבד סופר נני המשודרת בפריים טיים, בימים כתיקונם היא מתרוצצת בין אולפני הטלוויזיה והרדיו ובין שלל ההרצאות ופגישות הייעוץ שהיא מעניקה. לפני כשנה היא הוציאה לאור ספר בשם "אין ילדים רעים" שעוסק בהורות ומשפחה.
למרות שהיא מפעל, תעשייה של אישה אחת המעסיקה עוזרת אישית צמודה העונה לשם לבנת, דליות איננה מייצרת אנטגוניזם מהזן הארז-טלי. אפשר לומר שהיא המקבילה הנשית של מודי בר און. אם כמעט כל גבר היה שמח לדסקס כדורגל על כוס בירה מסובסדת עם הטאלנט של ערוץ הספורט,
אפרופו כדורגל, בזמן שערוץ 1 עטור תהילת המונדיאל מביס את מתחריו בטבלאות הרייטינג, סופר נני המבוססת על קהל נשי היא אחת התוכניות היחידות שמצליחות לגבור על הכדרורים של מסי ושות'. בשבת שעברה היא ניצחה את קמרון-דנמרק ושבת קודם לכן היא גברה אפילו על המפגש המסקרן בין ארגנטינה לניגריה.
ההרצאה נערכה על גג המבנה של "מרכז חלומות", הממוקם בשכונת רחובות ההולנדית. מאווררים תעשייתיים שנתלו בצדדים טרטרו בצרידות וריח הזבובים החרוכים שנישא באוויר ממכשיר האולטרא-סגול הזכיר לכולנו כי הקיץ, למרבה הצער, כבר כאן.
המרכז עצמו, אגב, מתמקד בפעילויות למשפחה ולמשפחה שבדרך, ועיקר תפארתו היא על סדנאות והרצאות המיועדות לנשים בחופשת לידה. המרכז מלווה את ההורים החל משלב ההכנה ללידה, דרך חוגים ופעילויות לקטנטנים ולגיל הרך, ועד קורסים והרצאות להורים הטריים והמנוסים.
לקראת ההרצאה רוצף הגג בטורים ארוכים של כסאות פלסטיק, עליהם התיישבו כ-200 נשים, כשאחוז לא מבוטל מהן עם כרסן ההריונית בין שיניהן. הרבה מאותן נשים הגיעו מצוידות בכלי כתיבה ורשמו בשקדנות. לאותן נשים התווספו כ-15 גברים. כולם, ללא יוצא מן הכלל, באו מאובזרים בבת הזוג. אני הייתי הגבר היחיד שהופיע בגפו.
ההרצאה בה צפיתי היא שנייה מתוך סדרה של חמש, כשהנושא הפעם היה "למה הוא עושה לי את זה?". מדוע נדמה כי ילדינו (למי מבין הקוראים שיש) עושים כל שבכוחם על מנת להתיש ולמרר את חיינו. "אם הטרחתם את עצמכם לבוא לפה בשעה הזאת, אתם קרוב לוודאי הורים טובים", הרגיעה דליות. "אני כאן על מנת לתת לכם טיפים כדי שתהיו הורים יעילים".
דליות ידעה על מה היא מדברת. ההורים של ימינו אכולים בספקות וברגשות אשם. גם ההורה האיכותי, זה שמגדל את ילדיו במיטב האינטליגנציה הרגשית והדגן האורגני, שילדו יודע לנגן בסיטאר בגיל שלוש ולפתור משוואת ארבעה נעלמים בגיל חמש, חש סוג של פספוס.
ומהיכן באים רגשות האשם? אחת הסיבות האפשריות היא מחקר שפורסם בארצות הברית ובו נטען כי הזמן שמבלה ההורה העכשווי עם ילדיו (לא כולל טלוויזיה ויתר מעבירי הזמן) הוא 14.7 דקות ביממה בלבד.
הזמן המועט שמבלים ההורים המודרניים עם ילדיהם נובע מהאאוטסורסינג. מיקור חוץ בעברית תקנית. ככה זה כשמרביתנו נוהגים להפקיד את טפנו בגיל צעיר אצל זרים גמורים, להם אנו משלמים במיטב כספנו על מנת שיגדלו את העוללים. אותם עוללים, בעוד אי אלו שנים, אמורים לאהוב אותנו מספיק כדי לשתול בביתנו מצלמות שיבלשו אחר הפיליפיני ששכרו לטפל בנו, במסגרת אותה תופעת מיקור החוץ.
בינתיים השואו של דליות העלה הילוך. הגברת מדברת בתנועות נמרצות, ולעתים נדמה כי תתקשה להוציא הגה אם יקשרו לה את הידיים. את דבריה היא מתבלת בהומור. "גברים", היא קראה לעבר המיעוט החלש, "אתם לא יודעים שיש מונדיאל? ברזיל משחקת עכשיו!".
ההרצאה עצמה, אגב, מצוינת. כמעט כל משפט עורר הנהונים ופרצי צחוק של הזדהות. בניגוד לאמירות המרופרפות שהיא יכולה להרשות לעצמה בטלוויזיה, הפעם היא הקפידה להרחיב את היריעה ולהפליג עד לאדלר, יונג ופרויד.
הקהל, כאמור, היה קשוב בצורה כמעט מחשידה, אך בשלב מסוים מספר נשים החלו לנוס מכיסאותיהן, חלקן על סף היסטריה קלה. הסיבה: ג'וק חצוף שהתפלח בלי לקנות כרטיס. "אני", גיחכה דליות, "פשוט תופסת אותו כמו שהוא וזורקת החוצה".
כשישבתי שם, בגג הגדוש באותם הורים התרים תמידית אחר מערכת ההפעלה האולטימטיבית לגידול ילדיהם, הרהרתי שדליות מתאימה מאוד לקולקציית האנשים שאנסה לאסוף סביבי ביום מן הימים.
החיים המודרניים יכולים להיות הרבה יותר קלים אילו בעלי המקצוע הבאים היו גם חברים שלנו: איש מחשבים, מוסכניק, עורך דין, בעלים של בנק גדול וסופר נני צמודה, שתלווה אותנו יד ביד במבוך הזה שנקרא הורות.
לקראת סיום ההרצאה, הונף יער של ידיים שואלות. דליות, לצערה, לא יכלה לענות על כל השאלות, אפילו לא על חלקן. עבדכם הנאמן, שנותר עם מספר קושיות לא פתורות, תכנן לארוב לה במדרגות, אבל הגברת הקדימה תרופה למכה כשהבהירה שלא נעז ללוות אותה לאוטו. כך או כך, על מנת להצדיק את נוכחותי, הצלחתי ללקט עבורכם כמה צימוקים להורות משופרת:
1. כשילד רוצה לעזור, תנו לו, גם אם העזרה שהוא מגיש מוגבלת. זה עוזר לתחושת השייכות והערך העצמי שלו.
2. כדי להקנות לילד תחושת חשיבות, אל לכם לתת לו את כל מה שהוא רוצה. בנוסף, ילדים אוהבים להפעיל אותנו באמצעות מניפולציות ונדנוד על מנת לקבל תשומת לב או כל דבר אחר. יש לסרב ברגישות, בנחישות ובחוכמה. לדוגמה, אם הילד אוהב להפריע בזמן שמדברים בטלפון, צריך להתעלם. לפעמים לא ניתן להמשיך את השיחה וצריך לסיים אותה בשקט ולהמשיך כדקה כאילו מדברים - כדי שהילד יבין שההורה עסוק כרגע. כשמסיימים, יש לפנות אליו בנועם "כן, חמוד, מה אתה רוצה?".
3. כשמחליטים לעשות שינוי (נניח, כשקוראים לילד מספר פעמים לארוחת הערב והוא לא טורח להגיב), יש להסביר אותו לילד ("לא נעים לי לקרוא לך שוב ושוב, מעכשיו אקרא לך פעם אחת ודי"). ולעמוד בהחלטה, גם אם הילד יאכל את ארוחתו לבד מאוחר יותר, או אפילו לא יאכל כלל ארוחת ערב. חובה להיות עקביים.
4. עם ילד חובב מאבקי כוח ("לא רוצה להתקלח!") לא כדאי להפעיל כוח נגדי ולא לכעוס (מה שאומר שנוצחתם, הורה כועס הא הורה מנוצח), אלא לתת אפשרויות מהן הילד יכול לבחור: "אתה יכול לבוא איתי להתקלח ואני יכול לקחת אותך למקלחת".
5. רצוי לא להתערב במריבות בין אחים, אלא אם מדובר באלימות פיזית או אולי גם מילולית. הרבה מהמריבות מתרחשות רק כדי שההורים יתערבו. כשכבר מתערבים, אז להפריד ולא לשפוט.
6. חשוב להבין כי ילד שמתנהג בצורה לא ראויה אינו עושה זאת כנגד ההורה, אלא כדי להשיג מטרה כלשהי.
כל מי שלמד פסיכולוגיית צרכנים יודע לשנן פרקים שלמים המעלים על נס את מרכזיותו של הילד בחברה הישראלית-צרכנית. רבים מאיתנו עובדים כמו חמורים על מנת לא להחסיר מהילד דבר, כשלפעמים כל מה שהוא בעצם צריך זה חיבוק.
שלומי ברזל הוא ברנש חכם למדי שעובד בעיתון המכיל דפים בגודל של טפטים. "בהנחה שאתה אדם נורמטיבי", הוא כתב פעם, "בלי שלדים מפחידים בארון, אלו טעויות פטאליות כבר תעשה בגידול ילדים? יש לך היגיון בריא, סמוך עליו.
גם אם סופר נני אומרת אחרת, גם אם בספר כזה או אחר אתה מקוטלג כמופרע בפוטנציה, גם אם בערב שישי חבריך הצבועים מסתכלים עליך במבט ששמור לסדאם חוסיין.
הילדים שלך שמחים בהגיעך הביתה, מחפשים את קרבתך, מחייכים, שונאים אותך לפעמים, כועסים, מאוכזבים, מתוסכלים, מאיימים למצוא אבא אחר? סחתיין, אתה הורה מושלם. כמעט. הצלחת לייצר ילדים שפויים ומאוזנים".
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם